1. Hebrew Bible, Exodus, 2.5, 8.16, 12.1 (9th cent. BCE - 3rd cent. BCE) Tagged with subjects: •mishnah and tosefta, relationship to, song of songs rabbah •song of songs rabbah •song of songs rabbah, sages’ purpose in •song of songs rabbah, example of topical programnan Found in books: Carleton Paget and Schaper, The New Cambridge History of the Bible (2013) 207; Neusner, The Perfect Torah (2003) 111, 123| 2.5. וַתֵּרֶד בַּת־פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל־הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל־יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת־הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת־אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ 12.1. וְלֹא־תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ׃ 12.1. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר׃ | 2.5. And the daughter of Pharaoh came down to bathe in the river; and her maidens walked along by the river-side; and she saw the ark among the flags, and sent her handmaid to fetch it. 12.1. And the LORD spoke unto Moses and Aaron in the land of Egypt, saying: |
|
2. Hebrew Bible, Psalms, 119.26 (9th cent. BCE - 3rd cent. BCE) Tagged with subjects: •song of songs rabbah Found in books: Avery-Peck, Chilton, and Scott Green, A Legacy of Learning: Essays in Honor of Jacob Neusner (2014) 49| 119.26. דְּרָכַי סִפַּרְתִּי וַתַּעֲנֵנִי לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ׃ | 119.26. I told of my ways, and Thou didst answer me; teach me Thy statutes. |
|
3. Hebrew Bible, Proverbs, 11.24, 22.29, 23.22 (9th cent. BCE - 3rd cent. BCE) Tagged with subjects: •song of songs rabbah •song of songs rabbah, sages’ purpose in Found in books: Avery-Peck, Chilton, and Scott Green, A Legacy of Learning: Essays in Honor of Jacob Neusner (2014) 49; Neusner, The Perfect Torah (2003) 111| 11.24. יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד וְחוֹשֵׂךְ מִיֹּשֶׁר אַךְ־לְמַחְסוֹר׃ 23.22. שְׁמַע לְאָבִיךָ זֶה יְלָדֶךָ וְאַל־תָּבוּז כִּי־זָקְנָה אִמֶּךָ׃ | 11.24. There is that scattereth, and yet increaseth; And there is that withholdeth more than is meet, but it tendeth only to want. 23.22. Hearken unto thy father that begot thee, And despise not thy mother when she is old. |
|
4. Hebrew Bible, Numbers, 25.12 (9th cent. BCE - 3rd cent. BCE) Tagged with subjects: •nan Found in books: Lieber, A Vocabulary of Desire: The Song of Songs in the Early Synagogue (2014) 165| 25.12. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת־בְּרִיתִי שָׁלוֹם׃ | 25.12. Wherefore say: Behold, I give unto him My covet of peace; |
|
5. Hebrew Bible, Genesis, 41.14 (9th cent. BCE - 3rd cent. BCE) Tagged with subjects: •song of songs rabbah, sages’ purpose in Found in books: Neusner, The Perfect Torah (2003) 111| 41.14. וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת־יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן־הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל־פַּרְעֹה׃ | 41.14. Then Pharaoh sent and called Joseph, and they brought him hastily out of the dungeon. And he shaved himself, and changed his raiment, and came in unto Pharaoh. |
|
6. Hebrew Bible, Song of Songs, 1.2, 2.8-2.9, 2.16, 3.11, 5.10-5.16 (9th cent. BCE - 3rd cent. BCE) Tagged with subjects: •song of songs rabbah, compared with song of songs targum •song of songs rabbah •mishnah and tosefta, relationship to, song of songs rabbah Found in books: Carleton Paget and Schaper, The New Cambridge History of the Bible (2013) 206; Kaplan, My Perfect One: Typology and Early Rabbinic Interpretation of Song of Songs (2015) 9, 10, 44; Lieber, A Vocabulary of Desire: The Song of Songs in the Early Synagogue (2014) 37| 1.2. יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי־טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן׃ 2.8. קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה־זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל־הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל־הַגְּבָעוֹת׃ 2.9. דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה־זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן־הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן־הַחֲרַכִּים׃ 2.16. דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים׃ 3.11. צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה־לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ׃ 5.11. רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב׃ 5.12. עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל־אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל־מִלֵּאת׃ 5.13. לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר׃ 5.14. יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים׃ 5.15. שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל־אַדְנֵי־פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים׃ 5.16. חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲּמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם׃ | 1.2. Let him kiss me with the kisses of his mouth— For thy love is better than wine. 2.8. Hark! my beloved! behold, he cometh, Leaping upon the mountains, skipping upon the hills. 2.9. My beloved is like a gazelle or a young hart; Behold, he standeth behind our wall, He looketh in through the windows, He peereth through the lattice. 2.16. My beloved is mine, and I am his, That feedeth among the lilies. 3.11. Go forth, O ye daughters of Zion, And gaze upon king Solomon, Even upon the crown wherewith his mother hath crowned him in the day of his espousals, And in the day of the gladness of his heart. 5.10. ’My beloved is white and ruddy, Pre-eminent above ten thousand. 5.11. His head is as the most fine gold, His locks are curled, And black as a raven. 5.12. His eyes are like doves Beside the water-brooks; Washed with milk, And fitly set. 5.13. His cheeks are as a bed of spices, As banks of sweet herbs; His lips are as lilies, Dropping with flowing myrrh. 5.14. His hands are as rods of gold Set with beryl; His body is as polished ivory Overlaid with sapphires. 5.15. His legs are as pillars of marble, Set upon sockets of fine gold; His aspect is like Lebanon, Excellent as the cedars. 5.16. His mouth is most sweet; Yea, he is altogether lovely. This is my beloved, and this is my friend, O daughters of Jerusalem.’ |
|
7. Hebrew Bible, Ecclesiastes, 6.2 (5th cent. BCE - 2nd cent. BCE) Tagged with subjects: •song of songs rabbah Found in books: Avery-Peck, Chilton, and Scott Green, A Legacy of Learning: Essays in Honor of Jacob Neusner (2014) 49| 6.2. אִישׁ אֲשֶׁר יִתֶּן־לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְאֵינֶנּוּ חָסֵר לְנַפְשׁוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר־יִתְאַוֶּה וְלֹא־יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ כִּי אִישׁ נָכְרִי יֹאכֲלֶנּוּ זֶה הֶבֶל וָחֳלִי רָע הוּא׃ | 6.2. a man to whom God giveth riches, wealth, and honour, so that he wanteth nothing for his soul of all that he desireth, yet God giveth him not power to eat thereof, but a stranger eateth it; this is vanity, and it is an evil disease. |
|
| 8. Hebrew Bible, 1 Chronicles, 1.14 (5th cent. BCE - 3rd cent. BCE) Tagged with subjects: •mishnah and tosefta, relationship to, song of songs rabbah •song of songs rabbah Found in books: Carleton Paget and Schaper, The New Cambridge History of the Bible (2013) 207 |
9. Mishnah, Yadayim, 3.5 (1st cent. CE - 3rd cent. CE) Tagged with subjects: •song of songs rabbah, sages’ purpose in Found in books: Neusner, The Perfect Torah (2003) 108| 3.5. סֵפֶר שֶׁנִּמְחַק וְנִשְׁתַּיֵּר בּוֹ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת, כְּפָרָשַׁת וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. מְגִלָּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת כְּפָרָשַׁת וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, מְטַמָּא אֶת הַיָּדַיִם. כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם. שִׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁיר הַשִּׁירִים מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, וְקֹהֶלֶת מַחֲלֹקֶת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, קֹהֶלֶת אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם וְשִׁיר הַשִּׁירִים מַחֲלֹקֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קֹהֶלֶת מִקֻּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, מְקֻבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן, בַּיּוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בַּיְשִׁיבָה, שֶׁשִּׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת מְטַמְּאִים אֶת הַיָּדַיִם. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, חַס וְשָׁלוֹם, לֹא נֶחֱלַק אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עַל שִׁיר הַשִּׁירִים שֶׁלֹּא תְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְדַאי כַּיּוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. וְאִם נֶחְלְקוּ, לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא עַל קֹהֶלֶת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חָמִיו שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא, כְּדִבְרֵי בֶן עַזַּאי, כָּךְ נֶחְלְקוּ וְכָךְ גָּמְרוּ: | 3.5. A scroll on which the writing has become erased and eighty-five letters remain, as many as are in the section beginning, \"And it came to pass when the ark set forward\" (Numbers 11:35-36) defiles the hands. A single sheet on which there are written eighty-five letters, as many as are in the section beginning, \"And it came to pass when the ark set forward\", defiles the hands. All the Holy Scriptures defile the hands. The Song of Songs and Kohelet (Ecclesiastes) defile the hands. Rabbi Judah says: the Song of Songs defiles the hands, but there is a dispute about Kohelet. Rabbi Yose says: Kohelet does not defile the hands, but there is a dispute about the Song of Songs. Rabbi Shimon says: [the ruling about] Kohelet is one of the leniencies of Bet Shammai and one of the stringencies of Bet Hillel. Rabbi Shimon ben Azzai said: I have received a tradition from the seventy-two elders on the day when they appointed Rabbi Elazar ben Azariah head of the academy that the Song of Songs and Kohelet defile the hands. Rabbi Akiba said: Far be it! No man in Israel disputed that the Song of Songs [saying] that it does not defile the hands. For the whole world is not as worthy as the day on which the Song of Songs was given to Israel; for all the writings are holy but the Song of Songs is the holy of holies. If they had a dispute, they had a dispute only about Kohelet. Rabbi Yoha ben Joshua the son of the father-in-law of Rabbi Akiva said in accordance with the words of Ben Azzai: so they disputed and so they reached a decision. |
|
| 10. Mishnah, Tamid, pisha 7 (1st cent. CE - 3rd cent. CE) Tagged with subjects: •song of songs rabbah Found in books: Kaplan, My Perfect One: Typology and Early Rabbinic Interpretation of Song of Songs (2015) 44 |
11. Mishnah, Taanit, 4.8 (1st cent. CE - 3rd cent. CE) Tagged with subjects: •mishnah and tosefta, relationship to, song of songs rabbah •song of songs rabbah Found in books: Carleton Paget and Schaper, The New Cambridge History of the Bible (2013) 206| 4.8. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַמִּשְׁפָּחָה. שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל (משלי לא). וְאוֹמֵר, תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ (שיר השירים ג). בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זֶה מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן: | 4.8. Section one: Rabbi Shimon ben Gamaliel said: There were no days of joy in Israel greater than the fifteenth of Av and Yom Kippur. Section two: On these days the daughters of Jerusalem would go out in borrowed white garments in order not to shame any one who had none. All these garments required immersion. The daughters of Jerusalem come out and dance in the vineyards. What would they say? Young man, lift up your eyes and see what you choose for yourself. Do not set your eyes on beauty but set your eyes on the family. “Grace is deceitful, and beauty is vain, but a woman that fears the Lord, she shall be praised” (Proverbs 31:30). And it further says, “Give her of the fruit of her hands; and let her works praise her in the gates” (ibid, 31:31). Section three: Similarly it says, “O maidens of Zion, go forth and gaze upon King Solomon wearing the crown that his mother gave him on his wedding day, on the day of the gladness of his heart” (Song of Songs 3:11). “On his wedding day”: this refers to Matan Torah (the Giving of the Torah). “And on the day of the gladness of his heart”: this refers to the building of the Temple; may it be rebuilt speedily in our days, Amen. |
|
12. Mishnah, Parah, 3.2 (1st cent. CE - 3rd cent. CE) Tagged with subjects: •song of songs rabbah Found in books: Kaplan, My Perfect One: Typology and Early Rabbinic Interpretation of Song of Songs (2015) 44| 3.2. חֲצֵרוֹת הָיוּ בִירוּשָׁלַיִם בְּנוּיוֹת עַל גַּבֵּי סֶלַע וְתַחְתֵּיהֶם חָלוּל, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם. וּמְבִיאִים נָשִׁים עֻבָּרוֹת וְיוֹלְדוֹת שָׁם וּמְגַדְּלוֹת שָׁם אֶת בְּנֵיהֶן. וּמְבִיאִים שְׁוָרִים וְעַל גַּבֵּיהֶן דְּלָתוֹת, וְתִינוֹקוֹת יוֹשְׁבִין עַל גַּבֵּיהֶן וְכוֹסוֹת שֶׁל אֶבֶן בְּיָדָם. הִגִּיעוּ לַשִּׁלּוֹחַ, יָרְדוּ וּמִלְאוּם, וְעָלוּ וְיָשְׁבוּ עַל גַּבֵּיהֶן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִמְּקוֹמוֹ הָיָה מְשַׁלְשֵׁל וּמְמַלֵּא: | 3.2. Courtyards were built in Jerusalem over rock, and beneath them there was a hollow which served as a protection against a grave in the depths. And they used to bring there pregt women, and there they gave birth to their children and there they raised them. And they brought oxen, upon whose backs were placed doors, and the children sat upon them with stone cups in their hands. When they reached the Shiloah spring they got down and filled the cups with water and then they ascended and sat again on the doors. Rabbi Yose said: each child used to let down his cup and fill it from his place. |
|
| 13. Tosefta, Sanhedrin, 12.10 (1st cent. CE - 2nd cent. CE) Tagged with subjects: •mishnah and tosefta, relationship to, song of songs rabbah •song of songs rabbah Found in books: Carleton Paget and Schaper, The New Cambridge History of the Bible (2013) 206 |
14. Anon., Epistle of Barnabas, 8 (1st cent. CE - 2nd cent. CE) Tagged with subjects: •song of songs rabbah Found in books: Kaplan, My Perfect One: Typology and Early Rabbinic Interpretation of Song of Songs (2015) 44 | 8. But what think ye meaneth the type, where the commandment is given to Israel that those men, whose sins are full grown, offer an heifer and slaughter and burn it, and then that the children take up the ashes, and cast them into vessels, and twist the scarlet wool on a tree (see here again is the type of the cross and the scarlet wool), and the hyssop, and that this done the children should sprinkle the people one by one, that they may be purified from their sins?,Understand ye how in all plainness it is spoken unto you; the calf is Jesus, the men that offer it, being sinners, are they that offered Him for the slaughter. After this it is no more men (who offer); the glory is no more for sinners.,The children who sprinkle are they that preached unto us the forgiveness of sins and the purification of our heart, they to whom, being twelve in number for a testimony unto the tribes (for there are twelve tribes of Israel), He gave authority over the Gospel, that they should preach it.,But wherefore are the children that sprinkle three in number? For a testimony unto Abraham, Isaac and Jacob, because these are mighty before God.,Then there is the placing the wool on the tree. This means that the kingdom of Jesus is on the cross, and that they who set their hope on Him shall live for ever.,And why is there the wool and the hyssop at the same time? Because in His kingdom there shall be evil and foul days, in which we shall be saved; for he who suffers pain in the flesh is healed through the foulness of the hyssop.,Now to us indeed it is manifest that these things so befell for this reason, but to them they were dark, because they heard not the voice of the Lord. 8. , , , , , , , |
|
15. Anon., Genesis Rabba, 21.5, 25.1, 33.3, 87.7, 96.5 (2nd cent. CE - 5th cent. CE) Tagged with subjects: •elijah, in song of songs rabbah •song of songs rabbah, sages’ purpose in Found in books: Lieber, A Vocabulary of Desire: The Song of Songs in the Early Synagogue (2014) 165; Neusner, The Perfect Torah (2003) 111| 21.5. דָּרַשׁ רַבִּי פַּפּוּס הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, כְּאֶחָד מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא דַּיְּךָ פַּפּוּס, אָמַר לוֹ מָה אַתָּה מְקַיֵּם הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, אָמַר לוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ הַמָּקוֹם לְפָנָיו שְׁנֵי דְרָכִים, דֶּרֶךְ הַחַיִּים וְדֶרֶךְ הַמָּוֶת, וּבֵרַר לוֹ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת. רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר כִּיחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר <>(דברים ו, ד)<>: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. רַבָּנָן אָמְרֵי כְּגַבְרִיאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר <>(דניאל י, ה)<>: וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים, כְּהָדֵין קַמְצָא דִּלְבוּשֵׁיהּ מִינֵיהּ וּבֵיהּ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר כְּיוֹנָה, מַה זֶּה בּוֹרֵחַ מִשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר <>(יונה א, ג)<>: וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה', אַף זֶה בּוֹרֵחַ מִלְּקַיֵּים צִוּוּי הַמָּקוֹם. מַה זֶּה לֹא לָן בִּכְבוֹדוֹ, אַף זֶה לֹא לָן כְּבוֹדוֹ עִמּוֹ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא אָמַר כְּאֵלִיָּהוּ, מַה זֶּה לֹא טָעַם טַעַם מָוֶת, אַף זֶה לֹא הָיָה רָאוּי לִטְעֹם טַעַם מָוֶת, הִיא דַעְתֵּיהּ דְּרַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חָנִין, דְּאָמַר כָּל זְמַן שֶׁהָיָה אָדָם הָיָה כְּאֶחָד, וְכֵיוָן שֶׁנִּטְלָה מִמֶּנּוּ צַלְעָתוֹ, לָדַעַת טוֹב וָרָע. 21.5. דָּרַשׁ רַבִּי פַּפּוּס הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, כְּאֶחָד מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא דַּיְּךָ פַּפּוּס, אָמַר לוֹ מָה אַתָּה מְקַיֵּם הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, אָמַר לוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ הַמָּקוֹם לְפָנָיו שְׁנֵי דְרָכִים, דֶּרֶךְ הַחַיִּים וְדֶרֶךְ הַמָּוֶת, וּבֵרַר לוֹ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת. רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר כִּיחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, ד): שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. רַבָּנָן אָמְרֵי כְּגַבְרִיאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל י, ה): וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים, כְּהָדֵין קַמְצָא דִּלְבוּשֵׁיהּ מִינֵיהּ וּבֵיהּ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר כְּיוֹנָה, מַה זֶּה בּוֹרֵחַ מִשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (יונה א, ג): וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה', אַף זֶה בּוֹרֵחַ מִלְּקַיֵּים צִוּוּי הַמָּקוֹם. מַה זֶּה לֹא לָן בִּכְבוֹדוֹ, אַף זֶה לֹא לָן כְּבוֹדוֹ עִמּוֹ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא אָמַר כְּאֵלִיָּהוּ, מַה זֶּה לֹא טָעַם טַעַם מָוֶת, אַף זֶה לֹא הָיָה רָאוּי לִטְעֹם טַעַם מָוֶת, הִיא דַעְתֵּיהּ דְּרַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חָנִין, דְּאָמַר כָּל זְמַן שֶׁהָיָה אָדָם הָיָה כְּאֶחָד, וְכֵיוָן שֶׁנִּטְלָה מִמֶּנּוּ צַלְעָתוֹ, לָדַעַת טוֹב וָרָע. 25.1. וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים <>(בראשית ה, כד)<>, אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר הוֹשַׁעְיָא אֵינוֹ נִכְתַּב בְּתוֹךְ טִימוֹסָן שֶׁל צַדִּיקִים אֶלָּא בְּתוֹךְ טִימוֹסָן שֶׁל רְשָׁעִים. אָמַר רַבִּי אַיְבוּ חֲנוֹךְ חָנֵף הָיָה, פְּעָמִים צַדִּיק פְּעָמִים רָשָׁע, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁהוּא בְּצִדְקוֹ אֲסַלְּקֶנּוּ. אָמַר רַבִּי אַיְבוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה דָּנוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא דָן כָּל בָּאֵי עוֹלָם. אֶפִּיקוֹרְסִים שָׁאֲלוּ לְרַבִּי אַבָּהוּ אָמְרוּ לוֹ אֵין אָנוּ מוֹצְאִין מִיתָה לַחֲנוֹךְ, אָמַר לָהֶם לָמָּה, אָמְרוּ לוֹ נֶאֶמְרָה כָּאן לְקִיחָה וְנֶאֶמְרָה לְהַלָּן <>(מלכים ב ב, ה)<>: כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ, אָמַר לָהֶם אִם לִלְּקִיחָה אַתֶּם דּוֹרְשִׁים, נֶאֱמַר כָּאן לְקִיחָה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן <>(יחזקאל כד, טז)<>: הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא יָפֶה הֵשִׁיבָן רַבִּי אַבָּהוּ. מַטְרוֹנָה שָׁאֲלָה אֶת רַבִּי יוֹסֵי אָמְרָה לוֹ אֵין אָנוּ מוֹצְאִין מִיתָה בַּחֲנוֹךְ, אָמַר לָהּ אִלּוּ נֶאֱמַר <>(בראשית ה, כד)<>: וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְשָׁתַק, הָיִיתִי אוֹמֵר כִּדְבָרַיִךְ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים, וְאֵינֶנּוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים. 25.1. וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים (בראשית ה, כד), אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר הוֹשַׁעְיָא אֵינוֹ נִכְתַּב בְּתוֹךְ טִימוֹסָן שֶׁל צַדִּיקִים אֶלָּא בְּתוֹךְ טִימוֹסָן שֶׁל רְשָׁעִים. אָמַר רַבִּי אַיְבוּ חֲנוֹךְ חָנֵף הָיָה, פְּעָמִים צַדִּיק פְּעָמִים רָשָׁע, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁהוּא בְּצִדְקוֹ אֲסַלְּקֶנּוּ. אָמַר רַבִּי אַיְבוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה דָּנוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא דָן כָּל בָּאֵי עוֹלָם. אֶפִּיקוֹרְסִים שָׁאֲלוּ לְרַבִּי אַבָּהוּ אָמְרוּ לוֹ אֵין אָנוּ מוֹצְאִין מִיתָה לַחֲנוֹךְ, אָמַר לָהֶם לָמָּה, אָמְרוּ לוֹ נֶאֶמְרָה כָּאן לְקִיחָה וְנֶאֶמְרָה לְהַלָּן (מלכים ב ב, ה): כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ, אָמַר לָהֶם אִם לִלְּקִיחָה אַתֶּם דּוֹרְשִׁים, נֶאֱמַר כָּאן לְקִיחָה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (יחזקאל כד, טז): הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא יָפֶה הֵשִׁיבָן רַבִּי אַבָּהוּ. מַטְרוֹנָה שָׁאֲלָה אֶת רַבִּי יוֹסֵי אָמְרָה לוֹ אֵין אָנוּ מוֹצְאִין מִיתָה בַּחֲנוֹךְ, אָמַר לָהּ אִלּוּ נֶאֱמַר (בראשית ה, כד): וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְשָׁתַק, הָיִיתִי אוֹמֵר כִּדְבָרַיִךְ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים, וְאֵינֶנּוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים. 33.3. טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו <>(תהלים קמה, ט)<>, אָמַר רַבִּי לֵוִי טוֹב ה' לַכֹּל, עַל הַכֹּל, שֶׁהוּא מַעֲשָׂיו. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל הַכֹּל שֶׁהֵן מִדּוֹתָיו הוּא מְרַחֵם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר טוֹב ה' לַכֹּל, וּמֵרַחֲמָיו הוּא נוֹתֵן לִבְרִיּוֹתָיו. רַבִּי תַּנְחוּמָא וְרַבִּי אַבָּא בַּר אָבִין בְּשֵׁם רַב אַחָא לְמָחָר שְׁנַת בַּצֹּרֶת בָּאָה וְהַבְּרִיּוֹת מְרַחֲמִין אֵלּוּ עַל אֵלּוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶן רַחֲמִים. בְּיוֹמֵי דְּרַבִּי תַּנְחוּמָא הָיוּ צְרִיכִין יִשְׂרָאֵל לְתַעֲנִית, אָתוֹן לְגַבֵּיהּ אָמְרִין לֵיהּ רַבִּי גְּזָר תַּעֲנִיתָא, גָּזַר תַּעֲנִיתָא יוֹם קַדְמָאי יוֹם ב' יוֹם ג' וְלָא נְחַת מִטְרָא, עָאל וְדָרַשׁ לְהוֹן אֲמַר לְהוֹן בָּנַי הִתְמַלְּאוּ רַחֲמִים אֵלּוּ עַל אֵלּוּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְמַלֵּא עֲלֵיכֶם רַחֲמִים. עַד שֶׁהֵן מְחַלְּקִין צְדָקָה לַעֲנִיֵּיהֶם רָאוּ אָדָם אֶחָד נוֹתֵן מָעוֹת לִגְרוּשָׁתוֹ, אָתוֹן לְגַבֵּיהּ וַאֲמַרוּ לֵיהּ, רַבִּי מָה אֲנַן יָתְבִין הָכָא וַעֲבֵרְתָּא הָכָא. אֲמַר לָהֶן מָה רְאִיתֶם, אָמְרוּ לוֹ רָאִינוּ אָדָם פְּלוֹנִי נוֹתֵן מָעוֹת לִגְרוּשָׁתוֹ, שְׁלַח בַּתְרֵיהוֹן וְאַיְיתִינוֹן לְגוֹ צִבּוּרָא. אָמַר לֵיהּ מָה הִיא לָךְ זוֹ, אָמַר לוֹ גְּרוּשָׁתִי הִיא. אָמַר לוֹ מִפְּנֵי מָה נָתַתָּ לָהּ מָעוֹת, אָמַר לוֹ רַבִּי רָאִיתִי אוֹתָהּ בְּצָרָה וְהִתְמַלֵּאתִי עָלֶיהָ רַחֲמִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִגְבִּיהַּ רַבִּי תַּנְחוּמָא פָּנָיו כְּלַפֵּי מַעְלָה וְאָמַר רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים מָה אִם זֶה שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו מְזוֹנוֹת רָאָה אוֹתָהּ בְּצָרָה וְנִתְמַלֵּא עָלֶיהָ רַחֲמִים, אַתָּה שֶׁכָּתוּב בְּךָ <>(תהלים קמה, ח)<>: חַנּוּן וְרַחוּם, וְאָנוּ בְּנֵי יְדִידֶיךָ בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁתִּתְמַלֵּא עָלֵינוּ רַחֲמִים, מִיָּד יָרְדוּ גְּשָׁמִים וְנִתְרַוָּה הָעוֹלָם. רַבֵּנוּ הֲוָה יָתֵיב לָעֵי בְּאוֹרַיְתָא קַמֵּי כְּנִשְׁתָּא דְּבַבְלָאי בְּצִפּוֹרִין, עֲבַר חַד עֵגֶל קוֹדָמוֹי, אָזֵל לְמִתְנְכָסָה וְשָׁרֵי גָּעֵי כְּמֵימַר שֵׁיזִבְנִי. אֲמַר לֵיהּ וּמָה אֲנִי יָכוֹל לְמֶעְבַּד לָךְ לְכָךְ נוֹצַרְתָּ, וְחָשַׁשׁ רַבִּי אֶת שִׁנָּיו שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין כָּל אוֹתָן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁהָיָה חוֹשֵׁשׁ רַבִּי אֶת שִׁנָּיו, לֹא הִפִּילָה עֻבָּרָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְלֹא נִצְטַעֲרוּ הַיּוֹלְדוֹת, בָּתַר יוֹמִין עֲבַר חַד שֶׁרֶץ קַמֵּי בְּרַתֵּיהּ וּבְעָא לְמִקְטְלָא, אֲמַר לָהּ בְּרַתִּי שַׁבְקֵיהּ, דִּכְתִיב: וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו. רַבֵּנוּ הֲוָה עִנְוָתָן סַגֵּי, וַהֲוָה אֲמַר כָּל מַה דְּיֹאמַר לִי בַּר נַשׁ אֲנָא עָבֵיד חוּץ מִמַּה שֶּׁעָשׂוּ בְּנֵי בְתֵירָא לִזְקֵנִי, שֶׁיָּרְדוּ מִגְדֻלָּתָן וְהֶעֱלוּ אוֹתוֹ, וְאִין סָלֵיק רַב הוּנָא רֵישׁ גָּלוּתָא לְהָכָא, אֲנָא קָאֵים לִי מִן קֳדָמוֹהִי, לָמָּה דְּהוּא מִן יְהוּדָה וַאֲנָא מִן בִּנְיָמִין, וְהוּא מִן דִּכְרַיָא דִּיהוּדָה וַאֲנָא מִן נֻקְבְתָא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא רַבָּה וַהֲרֵי הוּא עוֹמֵד בַּחוּץ, נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו שֶׁל רַבִּי וְכֵיוָן שֶׁרָאָה שֶׁנִּתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו אָמַר לוֹ אֲרוֹנוֹ הוּא, אֲמַר לֵיהּ פּוֹק חֲזֵי מַאן בָּעֵי לָךְ לְבָרָא, נָפַק וְלָא אַשְׁכַּח בַּר נָשׁ, וְיָדַע דְּהוּא נָזוּף וְאֵין נְזִיפָה פְּחוּתָה מִשְּׁלשִׁים יוֹם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי אָבִין כָּל אוֹתָן שְׁלשִׁים יוֹם שֶׁהָיָה רַבִּי חִיָּא רַבָּה נָזוּף מֵרַבֵּנוּ, אַלֵּיף לְרַב בַּר אֲחָתֵיהּ כָּל כְּלָלֵי דְאוֹרַיְתָא, וְאִלֵּין אִינוּן כְּלָלַיָיא דְאוֹרַיְתָא הִלְכְתָא דְּבַבְלָאֵי. לְסוֹף תְּלָתִין יוֹמִין אָתָא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בִּדְמוּתֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא רַבָּה אֵצֶל רַבֵּנוּ וִיְהַב יְדֵיהּ עַל שִׁנֵּיהּ וְאִתְּסֵי, כֵּיוָן דְּאָתָא רַבִּי חִיָּא רַבָּה לְגַבֵּי רַבֵּנוּ אֲמַר לֵיהּ מָה עֲבַדְתְּ בְּשִׁנָּךְ, אֲמַר לֵיהּ מִן עוֹנָתָא דִּיהַבְתְּ יְדָךְ עִלּוֹהִי אִתְנְשֵׁימַת, אֲמַר לֵיהּ לֵית אֲנָא הֲוָה יָדַע מָה הוּא. כֵּיוָן דְּשָׁמַע כֵּן שָׁרֵי נָהֵיג בֵּיהּ יְקָרָא, וְקָרַב תַּלְמִידִים וּמְעַיֵּיל לֵיהּ מִלְּגַאו. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן רַבִּי יוֹסֵי וְלִפְנִים מִמֶּנִּי, אָמַר לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל. רַבֵּנוּ הֲוָה מְתַנֵּי שִׁבְחֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא רַבָּה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן רַבִּי יוֹסֵי, אָמַר לֵיהּ אָדָם גָּדוֹל, אָדָם קָדוֹשׁ. חַד זְמַן חֲמִיתֵיהּ בֵּי בָנֵי וְלָא אִתְכְּנַע מִנֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ הַהוּא תַּלְמִידָךְ דַּהֲוַת מִשְׁתַּבַּח בֵּיהּ חֲמִיתֵּיהּ בֵּי בָנֵי וְלָא אִתְכְּנַע מִנָּאי. אֲמַר לֵיהּ וְלָמָּה לָא אִתְכְּנָעַת מִנֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא מִסְתַּכֵּל הָיִיתִי בְּאַגָּדַת תְּהִלִּים, כֵּיוָן דְּשָׁמַע כֵּן מְסַר לֵיהּ תְּרֵין תַּלְמִידוֹי וַהֲווֹ עָיְילִין עִמֵּיהּ לַאֲשׁוּנָה, דְּלָא יִשְׁהֵי וְתִזְעַר נַפְשֵׁיהּ. דָּבָר אַחֵר, טוֹב ה' לַכֹּל וגו', וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וגו', אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמֵנִי אוֹי לָהֶם לָרְשָׁעִים שֶׁהֵם הוֹפְכִים מִדַּת רַחֲמִים לְמִדַּת הַדִין, בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ה', מִדַּת רַחֲמִים, <>(שמות לד, ו)<>: ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, וּכְתִיב <>(בראשית ו, ה)<>: וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, <>(בראשית ו, ו)<>: וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם <>(בראשית ו, ז)<>: וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה וגו', אַשְׁרֵיהֶם הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵן הוֹפְכִים מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים. בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֱלֹהִים הוּא מִדַּת הַדִּין <>(שמות כב, כז)<>: אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל, <>(שמות כב, ח)<>: עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם, וּכְתִיב <>(שמות ב, כד)<>: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ וגו' <>(בראשית ל, כב)<>: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וגו', וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ, מַה זְּכִירָה נִזְכַּר לוֹ שֶׁזָּן וּפִרְנֵס אוֹתָם כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בַּתֵּבָה, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ, וְהַדִּין נוֹתֵן מִזְּכוּת הַטְּהוֹרִים שֶׁהִכְנִיס עִמּוֹ בַּתֵּבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר לְשֵׁם קָרְבָּנוֹ נִקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר <>(בראשית ח, כא)<>: וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא לְשֵׁם נַחַת הַתֵּבָה נִקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר <>(בראשית ח, ד)<>: וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וגו'. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר <>(בראשית ח, כב)<>: לֹא יִשְׁבֹּתוּ, מִכְּלַל שֶׁשָּׁבָתוּ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא שִׁמְשׁוּ מַזָּלוֹת כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹנָתָן שִׁמְשׁוּ אֶלָּא שֶׁלֹא הָיָה רִשּׁוּמָן נִכָּר. 33.3. טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו (תהלים קמה, ט), אָמַר רַבִּי לֵוִי טוֹב ה' לַכֹּל, עַל הַכֹּל, שֶׁהוּא מַעֲשָׂיו. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל הַכֹּל שֶׁהֵן מִדּוֹתָיו הוּא מְרַחֵם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר טוֹב ה' לַכֹּל, וּמֵרַחֲמָיו הוּא נוֹתֵן לִבְרִיּוֹתָיו. רַבִּי תַּנְחוּמָא וְרַבִּי אַבָּא בַּר אָבִין בְּשֵׁם רַב אַחָא לְמָחָר שְׁנַת בַּצֹּרֶת בָּאָה וְהַבְּרִיּוֹת מְרַחֲמִין אֵלּוּ עַל אֵלּוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶן רַחֲמִים. בְּיוֹמֵי דְּרַבִּי תַּנְחוּמָא הָיוּ צְרִיכִין יִשְׂרָאֵל לְתַעֲנִית, אָתוֹן לְגַבֵּיהּ אָמְרִין לֵיהּ רַבִּי גְּזָר תַּעֲנִיתָא, גָּזַר תַּעֲנִיתָא יוֹם קַדְמָאי יוֹם ב' יוֹם ג' וְלָא נְחַת מִטְרָא, עָאל וְדָרַשׁ לְהוֹן אֲמַר לְהוֹן בָּנַי הִתְמַלְּאוּ רַחֲמִים אֵלּוּ עַל אֵלּוּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְמַלֵּא עֲלֵיכֶם רַחֲמִים. עַד שֶׁהֵן מְחַלְּקִין צְדָקָה לַעֲנִיֵּיהֶם רָאוּ אָדָם אֶחָד נוֹתֵן מָעוֹת לִגְרוּשָׁתוֹ, אָתוֹן לְגַבֵּיהּ וַאֲמַרוּ לֵיהּ, רַבִּי מָה אֲנַן יָתְבִין הָכָא וַעֲבֵרְתָּא הָכָא. אֲמַר לָהֶן מָה רְאִיתֶם, אָמְרוּ לוֹ רָאִינוּ אָדָם פְּלוֹנִי נוֹתֵן מָעוֹת לִגְרוּשָׁתוֹ, שְׁלַח בַּתְרֵיהוֹן וְאַיְיתִינוֹן לְגוֹ צִבּוּרָא. אָמַר לֵיהּ מָה הִיא לָךְ זוֹ, אָמַר לוֹ גְּרוּשָׁתִי הִיא. אָמַר לוֹ מִפְּנֵי מָה נָתַתָּ לָהּ מָעוֹת, אָמַר לוֹ רַבִּי רָאִיתִי אוֹתָהּ בְּצָרָה וְהִתְמַלֵּאתִי עָלֶיהָ רַחֲמִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִגְבִּיהַּ רַבִּי תַּנְחוּמָא פָּנָיו כְּלַפֵּי מַעְלָה וְאָמַר רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים מָה אִם זֶה שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו מְזוֹנוֹת רָאָה אוֹתָהּ בְּצָרָה וְנִתְמַלֵּא עָלֶיהָ רַחֲמִים, אַתָּה שֶׁכָּתוּב בְּךָ (תהלים קמה, ח): חַנּוּן וְרַחוּם, וְאָנוּ בְּנֵי יְדִידֶיךָ בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁתִּתְמַלֵּא עָלֵינוּ רַחֲמִים, מִיָּד יָרְדוּ גְּשָׁמִים וְנִתְרַוָּה הָעוֹלָם. רַבֵּנוּ הֲוָה יָתֵיב לָעֵי בְּאוֹרַיְתָא קַמֵּי כְּנִשְׁתָּא דְּבַבְלָאי בְּצִפּוֹרִין, עֲבַר חַד עֵגֶל קוֹדָמוֹי, אָזֵל לְמִתְנְכָסָה וְשָׁרֵי גָּעֵי כְּמֵימַר שֵׁיזִבְנִי. אֲמַר לֵיהּ וּמָה אֲנִי יָכוֹל לְמֶעְבַּד לָךְ לְכָךְ נוֹצַרְתָּ, וְחָשַׁשׁ רַבִּי אֶת שִׁנָּיו שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין כָּל אוֹתָן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁהָיָה חוֹשֵׁשׁ רַבִּי אֶת שִׁנָּיו, לֹא הִפִּילָה עֻבָּרָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְלֹא נִצְטַעֲרוּ הַיּוֹלְדוֹת, בָּתַר יוֹמִין עֲבַר חַד שֶׁרֶץ קַמֵּי בְּרַתֵּיהּ וּבְעָא לְמִקְטְלָא, אֲמַר לָהּ בְּרַתִּי שַׁבְקֵיהּ, דִּכְתִיב: וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו. רַבֵּנוּ הֲוָה עִנְוָתָן סַגֵּי, וַהֲוָה אֲמַר כָּל מַה דְּיֹאמַר לִי בַּר נַשׁ אֲנָא עָבֵיד חוּץ מִמַּה שֶּׁעָשׂוּ בְּנֵי בְתֵירָא לִזְקֵנִי, שֶׁיָּרְדוּ מִגְדֻלָּתָן וְהֶעֱלוּ אוֹתוֹ, וְאִין סָלֵיק רַב הוּנָא רֵישׁ גָּלוּתָא לְהָכָא, אֲנָא קָאֵים לִי מִן קֳדָמוֹהִי, לָמָּה דְּהוּא מִן יְהוּדָה וַאֲנָא מִן בִּנְיָמִין, וְהוּא מִן דִּכְרַיָא דִּיהוּדָה וַאֲנָא מִן נֻקְבְתָא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא רַבָּה וַהֲרֵי הוּא עוֹמֵד בַּחוּץ, נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו שֶׁל רַבִּי וְכֵיוָן שֶׁרָאָה שֶׁנִּתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו אָמַר לוֹ אֲרוֹנוֹ הוּא, אֲמַר לֵיהּ פּוֹק חֲזֵי מַאן בָּעֵי לָךְ לְבָרָא, נָפַק וְלָא אַשְׁכַּח בַּר נָשׁ, וְיָדַע דְּהוּא נָזוּף וְאֵין נְזִיפָה פְּחוּתָה מִשְּׁלשִׁים יוֹם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי אָבִין כָּל אוֹתָן שְׁלשִׁים יוֹם שֶׁהָיָה רַבִּי חִיָּא רַבָּה נָזוּף מֵרַבֵּנוּ, אַלֵּיף לְרַב בַּר אֲחָתֵיהּ כָּל כְּלָלֵי דְאוֹרַיְתָא, וְאִלֵּין אִינוּן כְּלָלַיָיא דְאוֹרַיְתָא הִלְכְתָא דְּבַבְלָאֵי. לְסוֹף תְּלָתִין יוֹמִין אָתָא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בִּדְמוּתֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא רַבָּה אֵצֶל רַבֵּנוּ וִיְהַב יְדֵיהּ עַל שִׁנֵּיהּ וְאִתְּסֵי, כֵּיוָן דְּאָתָא רַבִּי חִיָּא רַבָּה לְגַבֵּי רַבֵּנוּ אֲמַר לֵיהּ מָה עֲבַדְתְּ בְּשִׁנָּךְ, אֲמַר לֵיהּ מִן עוֹנָתָא דִּיהַבְתְּ יְדָךְ עִלּוֹהִי אִתְנְשֵׁימַת, אֲמַר לֵיהּ לֵית אֲנָא הֲוָה יָדַע מָה הוּא. כֵּיוָן דְּשָׁמַע כֵּן שָׁרֵי נָהֵיג בֵּיהּ יְקָרָא, וְקָרַב תַּלְמִידִים וּמְעַיֵּיל לֵיהּ מִלְּגַאו. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן רַבִּי יוֹסֵי וְלִפְנִים מִמֶּנִּי, אָמַר לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל. רַבֵּנוּ הֲוָה מְתַנֵּי שִׁבְחֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא רַבָּה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן רַבִּי יוֹסֵי, אָמַר לֵיהּ אָדָם גָּדוֹל, אָדָם קָדוֹשׁ. חַד זְמַן חֲמִיתֵיהּ בֵּי בָנֵי וְלָא אִתְכְּנַע מִנֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ הַהוּא תַּלְמִידָךְ דַּהֲוַת מִשְׁתַּבַּח בֵּיהּ חֲמִיתֵּיהּ בֵּי בָנֵי וְלָא אִתְכְּנַע מִנָּאי. אֲמַר לֵיהּ וְלָמָּה לָא אִתְכְּנָעַת מִנֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא מִסְתַּכֵּל הָיִיתִי בְּאַגָּדַת תְּהִלִּים, כֵּיוָן דְּשָׁמַע כֵּן מְסַר לֵיהּ תְּרֵין תַּלְמִידוֹי וַהֲווֹ עָיְילִין עִמֵּיהּ לַאֲשׁוּנָה, דְּלָא יִשְׁהֵי וְתִזְעַר נַפְשֵׁיהּ. דָּבָר אַחֵר, טוֹב ה' לַכֹּל וגו', וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וגו', אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמֵנִי אוֹי לָהֶם לָרְשָׁעִים שֶׁהֵם הוֹפְכִים מִדַּת רַחֲמִים לְמִדַּת הַדִין, בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ה', מִדַּת רַחֲמִים, (שמות לד, ו): ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, וּכְתִיב (בראשית ו, ה): וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, (בראשית ו, ו): וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם (בראשית ו, ז): וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה וגו', אַשְׁרֵיהֶם הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵן הוֹפְכִים מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים. בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֱלֹהִים הוּא מִדַּת הַדִּין (שמות כב, כז): אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל, (שמות כב, ח): עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם, וּכְתִיב (שמות ב, כד): וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ וגו' (בראשית ל, כב): וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וגו', וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ, מַה זְּכִירָה נִזְכַּר לוֹ שֶׁזָּן וּפִרְנֵס אוֹתָם כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בַּתֵּבָה, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ, וְהַדִּין נוֹתֵן מִזְּכוּת הַטְּהוֹרִים שֶׁהִכְנִיס עִמּוֹ בַּתֵּבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר לְשֵׁם קָרְבָּנוֹ נִקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח, כא): וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא לְשֵׁם נַחַת הַתֵּבָה נִקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח, ד): וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וגו'. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר (בראשית ח, כב): לֹא יִשְׁבֹּתוּ, מִכְּלַל שֶׁשָּׁבָתוּ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא שִׁמְשׁוּ מַזָּלוֹת כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹנָתָן שִׁמְשׁוּ אֶלָּא שֶׁלֹא הָיָה רִשּׁוּמָן נִכָּר. 87.7. וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא וגו' וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת <>(בראשית לט, יא)<>, אֶפְשָׁר בֵּיתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ מִשְׁתַּיֵּר בְּלֹא אִישׁ, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר יוֹם נִבּוּל שֶׁל נִילוּס הָיָה וְהָלְכוּ הַכֹּל לִרְאוֹת וְהוּא לֹא הָלַךְ. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר יוֹם תֵּיאַטִּירוֹן הָיָה, וְהָלְכוּ הַכֹּל לִרְאוֹתוֹ, וְהוּא לֹא הָלַךְ, אֶלָּא וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ, לַחְשֹׁב חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל רַבּוֹ. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וַדַּאי, אֶלָּא וְאֵין אִישׁ, בָּדַק אֶת עַצְמוֹ וְלֹא מָצָא עַצְמוֹ אִישׁ. דָּבָר אַחֵר, רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר נִמְתְּחָה הַקֶּשֶׁת וְחָזְרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב <>(בראשית מט, כד)<>: וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ, קַשְׁיוּתוֹ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר נִתְפַּזֵּר זַרְעוֹ וְיָצָא דֶּרֶךְ צִפָּרְנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר <>(בראשית מט, כד)<>: וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי מַתְנָא אָמַר אִיקוֹנִין שֶׁל אָבִיו רָאָה וְצָנַן דָּמוֹ, דִּכְתִיב <>(בראשית מט, כד)<>: מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל, מִי עָשָׂה כֵן, <>(בראשית מט, כה)<>: מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעַזְרֶךָּ וגו' בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם, בִּרְכָתָא דַּאֲבוּךְ וּדְאִמָּךְ. 87.7. וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא וגו' וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת (בראשית לט, יא), אֶפְשָׁר בֵּיתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ מִשְׁתַּיֵּר בְּלֹא אִישׁ, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר יוֹם נִבּוּל שֶׁל נִילוּס הָיָה וְהָלְכוּ הַכֹּל לִרְאוֹת וְהוּא לֹא הָלַךְ. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר יוֹם תֵּיאַטִּירוֹן הָיָה, וְהָלְכוּ הַכֹּל לִרְאוֹתוֹ, וְהוּא לֹא הָלַךְ, אֶלָּא וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ, לַחְשֹׁב חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל רַבּוֹ. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וַדַּאי, אֶלָּא וְאֵין אִישׁ, בָּדַק אֶת עַצְמוֹ וְלֹא מָצָא עַצְמוֹ אִישׁ. דָּבָר אַחֵר, רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר נִמְתְּחָה הַקֶּשֶׁת וְחָזְרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית מט, כד): וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ, קַשְׁיוּתוֹ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר נִתְפַּזֵּר זַרְעוֹ וְיָצָא דֶּרֶךְ צִפָּרְנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מט, כד): וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי מַתְנָא אָמַר אִיקוֹנִין שֶׁל אָבִיו רָאָה וְצָנַן דָּמוֹ, דִּכְתִיב (בראשית מט, כד): מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל, מִי עָשָׂה כֵן, (בראשית מט, כה): מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעַזְרֶךָּ וגו' בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם, בִּרְכָתָא דַּאֲבוּךְ וּדְאִמָּךְ. 96.5. וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף <>(בראשית מז, כט)<>, לָמָּה לֹא קָרָא לֹא לִרְאוּבֵן וְלֹא לִיהוּדָה, וּרְאוּבֵן הוּא הַבְּכוֹר וִיהוּדָה הוּא הַמֶּלֶךְ, וְהִנִּיחָן וְקָרָא לְיוֹסֵף, לָמָּה כֵן, בִּשְׁבִיל שֶׁהָיָה סֵפֶק בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת, לְפִיכָךְ וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, וּלְפִי שֶׁהַשָּׁעָה מְסוּרָה לוֹ, <>(בראשית מז, כט)<>: אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם, בִּשְׁבִילְךָ יָרַדְתִּי לְמִצְרַיִם, בִּשְׁבִילְךָ אָמַרְתִּי <>(בראשית מו, ל)<>: אָמוּתָה הַפָּעַם. <>(בראשית מז, כט)<>: וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, וְכִי יֵשׁ חֶסֶד שֶׁל שֶׁקֶר שֶׁהוּא אוֹמֵר חֶסֶד וֶאֱמֶת, לָמָּה כֵן, מָשָׁל הֶדְיוֹט אוֹמֵר מִית בְּרֵיהּ דְּרַחֲמָךְ טְעוֹן, מִית רַחֲמָךְ פְּרוֹק. אָמַר לוֹ אִם תַּעֲשֶׂה לִי חֶסֶד לְאַחַר מִיתָתִי הוּא חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת. אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם, לָמָּה, שֶׁסּוֹפָהּ שֶׁל אֶרֶץ מִצְרַיִם לִלְקוֹת בְּכִנִּים וְיִהְיוּ מְרַחֲשׁוֹת בְּתוֹךְ גּוּפִי, לְפִיכָךְ אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. דָּבָר אַחֵר, מִפְנֵי מָה בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁלֹא יִקָּבֵר בְּמִצְרַיִם, שֶׁלֹא יַעֲשׂוּ אוֹתוֹ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּפְרָעִין מִן הָעוֹבֵד כָּךְ נִפְרָעִין מִן הַנֶּעֱבָד, דִּכְתִיב <>(שמות יב, יב)<>: וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּדָנִיֵּאל, כֵּיוָן שֶׁפָּתַר אֶת חֲלוֹמוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר מַה כְּתִיב <>(דניאל ב, מו)<>: בֵּאדַיִן מַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר נְפַל עַל אַפּוֹהִי וּלְדָנִיֵּאל סְגִד וּמִנְחָה וְנִיחֹחִין אֲמַר לְנַסָּכָא לֵהּ, אֲבָל דָּנִיֵּאל לֹא קִבֵּל, לָמָּה, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּפְרָעִים מֵעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כָּךְ נִפְרָעִים הֵימֶנָּה. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּחִירָם כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה עַצְמוֹ אֱלוֹהַּ, מָה הָיָה סוֹפוֹ, כְּתִיב בֵּיהּ <>(יחזקאל כח, ב)<>: יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתֹּאמֶר אֵל אָנִי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא <>(יחזקאל כח, ג)<>: הִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִיֵּאל, שֶׁנְּבוּכַדְנֶצַּר בִּקֵּשׁ לְהַקְרִיב לוֹ וְלֹא רָצָה וְאַתְּ עוֹשֶׂה עַצְמְךָ אֱלוֹהַּ. מֶה הָיָה סוֹפוֹ, כְּתִיב בֵּיהּ <>(יחזקאל ב, יז)<>: עַל אֶרֶץ הִשְׁלַכְתִּיךָ לִפְנֵי מְלָכִים נְתַתִּיךָ לְרַאֲוָה בְּךָ. דָּבָר אַחֵר, יַעֲקֹב אָמַר שֶׁלֹא יִפָּדוּ בִּי הַמִּצְרִים, הֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְשֶׂה וַאֲנִי נִמְשַׁלְתִּי בְּשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר <>(ירמיה נ, יז)<>: שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל, וּבְמִצְרַיִם כְּתִיב <>(יחזקאל כג, כ)<>: אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם, וּכְתִיב <>(שמות לד, כ)<>: וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶה בְשֶׂה, הֱוֵי אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם, וְלָמָּה כָּל הָאָבוֹת תּוֹבְעִין וּמְחַבְּבִין קְבוּרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר דְּבָרִים בְּגוֹ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר מַהוּ דְּבָרִים בְּגוֹ <>(תהלים קטז, ט)<>: אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שְׁנֵי דְבָרִים בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ, לָמָּה הָאָבוֹת מְחַבְּבִין קְבוּרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁמֵּתֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חַיִּים תְּחִלָּה בִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ, וְאוֹכְלִין שְׁנוֹת הַמָּשִׁיחַ. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר מִי שֶׁמֵּת בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְנִקְבַּר שָׁם שְׁתֵּי מִיתוֹת יֵשׁ בְּיָדוֹ, שֶׁכָּךְ כְּתִיב <>(ירמיה כ, ו)<>: וְאַתָּה פַשְׁחוּר וְכֹל ישְׁבֵי בֵיתֶךָ תֵּלְכוּ בַשֶּׁבִי וְשָׁם תָּמוּת וְשָׁם תִּקָּבֵר, הֱוֵי יֵשׁ בְּיָדוֹ שְׁתֵּי מִיתוֹת, לְפִיכָךְ יַעֲקֹב אוֹמֵר לְיוֹסֵף אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. אָמַר רַבִּי סִימוֹן אִם כֵּן הִפְסִידוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵם קְבוּרִים בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אֶלָּא מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה, עוֹשֶׂה לָהֶן מְחִלּוֹת בָּאָרֶץ וְעוֹשֶׂה אוֹתָן כַּמְּעָרוֹת הַלָּלוּ וְהֵן מִתְגַּלְגְּלִין וּבָאִים עַד שֶׁהֵם מַגִּיעִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן בָּהֶם רוּחַ שֶׁל חַיִּים וְהֵן עוֹמְדִין, מִנַּיִן שֶׁכֵּן כְּתִיב <>(יחזקאל לז, יב)<>: הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, וְאַחַר כָּךְ <>(יחזקאל לז, יד)<>: וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִקְרָא מָלֵא הוּא שֶׁכֵּיוָן שֶׁהֵן מַגִּיעִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן בָּהֶם נְשָׁמָה, שֶׁנֶּאֱמַר <>(ישעיה מב, ה)<>: נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּפִּילִי שֶׁחוּץ לִטְבֶרְיָא, רָאוּ אָרוֹן שֶׁל מֵת שֶׁבָּא מִחוּצָה לָאָרֶץ לְהִקָּבֵר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר רַבִּי לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מָה הוֹעִיל זֶה שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ וּבָא לְהִקָּבֵר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲנִי קוֹרֵא עָלָיו <>(ירמיה ב, ז)<>: וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה, בְּחַיֵּיכֶם <>(ירמיה ב, ז)<>: וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי, בְּמִיתַתְכֶם. אָמַר לוֹ כֵּיוָן שֶׁהוּא נִקְבַּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַפֵּר לוֹ, דִּכְתִיב <>(דברים לב, מג)<>: וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן כְּשֶׁהָיָה מִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם אָמַר לְאוֹתָן שֶׁהָיוּ צְרִיכִין לְהִטַּפֵּל בּוֹ, קִבְרוּ אוֹתִי בְּכֵלִים צְבוּעִים דִּבְרִיקָא לֹא לְבָנִים וְלֹא שְׁחוֹרִים, שֶׁאִם עָמַדְתִּי בֵּין הַצַּדִּיקִים לֹא נֵבוֹשׁ וְאִם עָמַדְתִּי בֵּין הָרְשָׁעִים לֹא נִכָּלֵם. רַבִּי יֹאשְׁיָה כְּשֶׁהָיָה נִפְטַר מִן הָעוֹלָם אָמַר לְמִי שֶׁהוּא עוֹמֵד עָלָיו קִרְאוּ לִי לְתַלְמִידַי, אָמַר לָהֶם קִבְרוּ אוֹתִי בְּכֵלִים לְבָנִים, לָמָּה, שֶׁאֵינִי בּוֹשׁ בְּמַעֲשַׂי לְהַקְבִּיל פְּנֵי בּוֹרְאִי. רַבֵּנוּ כְּשֶׁהָיָה נִפְטַר מִן הָעוֹלָם צִוָּה שְׁלשָׁה דְבָרִים, אָמַר לָהֶם אַל תָּזוּז אַלְמָנוּתִי מִתּוֹךְ בֵּיתִי, וְאַל תִּסְפְּדוּנִי בָּעֲיָרוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאַל תַּנִּיחוּ לְנָכְרִי שֶׁיִּגַּע בְּמִטָּתִי אֶלָּא מִי שֶׁנִּטַּפֵּל עִמִּי בְּחַיַּי יְטַפֵּל בִּי בְּמוֹתִי. בְּחַיָּיו הָיָה דָר בְּצִפּוֹרִי שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְהָיָה קוֹרֵא עַל עַצְמוֹ וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְחָיָה יְהוּדָה בְּצִפּוֹרִי שְׁבַע עֶשְׂרֵה שְׁנִין. רַבֵּנוּ שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה חָשַׁשׁ בְּשִׁנָּיו וְכָל אוֹתָן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לֹא מֵתָה חַיָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא הִפִּילָה אִשָּׁה עֻבָּרָהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בְּסוֹף שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה כָּעַס רַבֵּנוּ עַל רַבִּי חִיָּא הַגָּדוֹל, נִכְנַס אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב אֵצֶל רַבֵּנוּ בִּדְמוּתוֹ שֶׁל רַבִּי חִיָּא וְנָתַן יָדוֹ עַל שִׁנּוֹ וּמִיָּד נִתְרַפֵּא, לְמָחָה נִכְנַס רַבִּי חִיָּא אֶצְלוֹ אָמַר לוֹ רַבִּי אוֹתָהּ שִׁנָּךְ מַה הִיא עֲשׂוּיָה, אָמַר מִשָּׁעָה שֶׁנָּתַתָּ יָדְךָ עָלֶיהָ אֶתְמוֹל נִתְרַפְּאָה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר רַבִּי חִיָּא אִי לָכֶם חַיּוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִי לָכֶם עֻבָּרוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ כֵן אָמַר לוֹ לֹא הָיִיתִי אֲנִי שֶׁנָּתַתִּי יָדִי עַל שִׁנֶּךָ. יָדַע רַבֵּנוּ שֶׁאֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב הָיָה, מֵאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל לִנְהֹג בְּרַבִּי חִיָּא כָּבוֹד. 96.5. וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף (בראשית מז, כט), לָמָּה לֹא קָרָא לֹא לִרְאוּבֵן וְלֹא לִיהוּדָה, וּרְאוּבֵן הוּא הַבְּכוֹר וִיהוּדָה הוּא הַמֶּלֶךְ, וְהִנִּיחָן וְקָרָא לְיוֹסֵף, לָמָּה כֵן, בִּשְׁבִיל שֶׁהָיָה סֵפֶק בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת, לְפִיכָךְ וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, וּלְפִי שֶׁהַשָּׁעָה מְסוּרָה לוֹ, (בראשית מז, כט): אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם, בִּשְׁבִילְךָ יָרַדְתִּי לְמִצְרַיִם, בִּשְׁבִילְךָ אָמַרְתִּי (בראשית מו, ל): אָמוּתָה הַפָּעַם. (בראשית מז, כט): וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, וְכִי יֵשׁ חֶסֶד שֶׁל שֶׁקֶר שֶׁהוּא אוֹמֵר חֶסֶד וֶאֱמֶת, לָמָּה כֵן, מָשָׁל הֶדְיוֹט אוֹמֵר מִית בְּרֵיהּ דְּרַחֲמָךְ טְעוֹן, מִית רַחֲמָךְ פְּרוֹק. אָמַר לוֹ אִם תַּעֲשֶׂה לִי חֶסֶד לְאַחַר מִיתָתִי הוּא חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת. אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם, לָמָּה, שֶׁסּוֹפָהּ שֶׁל אֶרֶץ מִצְרַיִם לִלְקוֹת בְּכִנִּים וְיִהְיוּ מְרַחֲשׁוֹת בְּתוֹךְ גּוּפִי, לְפִיכָךְ אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. דָּבָר אַחֵר, מִפְנֵי מָה בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁלֹא יִקָּבֵר בְּמִצְרַיִם, שֶׁלֹא יַעֲשׂוּ אוֹתוֹ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּפְרָעִין מִן הָעוֹבֵד כָּךְ נִפְרָעִין מִן הַנֶּעֱבָד, דִּכְתִיב (שמות יב, יב): וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּדָנִיֵּאל, כֵּיוָן שֶׁפָּתַר אֶת חֲלוֹמוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר מַה כְּתִיב (דניאל ב, מו): בֵּאדַיִן מַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר נְפַל עַל אַפּוֹהִי וּלְדָנִיֵּאל סְגִד וּמִנְחָה וְנִיחֹחִין אֲמַר לְנַסָּכָא לֵהּ, אֲבָל דָּנִיֵּאל לֹא קִבֵּל, לָמָּה, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּפְרָעִים מֵעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כָּךְ נִפְרָעִים הֵימֶנָּה. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּחִירָם כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה עַצְמוֹ אֱלוֹהַּ, מָה הָיָה סוֹפוֹ, כְּתִיב בֵּיהּ (יחזקאל כח, ב): יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתֹּאמֶר אֵל אָנִי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (יחזקאל כח, ג): הִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִיֵּאל, שֶׁנְּבוּכַדְנֶצַּר בִּקֵּשׁ לְהַקְרִיב לוֹ וְלֹא רָצָה וְאַתְּ עוֹשֶׂה עַצְמְךָ אֱלוֹהַּ. מֶה הָיָה סוֹפוֹ, כְּתִיב בֵּיהּ (יחזקאל ב, יז): עַל אֶרֶץ הִשְׁלַכְתִּיךָ לִפְנֵי מְלָכִים נְתַתִּיךָ לְרַאֲוָה בְּךָ. דָּבָר אַחֵר, יַעֲקֹב אָמַר שֶׁלֹא יִפָּדוּ בִּי הַמִּצְרִים, הֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְשֶׂה וַאֲנִי נִמְשַׁלְתִּי בְּשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה נ, יז): שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל, וּבְמִצְרַיִם כְּתִיב (יחזקאל כג, כ): אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם, וּכְתִיב (שמות לד, כ): וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶה בְשֶׂה, הֱוֵי אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם, וְלָמָּה כָּל הָאָבוֹת תּוֹבְעִין וּמְחַבְּבִין קְבוּרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר דְּבָרִים בְּגוֹ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר מַהוּ דְּבָרִים בְּגוֹ (תהלים קטז, ט): אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שְׁנֵי דְבָרִים בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ, לָמָּה הָאָבוֹת מְחַבְּבִין קְבוּרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁמֵּתֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חַיִּים תְּחִלָּה בִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ, וְאוֹכְלִין שְׁנוֹת הַמָּשִׁיחַ. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר מִי שֶׁמֵּת בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְנִקְבַּר שָׁם שְׁתֵּי מִיתוֹת יֵשׁ בְּיָדוֹ, שֶׁכָּךְ כְּתִיב (ירמיה כ, ו): וְאַתָּה פַשְׁחוּר וְכֹל ישְׁבֵי בֵיתֶךָ תֵּלְכוּ בַשֶּׁבִי וְשָׁם תָּמוּת וְשָׁם תִּקָּבֵר, הֱוֵי יֵשׁ בְּיָדוֹ שְׁתֵּי מִיתוֹת, לְפִיכָךְ יַעֲקֹב אוֹמֵר לְיוֹסֵף אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. אָמַר רַבִּי סִימוֹן אִם כֵּן הִפְסִידוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵם קְבוּרִים בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אֶלָּא מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה, עוֹשֶׂה לָהֶן מְחִלּוֹת בָּאָרֶץ וְעוֹשֶׂה אוֹתָן כַּמְּעָרוֹת הַלָּלוּ וְהֵן מִתְגַּלְגְּלִין וּבָאִים עַד שֶׁהֵם מַגִּיעִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן בָּהֶם רוּחַ שֶׁל חַיִּים וְהֵן עוֹמְדִין, מִנַּיִן שֶׁכֵּן כְּתִיב (יחזקאל לז, יב): הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, וְאַחַר כָּךְ (יחזקאל לז, יד): וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִקְרָא מָלֵא הוּא שֶׁכֵּיוָן שֶׁהֵן מַגִּיעִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן בָּהֶם נְשָׁמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מב, ה): נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּפִּילִי שֶׁחוּץ לִטְבֶרְיָא, רָאוּ אָרוֹן שֶׁל מֵת שֶׁבָּא מִחוּצָה לָאָרֶץ לְהִקָּבֵר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר רַבִּי לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מָה הוֹעִיל זֶה שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ וּבָא לְהִקָּבֵר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲנִי קוֹרֵא עָלָיו (ירמיה ב, ז): וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה, בְּחַיֵּיכֶם (ירמיה ב, ז): וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי, בְּמִיתַתְכֶם. אָמַר לוֹ כֵּיוָן שֶׁהוּא נִקְבַּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַפֵּר לוֹ, דִּכְתִיב (דברים לב, מג): וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן כְּשֶׁהָיָה מִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם אָמַר לְאוֹתָן שֶׁהָיוּ צְרִיכִין לְהִטַּפֵּל בּוֹ, קִבְרוּ אוֹתִי בְּכֵלִים צְבוּעִים דִּבְרִיקָא לֹא לְבָנִים וְלֹא שְׁחוֹרִים, שֶׁאִם עָמַדְתִּי בֵּין הַצַּדִּיקִים לֹא נֵבוֹשׁ וְאִם עָמַדְתִּי בֵּין הָרְשָׁעִים לֹא נִכָּלֵם. רַבִּי יֹאשְׁיָה כְּשֶׁהָיָה נִפְטַר מִן הָעוֹלָם אָמַר לְמִי שֶׁהוּא עוֹמֵד עָלָיו קִרְאוּ לִי לְתַלְמִידַי, אָמַר לָהֶם קִבְרוּ אוֹתִי בְּכֵלִים לְבָנִים, לָמָּה, שֶׁאֵינִי בּוֹשׁ בְּמַעֲשַׂי לְהַקְבִּיל פְּנֵי בּוֹרְאִי. רַבֵּנוּ כְּשֶׁהָיָה נִפְטַר מִן הָעוֹלָם צִוָּה שְׁלשָׁה דְבָרִים, אָמַר לָהֶם אַל תָּזוּז אַלְמָנוּתִי מִתּוֹךְ בֵּיתִי, וְאַל תִּסְפְּדוּנִי בָּעֲיָרוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאַל תַּנִּיחוּ לְנָכְרִי שֶׁיִּגַּע בְּמִטָּתִי אֶלָּא מִי שֶׁנִּטַּפֵּל עִמִּי בְּחַיַּי יְטַפֵּל בִּי בְּמוֹתִי. בְּחַיָּיו הָיָה דָר בְּצִפּוֹרִי שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְהָיָה קוֹרֵא עַל עַצְמוֹ וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְחָיָה יְהוּדָה בְּצִפּוֹרִי שְׁבַע עֶשְׂרֵה שְׁנִין. רַבֵּנוּ שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה חָשַׁשׁ בְּשִׁנָּיו וְכָל אוֹתָן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לֹא מֵתָה חַיָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא הִפִּילָה אִשָּׁה עֻבָּרָהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בְּסוֹף שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה כָּעַס רַבֵּנוּ עַל רַבִּי חִיָּא הַגָּדוֹל, נִכְנַס אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב אֵצֶל רַבֵּנוּ בִּדְמוּתוֹ שֶׁל רַבִּי חִיָּא וְנָתַן יָדוֹ עַל שִׁנּוֹ וּמִיָּד נִתְרַפֵּא, לְמָחָה נִכְנַס רַבִּי חִיָּא אֶצְלוֹ אָמַר לוֹ רַבִּי אוֹתָהּ שִׁנָּךְ מַה הִיא עֲשׂוּיָה, אָמַר מִשָּׁעָה שֶׁנָּתַתָּ יָדְךָ עָלֶיהָ אֶתְמוֹל נִתְרַפְּאָה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר רַבִּי חִיָּא אִי לָכֶם חַיּוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִי לָכֶם עֻבָּרוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ כֵן אָמַר לוֹ לֹא הָיִיתִי אֲנִי שֶׁנָּתַתִּי יָדִי עַל שִׁנֶּךָ. יָדַע רַבֵּנוּ שֶׁאֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב הָיָה, מֵאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל לִנְהֹג בְּרַבִּי חִיָּא כָּבוֹד. | 33.3. " |
|
| 16. Anon., Targum Yerushalmi, num. 25.12 (2nd cent. CE - 7th cent. CE) Tagged with subjects: •elijah, in song of songs rabbah Found in books: Lieber, A Vocabulary of Desire: The Song of Songs in the Early Synagogue (2014) 165 |
17. Babylonian Talmud, Avodah Zarah, 18b, 17b (3rd cent. CE - 6th cent. CE) Tagged with subjects: •nan Found in books: Lieber, A Vocabulary of Desire: The Song of Songs in the Early Synagogue (2014) 165| 17b. דנכיס יצריה א"ל אידך ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפייה ליצרין ונקבל אגרא כי מטו התם חזינהו [לזונות] איתכנעו מקמייהו,א"ל מנא לך הא א"ל (משלי ב, יא) מזמה תשמור עלך תבונה תנצרכה,א"ל רבנן לרבא מאי מזימה אילימא תורה דכתיב בה זימה ומתרגמינן עצת חטאין וכתיב (ישעיהו כח, כט) הפליא עצה הגדיל תושיה אי הכי זימה מבעי ליה ה"ק מדבר זימה תשמור עליך תורה תנצרכה,ת"ר כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון א"ל ר' אלעזר בן פרטא לרבי חנינא בן תרדיון אשריך שנתפסת על דבר אחד אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים,א"ל רבי חנינא אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול שאת עסקת בתורה ובגמילות חסדים ואני לא עסקתי אלא בתורה [בלבד],וכדרב הונא דאמר רב הונא כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר (דברי הימים ב טו, ג) וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת [וגו'] מאי ללא אלהי אמת שכל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה,ובגמילות חסדים לא עסק והתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר לא יתן אדם מעותיו לארנקי של צדקה אלא א"כ ממונה עליו תלמיד חכם כר' חנינא בן תרדיון הימנוה הוא דהוה מהימן מיעבד לא עבד,והתניא אמר לו מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים מיעבד עבד כדבעי ליה לא עבד,אתיוהו לרבי אלעזר בן פרטא אמרו מ"ט תנית ומ"ט גנבת אמר להו אי סייפא לא ספרא ואי ספרא לא סייפא ומדהא ליתא הא נמי ליתא ומ"ט קרו לך רבי רבן של תרסיים אני,אייתו ליה תרי קיבורי אמרו ליה הי דשתיא והי דערבא איתרחיש ליה ניסא אתיא זיבוריתא אותיבא על דשתיא ואתאי זיבורא ויתיב על דערבא אמר להו האי דשתיא והאי דערבא,א"ל ומ"ט לא אתית לבי אבידן אמר להו זקן הייתי ומתיירא אני שמא תרמסוני ברגליכם [אמרו] ועד האידנא כמה סבי איתרמוס אתרחיש ניסא ההוא יומא אירמס חד סבא,ומ"ט קא שבקת עבדך לחירות אמר להו לא היו דברים מעולם קם חד [מינייהו] לאסהודי ביה אתא אליהו אידמי ליה כחד מחשובי דמלכותא א"ל מדאתרחיש ליה ניסא בכולהו בהא נמי אתרחיש ליה ניסא וההוא גברא בישותיה הוא דקא אחוי,ולא אשגח ביה קם למימר להו הוה כתיבא איגרתא דהוה כתיב מחשיבי דמלכות לשדורי לבי קיסר ושדרוה על ידיה דההוא גברא אתא אליהו פתקיה ארבע מאה פרסי אזל ולא אתא,אתיוהו לרבי חנינא בן תרדיון אמרו ליה אמאי קא עסקת באורייתא אמר להו כאשר צוני ה' אלהי מיד גזרו עליו לשריפה ועל אשתו להריגה ועל בתו לישב בקובה של זונות עליו לשריפה שהיה | 17b. as the inclination to engage in idol worship has been slaughtered and the temptation to sin in this manner no longer exists. The other said to him: Let us go by the path that leads to the entrance of the brothel and overpower our inclination, and thereby receive a reward. When they arrived there, they saw that the prostitutes yielded before their presence, i.e., they entered the building out of respect for the Sages.,One said to the other: From where did you know this, that the prostitutes would retreat from us in embarrassment? He said to him: It is written: “From lewdness [mezimma] it shall watch over you; discernment shall guard you” (Proverbs 2:11), i.e., the Torah will serve as a safeguard against lewdness.,The Sages said to Rava: What is the meaning of mezimma? If we say that it is referring to the Torah that will guard you, as it is written in it: “Zimma” (Leviticus 18:17), and we translate this term as: The counsel of [atzat] the sinners, demonstrating that zimma is referring to counsel or wisdom, and the term etza is also written with regard to the Torah: “This also comes forth from the Lord of hosts: Wonderful is His counsel [etza], and great is His wisdom” (Isaiah 28:29), this is difficult. The Gemara explains the difficulty: If so, the verse should have said: Zimma, and not mezimma. Rather, this is what the verse is saying: From lewd matters [midevar zimma], it shall watch over you, the Torah shall guard you, i.e., the term discernment is a reference to the Torah.,§ The Gemara returns to its discussion of the judgments of the Sages by the Roman rulers. The Sages taught: When Rabbi Elazar ben Perata and Rabbi Ḥanina ben Teradyon were arrested by the Romans during the time of the religious persecution of the Jewish people, Rabbi Elazar ben Perata said to Rabbi Ḥanina ben Teradyon: Fortunate are you, as you were arrested on one charge only, of teaching Torah publicly; woe is me, as I have been arrested on five charges.,Rabbi Ḥanina ben Teradyon said to him: Fortunate are you, as you were arrested on five charges but you will be saved; woe is me, as I have been arrested on one charge, but I will not be saved. You will be saved because you engaged in Torah study and in acts of charity, and I engaged in Torah study alone.,The Gemara comments: And this is in accordance with a statement of Rav Huna, as Rav Huna says: Anyone who occupies himself with Torah study alone is considered like one who does not have a God. As it is stated: “Now for long seasons Israel was without the true God, and without a teaching priest, and without the Torah” (II Chronicles 15:3). What is meant by “without the true God”? This teaches that anyone who engages in Torah study alone is considered like one who does not have a true God.,The Gemara asks: And is it true that Rabbi Ḥanina ben Teradyon did not engage in acts of charity? But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: A person should not donate his money to the charity purse [le’arnakei] unless a Torah scholar like Rabbi Ḥanina ben Teradyon is appointed as supervisor over it? The Gemara answers: He was trusted to distribute the charity with honesty and integrity, but he himself did not perform charitable acts.,The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Ḥanina ben Teradyon said to Rabbi Yosei ben Kisma: I confused my own coins that I needed for the festivities of Purim with coins of charity, and I distributed them all to the poor at my own expense. How then can it be said that he never engaged in charitable acts? The Gemara responds: He did perform acts of charity, but he did not perform as many acts as he should have, in light of his wealth.,The Gemara returns to the description of the trial of the Sages. The Romans brought Rabbi Elazar ben Perata for his trial and said: What is the reason that you taught Torah, and what is the reason that you stole, as these were the crimes of which he was accused. Rabbi Elazar ben Perata said to them: If one is an armed robber [sayafa], he is not a scholar [safra], and if one is a scholar he is not an armed robber, i.e., I am accused of two mutually exclusive crimes; and from the fact that this characterization is not true, one may also conclude that that characterization is also not true. They asked him: But if you do not teach Torah, then what is the reason that they call you rabbi? He answered: I am the master [rabban] of weavers [tarsiyyim].,In order to ascertain whether Rabbi Elazar ben Perata was in fact an expert weaver, they brought him two coils of wool and said to him: Which is the warp, and which is the woof? The threads used for each differ in their thickness and strength and would be immediately recognizable to an expert. A miracle occurred, as a female hornet came and sat on the coil of warp, and a male hornet came and sat on the coil of woof. Rabbi Elazar ben Perata said to them: This is a coil of warp, and that is a coil of woof. He realized that the male hornet was a sign that the coil was the woof, as the woof is threaded through the warp, while the warp, which is fixed in the loom and receives the woof, was the one on which the female hornet sat, as the female of a species receives the male.,The Romans said to him: And what is the reason that you did not come to the house of Abidan? This was a gathering place where debates on wisdom and faith were conducted. Rabbi Elazar ben Perata said to them: I was old and feared that perhaps I would be trampled under your feet, due to the huge crowds. The Romans said: And until now, how many elders have been trampled there, that you would be worried about such a possibility? The Gemara comments: A miracle occurred, and on that day, one old man was trampled.,The Romans asked Rabbi Elazar ben Perata: And what is the reason that you emancipated your slave? Rabbi Elazar ben Perata said to them: This matter never happened. One of them stood to testify against him, and Elijah came disguised as one of the of the Roman noblemen, and he said to that individual: From the fact that miracles occurred for Rabbi Elazar ben Perata in every other case, in this instance as well a miracle will occur for him, and that man, i.e., you, is only demonstrating his wickedness, since you cannot succeed in your aim and are merely showing yourself to be desperate to cause harm.,But the man paid him no heed, and he stood to say his testimony to them. At that time there was a written letter that was composed by some of the most important people of the Roman Empire in order to send it to the Emperor’s court, and they had sent it in the possession of that man, i.e., the potential witness. Elijah came and threw it a distance of four hundred parasangs. The man went and did not come back, and therefore all the charges against Rabbi Elazar ben Perata were dropped.,The Romans brought Rabbi Ḥanina ben Teradyon for judgment, and they said to him: Why did you occupy yourself with the Torah? Rabbi Ḥanina ben Teradyon said to them, citing a verse: “As the Lord my God commanded me” (Deuteronomy 4:5). They immediately sentenced him to death by means of burning, and they sentenced his wife to execution by decapitation, and his daughter was condemned to sit in a brothel [kubba shel zonot]. The Gemara explains the Divine decree that he should receive this punishment: He was sentenced to death by burning, as he would |
|
18. Babylonian Talmud, Sukkah, 52b (3rd cent. CE - 6th cent. CE) Tagged with subjects: •elijah, in song of songs rabbah Found in books: Lieber, A Vocabulary of Desire: The Song of Songs in the Early Synagogue (2014) 165| 52b. רע כל היום אמר רבי שמעון בן לקיש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר (תהלים לז, לב) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו שנאמ' (תהלים לז, לג) ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו,תנא דבי רבי ישמעאל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ אם אבן הוא נימוח דכתיב (ישעיהו נה, א) הוי כל צמא לכו למים וכתיב (איוב יד, יט) אבנים שחקו מים אם ברזל הוא מתפוצץ דכתיב (ירמיהו כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע,א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן יצר הרע מסיתו לאדם בעוה"ז ומעיד עליו לעולם הבא שנאמר (משלי כט, כא) מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון שכן באטב"ח של ר' חייא קורין לסהדה מנון,רב הונא רמי כתיב (הושע ד, יב) כי רוח זנונים התעה וכתיב (הושע ה, ד) בקרבם בתחלה התעם ולבסוף בקרבם,אמר רבא בתחלה קראו הלך ולבסוף קראו אורח ולבסוף קראו איש שנאמר (שמואל ב יב, ד) ויבא הלך לאיש העשיר ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח וכתיב ויקח את כבשת האיש הרש ויעשה לאיש הבא אליו,אמר רבי יוחנן אבר קטן יש לו לאדם מרעיבו שבע משביעו רעב שנאמר (הושע יג, ו) כמרעיתם וישבעו וגו',אמר רב חנא בר אחא אמרי בי רב ארבעה מתחרט עליהן הקב"ה שבראם ואלו הן גלות כשדים וישמעאלים ויצר הרע גלות דכתיב (ישעיהו נב, ה) ועתה מה לי פה נאם ה' כי לקח עמי חנם וגו' כשדים דכתיב (ישעיהו כג, יג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה,ישמעאלים דכתיב (איוב יב, ו) ישליו אהלים לשודדים ובטוחות למרגיזי אל לאשר הביא אלוה בידו יצר הרע דכתיב (מיכה ד, ו) ואשר הרעתי,אמר רבי יוחנן אלמלא שלש מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאיהן של ישראל חד דכתיב ואשר הרעתי וחד דכתיב (ירמיהו יח, ו) הנה כחומר ביד היוצר כן אתם וגו' ואידך (יחזקאל לו, כו) והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר,רב פפא אמר אף מהאי נמי (יחזקאל לו, כז) ואת רוחי אתן בקרבכם וגו',(זכריה ב, ג) ויראני ה' ארבעה חרשים מאן נינהו ארבעה חרשים אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא משיח בן דוד ומשיח בן יוסף ואליהו וכהן צדק מתיב רב ששת אי הכי היינו דכתיב (זכריה ב, ד) ויאמר אלי אלה הקרנות אשר זרו את יהודה הני לשובה אתו,א"ל שפיל לסיפיה דקרא ויבואו אלה להחריד אותם לידות את קרנות הגוים הנושאים קרן אל ארץ יהודה לזרותה וגו' א"ל בהדי חנא באגדתא למה לי,(מיכה ה, ד) והיה זה שלום אשור כי יבא בארצנו וכי ידרוך בארמנותינו והקמנו עליו שבעה רועים ושמנה נסיכי אדם מאן נינהו שבעה רועים דוד באמצע אדם שת ומתושלח מימינו אברהם יעקב ומשה בשמאלו ומאן נינהו שמנה נסיכי אדם ישי ושאול ושמואל עמוס וצפניה צדקיה ומשיח ואליהו:,ארבעה סולמות כו': תנא גובהה של מנורה חמשים אמה (כו'): וארבעה ילדים של פרחי כהונה ובידיהם כדי שמן של מאה ועשרים לוג: איבעיא להו מאה ועשרים לוג כולהו או דלמא לכל חד וחד תא שמע ובידיהם כדי שמן של שלשים שלשים לוג שהם כולם מאה ועשרים לוג,תנא והן משובחין היו יותר מבנה של מרתא בת בייתוס אמרו על בנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל שתי יריכות של שור הגדול שלקוח באלף זוז ומהלך עקב בצד גודל ולא הניחוהו אחיו הכהנים לעשות כן משום (משלי יד, כח) ברב עם הדרת מלך,מאי משובחים אילימא משום יוקרא הני יקירי טפי אלא התם כבש ומרובע ולא זקיף הכא סולמות וזקיף טובא:,ולא היה חצר בירושלים: תנא | 52b. evil all day” (Genesis 6:5). All day long his thoughts and desires are for evil. Rabbi Shimon ben Lakish said: A person’s evil inclination overcomes him each day and seeks to kill him, as it stated: “The wicked watches the righteous and seeks to kill him” (Psalms 37:32); the wicked here is referring to the wickedness inside one’s heart. And if not for the Holy One, Blessed be He, Who assists him with the good inclination, he would not overcome it, as it is stated: “The Lord will not leave him in his hand, nor suffer him to be condemned when he is judged” (Psalms 37:33).,The school of Rabbi Yishmael taught: If this scoundrel, the evil inclination, accosted you, seeking to tempt you to sin, drag it to the study hall and study Torah. If it is like a stone, it will be dissolved by the Torah. If it is like iron, it will be shattered. The Gemara elaborates: If it is like stone, it will be dissolved, as it is written: “Ho, everyone who is thirsty, come you for the water” (Isaiah 55:1), water in this context meaning Torah; and it is written: “Stones were worn by water” (Job 14:19). If it is like iron, it will be shattered, as it is written: “Is not My word like fire, says the Lord; and like a hammer that shatters rock” (Jeremiah 23:29).,Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yoḥa said: The evil inclination incites a person to sin in this world, and then testifies against him in the next world, as it is stated: “He that delicately brings up his servant from a child shall have him become a master [manon] at the last” (Proverbs 29:21). Initially, in one’s youth, the evil inclination, which should have been enslaved to him, takes control of him and causes him to sin. Then, ultimately, that same evil inclination becomes his manon. Manon means witness, as in Rabbi Ḥiyya’s coded alphabet in which alef and tet and beit and ḥet, etc., are interchanged. Witness [sahada] is called manon. The letters mem and samekh, nun and heh, and vav and dalet are interchanged with other letters.,Rav Huna raised a contradiction between two verses. It is written: “For the spirit of harlotry caused them to err” (Hosea 4:12), indicating that this spirit was a temporary phenomenon and not an integral part of their persona. And it is also written: “For the spirit of harlotry is within them” (Hosea 5:4), indicating that it is an integral part of their persona. The Gemara explains: Initially, it causes them to err from without, and ultimately, it is from within them.,Rava said: Initially, the verse called the evil inclination a traveler coming from afar. Subsequently, the verse calls it a guest, as one welcomes it. Ultimately, the verse calls it man, indicating significance, as it became the homeowner. As it is stated in the parable of the poor man’s lamb that Nathan the prophet said to David: “And there came a traveler to the rich man, and he was reluctant to take of his own flock and of his own herd, to prepare for the guest” (II Samuel 12:4). And it is written in the same verse: “And he took the poor man’s lamb, and prepared it for the man that was come to him.” In other words, the evil inclination that began as a traveler gradually rose in prominence.,Rabbi Yoḥa said: A man has a small organ used in sexual relations. If he starves the organ, and does not overindulge, it is satiated; however, if he satiates the organ and overindulges in sexual relations, it is starving, and desires more, as it is stated: “When they were fed, they became full, they were filled, and their heart was exalted; therefore have they forgotten Me” (Hosea 13:6).,Rav Ḥana bar Aḥa said that the Sages in the school of Rav say: There are four creations that the Holy One, Blessed be He, created, yet He, as it were, regrets that He created them, as they do more harm than good. And these are they: Exile, Chaldeans, and Ishmaelites, and the evil inclination. Exile, as it is written: “Now therefore, for what am I here, says the Lord, seeing that My people is taken away for naught” (Isaiah 52:5). God Himself is asking: For what am I here? Chaldeans, as it is written: “Behold the land of the Chaldeans, this is the people that was not” (Isaiah 23:13), meaning, if only they never were.,Ishmaelites, as it is written: “The tents of robbers prosper, and they that provoke God are secure, in whatsoever God brings with His hand” (Job 12:6). God brought upon Himself these Arabs that dwell in the deserts in tents. The evil inclination, as it is written: “On that day, says the Lord, will I assemble her that is lame, and I will gather her that is driven away, and her that I corrupted” (Micah 4:6). God is saying that He created the evil inclination that led the people to sin and to be cast into exile.,Rabbi Yoḥa said: Were it not for these three verses that follow that indicate that God controls people’s hearts, the legs of the enemies of the Jewish people, a euphemism for the Jewish people themselves, would have collapsed, unable to withstand the repercussions of their sins. One, as it is written: “And her that I corrupted,” indicating God’s regret for doing so. And one, as it is written: “Behold, as the clay in the potter’s hand, so are you in My hand, O house of Israel” (Jeremiah 18:6). And the other verse: “And I will take away the heart of stone out of your flesh, and I will give you a heart of flesh” (Ezekiel 36:26), indicating that the matter is not solely in human hands, but in the hands of God as well.,Rav Pappa said: It is derived from this verse as well: “And I will put My spirit within you, and cause you to walk in My statutes, and you shall keep My ordices, and do them” (Ezekiel 36:27).,§ Apropos the end of days, the Gemara cites another verse and interprets it homiletically. It is stated: “The Lord then showed me four craftsmen” (Zechariah 2:3). Who are these four craftsmen? Rav Ḥana bar Bizna said that Rabbi Shimon Ḥasida said: They are Messiah ben David, Messiah ben Yosef, Elijah, and the righteous High Priest, who will serve in the Messianic era. Rav Sheshet raised an objection: If so, if that is the identity of the four craftsmen, then that which is written in the previous verse: “And he said to me: These are the horns that scattered Judea” (Zechariah 2:4), is difficult; these four in the first verse are coming for their enemies, and are not redeemers.,Rav Ḥana said to Rav Sheshet: Go to the end of the verse: “These then are come to frighten them, to cast down the horns of the nations, which lifted up their horn against the land of Judah to scatter it.” This indicates that the horns refer to the nations that exiled the Jewish people and that the four craftsmen will hurl those horns aside. Rav Sheshet said to him: Why should I disagree with Rav Ḥana in matters of aggada, where he is more expert than I, and I cannot prevail?,The Gemara continues homiletically interpreting verses that relate to the end of days. It is stated: “And this shall be peace: When the Assyrian shall come into our land, and when he shall tread in our palaces, then shall we raise against him seven shepherds, and eight princes among men” (Micah 5:4). The Gemara asks: Who are these seven shepherds? The Gemara explains: David is in the middle; Adam, Seth, and Methuselah are to his right; Abraham, Jacob, and Moses are to his left. And who are the eight princes among men? They are Yishai, Saul, Samuel, Amos, Zephania, Zedekiah, Messiah, and Elijah.,§ The mishna continues: And there were four ladders for each pole. One of the Sages taught: The height of the candelabrum upon the pole is fifty cubits. And there were four children from the priesthood trainees holding and in their hands jugs of oil with a capacity of 120 log of oil. A dilemma was raised: Was it 120 log altogether, or perhaps each and every child carried that amount? Come and hear proof from this baraita: And in their hands were jugs of oil, each with a capacity of thirty log, that were all together 120 log.,One of the Sages taught: And these young priests who held the pitchers were superior in strength to the son of Marta, daughter of Baitos, who was a priest renowned for his might. They said about the son of Marta, daughter of Baitos, that he would take two thighs of a large bull that was so large that it would be purchased for one thousand zuz, and walk up the ramp in small steps, heel to toe, without hurrying, due to his strength. However, his brethren the priests would not allow him do so, due to the principle: “In the multitude of people is the King’s glory” (Proverbs 14:28). The more priests engaged in the Temple service, the greater glory for God. Therefore, it is preferable for the thighs to be carried to the altar by multiple priests.,The Gemara asks: In what sense were these young priests superior? If we say it is due to the weight of the pitchers that they carried, these two thighs are heavier than the thirty log of oil. The Gemara answers: Rather, the difference is that there, in the case of the son of Marta, he walked on a ramp that was wide, and with a moderate gradient of only one cubit every four cubits of length, and it is not steep; here they climbed ladders, and those are very steep.,§ The mishna continues: And there was not a courtyard in Jerusalem that was not illuminated from the light of the Place of the Drawing of the Water. One of the Sages taught: |
|
19. Babylonian Talmud, Sanhedrin, 109a (3rd cent. CE - 6th cent. CE) Tagged with subjects: •elijah, in song of songs rabbah Found in books: Lieber, A Vocabulary of Desire: The Song of Songs in the Early Synagogue (2014) 165| 109a. מאן נשדר נשדר בהדי נחום איש גם זו דמלומד בנסים הוא,כי מטא לההוא דיורא בעא למיבת אמרי ליה מאי איכא בהדך אמר להו קא מובילנא כרגא לקיסר קמו בליליא שרינהו לסיפטיה ושקלו כל דהוה גביה ומלנהו עפרא כי מטא להתם אישתכח עפרא אמר אחוכי קא מחייכי בי יהודאי אפקוהו למקטליה אמר גם זו לטובה אתא אליהו ואידמי להו כחד מינייהו אמר להו דילמא האי עפרא מעפרא דאברהם אבינו הוא דהוה שדי עפרא הוו חרבי גילי הוו גירי בדוק ואשכחו הכי,הוה מחוזא דלא הוו קא יכלי ליה למיכבשיה שדו מההוא עפרא עליה וכבשוה עיילוהו לבי גנזא אמרי שקול דניחא לך מלייה לסיפטא דהבא כי הדר אתא אמרו ליה הנך דיורי מאי אמטית לבי מלכא אמר להו מאי דשקלי מהכא אמטאי להתם שקלי אינהו אמטו להתם קטלינהו להנך דיורי:,דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא וכו': מאי עבוד אמרי דבי רבי שילא נבנה מגדל ונעלה לרקיע ונכה אותו בקרדומות כדי שיזובו מימיו מחכו עלה במערבא א"כ ליבנו אחד בטורא,(אלא) א"ר ירמיה בר אלעזר נחלקו לג' כיתות אחת אומרת נעלה ונשב שם ואחת אומרת נעלה ונעבוד עבודת כוכבים ואחת אומרת נעלה ונעשה מלחמה זו שאומרת נעלה ונשב שם הפיצם ה' וזו שאומרת נעלה ונעשה מלחמה נעשו קופים ורוחות ושידים ולילין וזו שאומרת נעלה ונעבוד עבודת כוכבים (בראשית יא, ט) כי שם בלל ה' שפת כל הארץ,תניא רבי נתן אומר כולם לשם עבודת כוכבים נתכוונו כתיב הכא (בראשית יא, ד) נעשה לנו שם וכתיב התם (שמות כג, יג) ושם אלהים אחרים לא תזכירו מה להלן עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים,אמר רבי יוחנן מגדל שליש נשרף שליש נבלע שליש קיים אמר רב אויר מגדל משכח אמר רב יוסף בבל ובורסיף סימן רע לתורה מאי בורסיף אמר ר' אסי בור שאפי:,אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא וכו': ת"ר אנשי סדום אין להן חלק לעולם הבא שנאמר (בראשית יג, יג) ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד רעים בעוה"ז וחטאים לעולם הבא,אמר רב יהודה רעים בגופן וחטאים בממונם רעים בגופן דכתיב (בראשית לט, ט) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים וחטאים בממונם דכתיב (דברים טו, ט) והיה בך חטא לה' זו ברכת השם מאד שמתכוונים וחוטאים,במתניתא תנא רעים בממונם וחטאים בגופן רעים בממונם דכתיב (דברים טו, ט) ורעה עינך באחיך האביון וחטאים בגופן דכתיב (בראשית לט, ט) וחטאתי לאלהים לה' זו ברכת השם מאד זו שפיכות דמים שנאמר (מלכים ב כא, טז) גם דם נקי שפך מנשה (בירושלים) הרבה מאד [וגו'],ת"ר אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה ומה כתיב בהם (איוב כח, ה) ארץ ממנה יצא לחם ותחתיה נהפך כמו אש מקום ספיר אבניה ועפרות זהב לו נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה לא הדריכוהו בני שחץ לא עדה עליו שחל,אמרו וכי מאחר שארץ ממנה יצא לחם ועפרות זהב לו למה לנו עוברי דרכים שאין באים אלינו אלא לחסרינו [מממוננו] בואו ונשכח תורת רגל מארצנו שנאמר (איוב כח, ד) פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל דלו מאנוש נעו,דרש רבא מאי דכתיב (תהלים סב, ד) עד אנה תהותתו על איש תרצחו כולכם כקיר נטוי גדר הדחויה מלמד שהיו נותנין עיניהן בבעלי ממון ומושיבין אותו אצל קיר נטוי ודוחין אותו עליו ובאים ונוטלין את ממונו,דרש רבא מאי דכתיב (איוב כד, טז) חתר בחשך בתים יומם חתמו למו לא (ראו) [ידעו] אור מלמד שהיו נותנים עיניהם בבעלי ממון ומפקידים אצלו אפרסמון ומניחים אותו בבית גנזיהם לערב באים ומריחין אותו ככלב שנא' (תהלים נט, ז) ישובו לערב יהמו ככלב ויסובבו עיר ובאים וחותרים שם ונוטלין אותו ממון,(איוב כד, י) ערום הלכו מבלי לבוש ואין כסות בקרה חמור יתומים ינהגו יחבלו שור אלמנה גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו (איוב כא, לב) והוא לקברות יובל ועל גדיש ישקוד,דרש ר' יוסי בציפורי אחתרין ההיא ליליא תלת מאה מחתרתא בציפורי אתו וקא מצערי ליה אמרו ליה יהבית אורחיה לגנבי אמר להו מי הוה ידענא דאתו גנבי כי קא נח נפשיה דרבי יוסי שפעי מרזבי דציפורי דמא,אמרי דאית ליה חד תורא מרעי חד יומא דלית ליה לירעי תרי יומי ההוא יתמא בר ארמלתא הבו ליה תורי למרעיה אזל שקלינהו וקטלינהו אמר להו | 109a. whom shall we send the gift? They decided: We will send it with Naḥum of Gam Zo, as he is experienced in miracles.,When he reached a certain lodging, he sought to sleep there. The residents of that lodging said to him: What do you have with you? Naḥum said to them: I am taking the head tax to the emperor. They rose in the night, opened his chest and took everything that was in it, and then filled the chest with dirt. When he arrived there, in Rome, earth was discovered in the chest. The emperor said: The Jews are mocking me by giving me this gift. They took Naḥum out to kill him. Naḥum said: This too is for the best. Elijah the prophet came and appeared to them as one of Naḥum’s traveling party. Elijah said to them: Perhaps this earth is from the earth of Abraham our forefather, who would throw dust and it became swords, and who would throw straw and it became arrows. They examined the dust and discovered that it was indeed the dust of Abraham.,There was a province that the Romans were unable to conquer. They threw some of this earth upon that province and they conquered it. In appreciation for the gift that Naḥum of Gam Zo had brought on behalf of the Jewish people, they brought him into the treasury and said: Take that which is preferable to you. He filled his chest with gold. When he returned to that lodging, those residents said to him: What did you bring to the king’s palace? Naḥum said to them: What I took from here, I brought to there. The residents concluded that the earth with which they had filled the chest had miraculous properties. They took earth and brought it to the emperor. Once the Romans discovered that the earth was ineffective in battle, they executed those residents.,§ The mishna teaches that the members of the generation of the dispersion have no share in the World-to-Come. The Gemara asks: What sin did they perform? Their sin is not explicitly delineated in the Torah. The school of Rabbi Sheila say that the builders of the Tower of Babel said: We will build a tower and ascend to heaven, and we will strike it with axes so that its waters will flow. They laughed at this explanation in the West, Eretz Yisrael, and asked: If that was their objective, let them build a tower on a mountain; why did they build it specifically in a valley (see Genesis 11:2)?,Rather, Rabbi Yirmeya bar Elazar says: They divided into three factions; one said: Let us ascend to the top of the tower and dwell there. And one said: Let us ascend to the top of the tower and engage in idol worship. And one said: Let us ascend to the top of the tower and wage war. With regard to that faction that said: Let us ascend to the top of the tower and dwell there, God dispersed them. And that faction that said: Let us ascend to the top of the tower and wage war, became apes, and spirits, and demons, and female demons. And with regard to that faction that said: Let us ascend to the top of the tower and engage in idol wor-ship, it is written: “Because there the Lord confounded the language of all the earth” (Genesis 11:9).,It is taught in a baraita: Rabbi Natan says: All of those factions intended to build the tower for the sake of idol worship. It is written here: “And let us make a name for us” (Genesis 11:4), and it is written there: “And make no mention of the name of the other gods” (Exodus 23:13). Just as there, the connotation of “name” is idol worship, so too here, the connotation of “name” is idol worship.,Rabbi Yoḥa says: The uppermost third of the tower was burned, the lowermost third of the tower was swallowed into the earth, and the middle third remained intact. Rav says: The atmosphere of the tower causes forgetfulness; anyone who goes there forgets what he has learned. As a result of the building of the tower, forgetting was introduced into the world. Rav Yosef says: Babylonia and the adjacent place, Bursif, are each a bad omen for Torah, i.e., they cause one to forget his knowledge. The Gemara asks: What is the meaning of Bursif? Rabbi Asi says: It is an abbreviation of empty pit [bor shafi].,§ The mishna teaches: The people of Sodom have no share in the World-to-Come. The Sages taught: The people of Sodom have no share in the World-to-Come, as it is stated: “And the men of Sodom were wicked and sinners before the Lord exceedingly” (Genesis 13:13). “Wicked” indicates in this world; “and sinners” indicates for the World-to-Come.,Rav Yehuda says: “Wicked” is referring to sins they committed with their bodies; “and sinners” is referring to sins they committed with their money. “Wicked” is referring to sins they committed with their bodies, as it is written with regard to Joseph and the wife of Potiphar: “And how can I do this great wickedness, and sin against God” (Genesis 39:9). “And sinners” is referring to sins they committed with their money, as it is written: “And your eye is wicked against your poor brother, and you give him nothing…for it shall be reckoned to you as a sin” (Deuteronomy 15:9). “Before the Lord”; this is referring to blessing, a euphemism for cursing, God. “Exceedingly” means that they had intent and sinned and did not sin unwittingly or driven by lust.,It was taught in a baraita: “Wicked” is referring to sins they committed with their money; “and sinners” is referring to sins they committed with their bodies. “Wicked” is referring to sins they committed with their money, as it is written: “And your eye is wicked against your poor brother and you give him nothing” (Deuteronomy 15:9). “And sinners” is referring to sins they committed with their bodies, as it is written with regard to Joseph and the wife of Potiphar: “And sin against God” (Genesis 39:9). “Before the Lord”; this is referring to blessing, a euphemism for cursing, God. “Exceedingly [meod ]” is referring to bloodshed, as it is stated: “Moreover Manasseh shed very [meod ] much blood” (II Kings 21:16).,The Sages taught: The people of Sodom became haughty and sinned due only to the excessive goodness that the Holy One, Blessed be He, bestowed upon them. And what is written concerning them, indicating that goodness? “As for the earth, out of it comes bread, and underneath it is turned up as it were by fire. Its stones are the place of sapphires, and it has dust of gold. That path no bird of prey knows, neither has the falcon’s eye seen it. The proud beasts have not trodden it, nor has the lion passed thereby” (Job 28:5–8). The reference is to the city of Sodom, which was later overturned, as it is stated thereafter: “He puts forth His hand upon the flinty rock; He overturns the mountains by the roots” (Job 28:9).,The people of Sodom said: Since we live in a land from which bread comes and has the dust of gold, we have everything that we need. Why do we need travelers, as they come only to divest us of our property? Come, let us cause the proper treatment of travelers to be forgotten from our land, as it is stated: “He breaks open a watercourse in a place far from inhabitants, forgotten by pedestrians, they are dried up, they have moved away from men” (Job 28:4).,Rava taught: What is the meaning of that which is written: “How long will you seek to overwhelm a man? You will all be murdered like a leaning wall or a tottering fence” (Psalms 62:4)? This teaches that the people of Sodom set their sights on property owners. They would take one and place him alongside an inclined, flimsy wall that was about to fall, and push it upon him to kill him, and then they would come and take his property.,Rava taught: What is the meaning of that which is written: “In the dark they dig through houses; by day they shut themselves up; they know not the light” (Job 24:16)? This teaches that they would set their sights on property owners. They would take one and they would give him balsam, whose smell diffuses, and the property owner would place it in his treasury. In the evening, the people of Sodom would come and sniff it out like a dog and discover the location of the property owner’s treasury, as it is stated: “They return at evening; they howl like a dog, and go round about the city” (Psalms 59:7). And after discovering the location they would come and dig there, and they would take that property.,The Gemara cites verses that allude to the practices of the people of Sodom: “They lie at night naked without clothing, and they have no covering in the cold” (Job 24:7). And likewise: “They drive away the donkey of the fatherless; they take the widow’s ox as a pledge” (Job 24:3). And likewise: “They trespass; they violently steal flocks and graze them” (Job 24:2). And likewise: “For he is brought to the grave, and watch is kept over his tomb” (Job 21:32).,Rabbi Yosei taught in Tzippori the methods of theft employed in Sodom. That night three hundred tunnels were excavated in Tzippori in order to employ those methods. Homeowners came and harassed him; they said to him: You have given a way for thieves to steal. Rabbi Yosei said to them: Did I know that thieves would come as a result of my lecture? The Gemara relates: When Rabbi Yosei died, the gutters of Tzippori miraculously overflowed with blood as a sign of his death.,The people of Sodom would say: Anyone who has one ox shall herd the city’s oxen for one day. Anyone who does not have any oxen shall herd the city’s oxen for two days. The Gemara relates: They gave oxen to a certain orphan, son of a widow, to herd. He went and took them and killed them. The orphan said to the people of Sodom: |
|
20. Babylonian Talmud, Qiddushin, 40a, 70a (3rd cent. CE - 6th cent. CE) Tagged with subjects: •nan Found in books: Lieber, A Vocabulary of Desire: The Song of Songs in the Early Synagogue (2014) 165| 70a. לא תאכל,גירי וחרורי מנלן אמר רב חסדא דאמר קרא (עזרא ו, כא) וכל הנבדל מטומאת גויי הארץ אליהם,ממזרי מנלן דכתיב (נחמיה ב, י) וישמע סנבלט החרוני וטוביה העבד העמוני וכתיב (נחמיה ו, יח) כי רבים ביהודה בעלי שבועה לו כי חתן הוא לשכניה בן ארח ויהוחנן בנו לקח את בת משלם בן ברכיה קסבר עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר,הניחא למ"ד הולד ממזר אלא למאן דאמר הולד כשר מאי איכא למימר ותו ממאי דהוו ליה בני דילמא לא הוו ליה בני ותו ממאי דהכא הוו להו וסליקו דילמא התם הוו,אלא מהכא (נחמיה ז, סא) ואלה העולים מתל מלח תל חרשא כרוב אדון ואמר ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם תל מלח אלו בני אדם שדומים מעשיהם למעשה סדום שנהפכה לתל מלח תל חרשא זה שקורא אבא ואמו משתקתו,ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם זה הוא אסופי שנאסף מן השוק כרוב אדון ואמר אמר רבי אבהו אמר אדון אני אמרתי יהיו ישראל לפני חשובים ככרוב והם שמו עצמם כנמר איכא דאמרי אמר רבי אבהו אמר אדון אע"פ ששמו עצמם כנמר הן חשובים לפני ככרוב,אמר רבה בר בר חנה כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו מעלה עליו הכתוב כאילו חרשו לכל העולם כולו וזרעו מלח שנאמר (נחמיה ז, סא) ואלה העולים מתל מלח תל חרשא,אמר רבה בר רב אדא אמר רב כל הנושא אשה לשום ממון הויין לו בנים שאינן מהוגנים שנאמר (הושע ה, ז) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו,ושמא תאמר ממון פלט תלמוד לומר (הושע ה, ז) עתה יאכלם חדש את חלקיהם ושמא תאמר חלקו ולא חלקה תלמוד לומר חלקיהם ושמא תאמר לזמן מרובה ת"ל חדש מאי משמע אמר רב נחמן בר יצחק חדש נכנס וחדש יצא וממונם אבד,ואמר רבה בר רב אדא ואמרי לה אמר רבי סלא אמר רב המנונא כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו אליהו כופתו והקב"ה רוצעו ותנא על כולם אליהו כותב והקב"ה חותם אוי לו לפוסל את זרעו ולפוגם את משפחתו ולנושא אשה שאינה הוגנת לו אליהו כופתו והקב"ה רוצעו,וכל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם ואמר שמואל במומו פוסל,ההוא גברא דמנהרדעא דעל לבי מטבחיא בפומבדיתא אמר להו הבו לי בישרא אמרו ליה נטר עד דשקיל לשמעיה דרב יהודה בר יחזקאל וניתיב לך אמר מאן יהודה בר שויסקאל דקדים לי דשקל מן קמאי אזלו אמרו ליה לרב יהודה שמתיה אמרו רגיל דקרי אינשי עבדי אכריז עליה דעבדא הוא,אזל ההוא אזמניה לדינא לקמיה דרב נחמן אייתי פיתקא דהזמנא אזל רב יהודה לקמיה דרב הונא אמר ליה איזיל או לא איזיל אמר ליה מיזל לא מיבעי לך למיזל משום דגברא רבה את אלא משום יקרא דבי נשיאה קום זיל,אתא אשכחיה דקעביד מעקה אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא בר אידי אמר שמואל כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה א"ל פורתא דגונדריתא הוא דקא עבידנא א"ל מי סניא מעקה דכתיב באורייתא או מחיצה דאמור רבנן,א"ל יתיב מר אקרפיטא א"ל ומי סני ספסל דאמור רבנן או איצטבא דאמרי אינשי א"ל ליכול מר אתרונגא אמר ליה הכי אמר שמואל כל האומר אתרונגא תילתא ברמות רוחא או אתרוג כדקריוה רבנן או אתרוגא דאמרי אינשי אמר ליה לישתי מר אנבגא אמר ליה מי סני איספרגוס דקריוה רבנן או אנפק דאמרי אינשי,אמר ליה תיתי דונג תשקינן אמר ליה הכי אמר שמואל אין משתמשים באשה קטנה היא בפירוש אמר שמואל אין משתמשים באשה כלל בין גדולה בין קטנה,נשדר ליה מר שלמא לילתא א"ל הכי אמר שמואל קול באשה ערוה אפשר ע"י שליח א"ל הכי אמר שמואל | 70a. she may not eat.,§ The mishna teaches that converts and emancipated slaves ascended from Babylonia. The Gemara asks: From where do we derive this? Rav Ḥisda says: As the verse states with regard to the eating of the Paschal offering upon the return to Eretz Yisrael: “And the children of Israel who had come back from the exile ate, and all such as had separated themselves to them from the impurity of the nations of the land to seek the Lord, the God of Israel, did eat” (Ezra 6:21), indicating that converts and emancipated slaves who had abandoned “the impurity of the nations of the land,” i.e., idolatry, joined Ezra.,The mishna taught that mamzerim were among those who ascended from Babylonia. The Gemara asks: From where do we derive this? The Gemara answers: As it is written: “And Sanballat the Horonite and Tobiah the servant, the Ammonite, heard” (Nehemiah 2:19), and elsewhere it is written with regard to Tobiah the Ammonite: “For there were many in Judah sworn to him because he was the son-in-law of Shecaniah the son of Arah; and his son Jehoha had taken the daughter of Meshullam the son of Berechiah” (Nehemiah 6:18). The Gemara proceeds to explain: This tanna holds that in the case of a gentile or a slave who engaged in sexual intercourse with a Jewish woman, the offspring is a mamzer. Since Tobiah the Ammonite, a gentile, married a Jewish woman, as did his son, there were clearly mamzerim among those who ascended.,The Gemara asks: This works out well according to the one who says that in that case the offspring is a mamzer. But according to the one who says that the lineage of the offspring is unflawed and has the status of the mother, what can be said? And furthermore, from where is it clear that Jehoha had offspring from this wife? Perhaps he did not have offspring, and it is possible that there were no mamzerim. And furthermore, even if they did have offspring, from where is it clear that they had offspring here, in Babylonia, who then ascended to Eretz Yisrael? Perhaps they were there, in Eretz Yisrael, all the time, as they may have been one of the families that was not exiled to Babylonia, and therefore they cannot be used as the proof that mamzerim ascended from Babylonia.,Rather, the proof that mamzerim were among those who ascended from Babylonia is from here: “And these were they that ascended from Tel Melah, Tel Harsha, Cherub, Addon, and Immer; but they could not tell their fathers’ houses, nor their offspring, whether they were of Israel” (Nehemiah 7:61). The Gemara explains that these names are to be interpreted as follows: “Tel Melah”; these are people whose licentious actions were similar to the act of Sodom, which was turned into a mound of salt [tel melaḥ]. “Tel Harsha”; this is referring to one who calls a man father, and his mother silences him, as the word ḥarsha is similar to maḥarishto, meaning: Silences him. In any event, the statement that there were those who acted licentiously, as did the people of Sodom, means that there were mamzerim among them.,The Gemara continues with its explication of the verse: “But they could not tell their fathers’ houses, nor their offspring, whether they were of Israel”; this is referring to a foundling who is gathered from the marketplace. Such a person does not even know if he is Jewish, as he has no knowledge of his parents. With regard to the names “Cherub, Addon, and Immer,” Rabbi Abbahu says that these terms should be expounded as follows: The Master [Adon], God, said: I said that the Jewish people shall be as important before Me as a cherub, but they made themselves impudent as a leopard [namer]. There are those who say a different version: Rabbi Abbahu said: The Master [Adon] said that although they made themselves as a leopard [namer], they are as important before Me as a cherub.,§ Explicating the same verse, Rabba bar bar Ḥana says: In the case of anyone who marries a woman who is not suited for him to marry due to her lineage, the verse ascribes him blame as though he plowed [ḥarash] all of the entire world and sowed it with salt [melaḥ], as it is stated with regard to those of flawed lineage who ascended from Babylonia: “And these were they that ascended from Tel Melah, Tel Harsha.”,Rabba bar Rav Adda says that Rav says: In the case of anyone who marries a woman of flawed lineage only for the sake of money, he will have offspring who will act inappropriately, as it is stated: “They have dealt treacherously against the Lord, for they have begotten strange children; now shall the new moon devour them with their portions” (Hosea 5:7).,Rabba bar Rav Adda explains the verse: And lest you say that at least the money that they received as dowry was spared, although they suffer from the acts of their offspring, the verse states: “Now shall the new moon devour them with their portions,” meaning their property shall be consumed in a single month. And lest you say his portion will be lost but not the portion of his wife, the verse states “their portions” in the plural. And lest you say this will occur after a long time, but in the interim he will benefit from the money, the verse states: “The new moon.” The Gemara asks: From where may it be inferred that their money will be lost immediately? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: A month comes and a month goes, and their money is already lost. In any event, the fact that the punishment they receive is the loss of their portions indicates that the sin in this case was marrying for the sake of money.,And Rabba bar Rav Adda says, and some say Rabbi Salla says that Rav Hamnuna says: In the case of anyone who marries a woman who is not suited for him to marry due to her lineage, Elijah binds him in the manner that those liable to receive lashes are bound, and the Holy One, Blessed be He, straps him. And a Sage taught: Concerning all of them, Elijah writes and the Holy One, Blessed be He, signs the following: Woe to he who disqualifies his offspring, and who brings a flaw to his family lineage, and who marries a woman who is not halakhically suited for him to marry. Elijah binds him and the Holy One, Blessed be He, straps him.,He further said: And anyone who disqualifies others by stating that their lineage is flawed, that is a sign that he himself is of flawed lineage. Another indication that one’s lineage is flawed is that he never speaks in praise of others. And Shmuel says: If one habitually claims that others are flawed, he disqualifies himself with his own flaw. The flaw he accuses them of having is in fact the one that he has.,§ The Gemara recounts a related incident: There was a certain man from Neharde’a who entered a butcher shop in Pumbedita. He said to them: Give me meat. They said to him: Wait until the servant of Rav Yehuda bar Yeḥezkel has taken his meat, and then we will give it to you. The man said to them in anger: Who is this Yehuda bar Sheviske’el, a derogatory name for a glutton for meat, that he should precede me, that he should take before me? They went and told Rav Yehuda what the man had said. Rav Yehuda excommunicated him, in accordance with the halakha of one who disparages a Torah scholar. They also said to him that the same man was in the habit of calling people slaves. Rav Yehuda proclaimed about him that he is a slave and may not marry a Jew.,The Gemara continues the story: That man went and summoned Rav Yehuda to judgment before Rav Naḥman, who was a judge in Neharde’a. When the summons arrived in Pumbedita, Rav Yehuda went before Rav Huna to seek his council. Rav Yehuda said to him: Should I go or should I not go? Rav Huna said to him: As for the obligation to go, you are not required to go, since you are a great man and therefore are not under the jurisdiction of Rav Naḥman’s court. But due to the honor of the Exilarch’s house, as Rav Naḥman was the son-in-law of the Exilarch, get up and go.,Rav Yehuda arrived in Neharde’a and found Rav Naḥman constructing a parapet. Rav Yehuda said to Rav Naḥman: Does the Master not hold in accordance with that halakha that Rav Huna bar Idi says that Shmuel says: Once a person has been appointed a leader of the community, he is prohibited from performing labor before three people, so that he not belittle the honor of his position? Rav Naḥman said to him: It is merely a little fence [gundarita] that I am constructing. Rav Yehuda said to him: Is the term ma’akeh, which is written in the Torah, or the corresponding term meḥitza, which the Sages said, distasteful to you? Why do you use a term that is used by neither the Torah nor the Sages?,During their meeting, Rav Naḥman said to him: Let the Master sit on the bench [karfita]. Rav Yehuda said to him: Is the term safsal, which the Sages said, or the word itzteva, which common people say, distasteful to you? Why are you using uncommon terms? Rav Naḥman then said to him: Let the Master eat a citron [etronga]. Rav Yehuda said to him: This is what Shmuel said: Anyone who says etronga demonstrates one-third of a haughtiness of spirit. Why? He should either say etrog, as the Sages called it, or etroga, as common people say in Aramaic. Saying etronga is a sign of snobbery, as it was employed by the aristocratic class. He subsequently said to him: Let the Master drink a cup [anbaga] of wine. Rav Yehuda said to him: Is the term ispargus, as the Sages called it, or anpak, as common people say, distasteful to you?,Later on, Rav Naḥman said to him: Let my daughter Donag come and pour us drinks. Rav Yehuda said to him: This is what Shmuel says: One may not make use of a woman for a service such as this. Rav Naḥman replied: She is a minor. Rav Yehuda retorted: Shmuel explicitly says: One may not make use of a woman at all, whether she is an adult or a minor.,Later on, Rav Naḥman suggested: Let the Master send greetings of peace to my wife Yalta. Rav Yehuda said to him: This is what Shmuel says: A woman’s voice is considered nakedness, and one may not speak with her. Rav Naḥman responded: It is possible to send your regards with a messenger. Rav Yehuda said to him: This is what Shmuel says: |
|
21. Babylonian Talmud, Megillah, 13a (3rd cent. CE - 6th cent. CE) Tagged with subjects: •mishnah and tosefta, relationship to, song of songs rabbah •song of songs rabbah Found in books: Carleton Paget and Schaper, The New Cambridge History of the Bible (2013) 207| 13a. דלא קטליה דוד לשמעי דאתיליד מיניה מרדכי דמיקני ביה המן ומה שילם לי ימיני דלא קטליה שאול לאגג דאתיליד מיניה המן דמצער לישראל,רבי יוחנן אמר לעולם מבנימן קאתי ואמאי קרי ליה יהודי על שום שכפר בע"ז שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי כדכתיב (דניאל ג, יב) איתי גוברין יהודאין וגו',רבי שמעון בן פזי כי הוה פתח בדברי הימים אמר הכי כל דבריך אחד הם ואנו יודעין לדורשן (דברי הימים א ד, יח) ואשתו היהודיה ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי שוכו ואת יקותיאל אבי זנוח ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד,אמאי קרי לה יהודיה על שום שכפרה בע"ז דכתיב (שמות ב, ה) ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור ואמר רבי יוחנן שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה,ילדה והא רבויי רביתיה לומר לך שכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו,ירד זה משה ולמה נקרא שמו ירד שירד להם לישראל מן בימיו גדור שגדר פרצותיהן של ישראל חבר שחיבר את ישראל לאביהן שבשמים סוכו שנעשה להם לישראל כסוכה יקותיאל שקוו ישראל לאל בימיו זנוח שהזניח עונותיהן של ישראל,אבי אבי אבי אב בתורה אב בחכמה אב בנביאות,ואלה בני בתיה אשר לקח מרד וכי מרד שמו והלא כלב שמו אמר הקב"ה יבא כלב שמרד בעצת מרגלים וישא את בת פרעה שמרדה בגלולי בית אביה,אשר הגלה מירושלם אמר רבא שגלה מעצמו,ויהי אומן את הדסה קרי לה הדסה וקרי לה אסתר תניא ר"מ אומר אסתר שמה ולמה נקרא שמה הדסה על שם הצדיקים שנקראו הדסים וכן הוא אומר (זכריה א, ח) והוא עומד בין ההדסים,רבי יהודה אומר הדסה שמה ולמה נקראת שמה אסתר על שם שהיתה מסתרת דבריה שנאמר אין אסתר מגדת את עמה וגו',ר' נחמיה אומר הדסה שמה ולמה נקראת אסתר שהיו אומות העולם קורין אותה על שום אסתהר בן עזאי אומר אסתר לא ארוכה ולא קצרה היתה אלא בינונית כהדסה ר' יהושע בן קרחה אמר אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה,כי אין לה אב ואם ובמות אביה ואמה למה לי אמר רב אחא עיברתה מת אביה ילדתה מתה אמה,ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת תנא משום ר"מ אל תקרי לבת אלא לבית וכן הוא אומר (שמואל ב יב, ג) ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדו מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת משום דבחיקו תשכב הוות ליה (לבת) אלא (לבית) הכי נמי לבית,ואת שבע הנערות וגו' אמר רבא שהיתה מונה בהן ימי שבת וישנה ואת נערותיה וגו' אמר רב שהאכילה מאכל יהודי,ושמואל אמר שהאכילה קדלי דחזירי,ור' יוחנן אמר זרעונים וכן הוא אומר (דניאל א, טז) ויהי המלצר נושא את פת בגם ונותן להם זרעונים,ששה חדשים בשמן המור מאי שמן המור ר' חייא בר אבא אמר סטכת רב הונא אמר שמן זית שלא הביא שליש תניא רבי יהודה אומר אנפקינון שמן זית שלא הביא שליש ולמה סכין אותו שמשיר את השיער ומעדן את הבשר,בערב היא באה ובבקר היא שבה אמר רבי יוחנן מגנותו של אותו רשע למדנו שבחו שלא היה משמש מטתו ביום,ותהי אסתר נשאת חן אר"א מלמד שלכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחדש העשירי הוא חדש טבת ירח שנהנה גוף מן הגוף,ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות אמר רב ביקש לטעום טעם בתולה טעם טעם בעולה טעם,ויעש המלך משתה גדול עבד משתיא ולא גליא ליה דלי כרגא ולא גליא ליה שדר פרדישני ולא גליא ליה,ובהקבץ בתולות שנית וגו' אזיל שקל עצה ממרדכי אמר אין אשה מתקנאה אלא בירך חבירתה ואפי' הכי לא גליא ליה דכתיב אין אסתר מגדת מולדתה וגו',אמר רבי אלעזר מאי דכתיב | 13a. the responsibility of Judah, as David did not kill Shimei, although he was liable to the death penalty. The grave consequences of this failure included that Mordecai was born from him, and it was he against whom Haman was jealous, leading Haman to issue a decree against all of the Jewish people. And how a Benjamite has repaid me is referring to the fact that Saul, who was from the tribe of Benjamin, did not kill the Amalekite king Agag immediately, from whom Haman was later born, and he caused suffering to the Jewish people.,Rabbi Yoḥa said a different explanation of the verse: Actually, Mordecai came from the tribe of Benjamin. Why, then, was he referred to as Yehudi? On account of the fact that he repudiated idol worship, for anyone who repudiates idolatry is called Yehudi. It is understood here in the sense of yiḥudi, one who declares the oneness of God, as it is written: “There are certain Jews [Yehuda’in] whom thou hast appointed over the affairs of the province of Babylonia, Shadrach, Meshach, and Abed-Nego; these men, O king, have not regarded you: They serve not your gods, nor worship the golden image which you have set up” (Daniel 3:12). These three individuals were in fact Haiah, Mishael, and Azariah, who were not all from the tribe of Judah but are referred to as Yehuda’in because they repudiated idol worship.,§ Incidental to the exposition of the word Yehudi as one who repudiates idolatry, the Gemara relates that when Rabbi Shimon ben Pazi introduced his exposition of the book of Chronicles, he addressed the book of Chronicles and said as follows: All of your words are one, and we know how to expound them. This introduction made reference to the fact that the book of Chronicles cannot always be interpreted literally but requires exposition, as the same individual might be called by various different names, as in the following verse: “And his wife HaYehudiyya bore Jered the father of Gedor, and Heber the father of Soco, and Jekuthiel the father of Zanoah. And these are the sons of Bithiah the daughter of Pharaoh, whom Mered took” (I Chronicles 4:18).,Why is she, who we are told at the end of the verse was Pharaoh’s daughter Bithiah, referred to as Yehudiyya? Because she repudiated idol worship, as it is written: “And the daughter of Pharaoh came down to wash herself in the river” (Exodus 2:5), and Rabbi Yoḥa said: She went down to wash and purify herself from the idols of her father’s house.,The Gemara understands that all the names referred to in the verse as children of Pharaoh’s daughter refer to Moses, as it will soon explain. The Gemara asks: Pharaoh’s daughter bore Moses? But didn’t she merely raise him? Rather, it is telling you that with regard to anyone who raises an orphan boy or girl in his house, the verse ascribes him credit as if he gave birth to him.,The Gemara explains how all the names in fact are referring to Moses: “Jered”; this is Moses, and why was he called Jered? Because manna came down [yarad] for the Jewish people in his days. He was also called “Gedor” because he fenced in [gadar] the breaches of the Jewish people. He was called “Heber” because he connected [ḥibber] the Jewish people to their Father in Heaven. He was called “Soco” because he was for the Jewish people like a shelter [sukka] and shield. He was called “Jekuthiel” because the Jewish people trusted in God [kivu laEl] in his days. Lastly, he was called “Zanoah” because he caused the iniquities of the Jewish people to be disregarded [hizniaḥ].,The Gemara notes that the words “father of” appear three times in that same verse: “And his wife Hajehudijah bore Jered the father of Gedor, and Heber the father of Soco, and Jekuthiel the father of Zanoah.” This teaches that Moses was a father to all of the Jewish people in three respects: A father in Torah, a father in wisdom, and a father in prophecy.,The aforementioned verse stated: “And these are the sons of Bithiah the daughter of Pharaoh, whom Mered took.” The Gemara asks: Was Bithiah’s husband’s name Mered? Wasn’t his name Caleb? Rather, the verse alludes to the reason that Caleb married Bithiah. The Holy One, Blessed be He, said: Let Caleb, who rebelled [marad] against the advice of the spies, come and marry the daughter of Pharaoh, who rebelled against the idols of her father’s home.,§ The Gemara resumes its explanation of the book of Esther. The verse states with regard to Mordecai: “Who had been exiled from Jerusalem” (Esther 2:6). Rava said: This language indicates that he went into exile on his own, not because he was forced to leave Jerusalem. He knew that he would be needed by those in exile, and therefore he consciously left Jerusalem to attend to the needs of his people.,The verse states: “And he had brought up Hadassah, that is, Esther” (Esther 2:7). She is referred to as “Hadassah” and she is referred to as “Esther.” What was her real name? It is taught in a baraita that the Sages differed in their opinion as to which was in fact her name and which one was a description: Rabbi Meir says: Esther was her real name. Why then was she called Hadassah? On account of the righteous, who are called myrtles [hadassim], and so it states: “And he stood among the myrtles [hahadassim]” (Zechariah 1:8).,Rabbi Yehuda differs and says: Hadassah was her real name. Why then was she called Esther? Because she concealed [masteret] the truth about herself, as it is stated: “Esther had not yet made known her kindred nor her people” (Esther 2:20).,Rabbi Neḥemya concurs and says: Hadassah was her real name. Why then was she called Esther? This was her non-Hebrew name, for owing to her beauty the nations of the world called her after Istahar, Venus. Ben Azzai says: Esther was neither tall nor short, but of average size like a myrtle tree, and therefore she was called Hadassah, the Hebrew name resembling that myrtle tree. Rabbi Yehoshua ben Korḥa said: Esther was called Hadassah because she was greenish, having a pale complexion like a myrtle, but a cord of Divine grace was strung around her, endowing her with a beautiful appearance.,The verse initially states with regard to Esther: “For she had neither father nor mother” (Esther 2:7). Why do I need to be told in the continuation of the verse: “And when her father and mother were dead, Mordecai took her for his own daughter”? Rav Aḥa said: This repetition indicates that when her mother became pregt with her, her father died, and when she gave birth to her, her mother died, so that she did not have a mother or a father for even a single day.,The verse states: “And when her father and mother were dead, Mordecai took her for his own daughter” (Esther 2:7). A tanna taught a baraita in the name of Rabbi Meir: Do not read the verse literally as for a daughter [bat], but rather read it as for a home [bayit]. This indicates that Mordecai took Esther to be his wife. And so it states: “But the poor man had nothing, except one little ewe lamb, which he had bought and reared: And it grew up together with him, and with his children; it did eat of his bread, and drank of his own cup, and lay in his bosom, and was like a daughter [kevat] to him” (II Samuel 12:3). The Gemara questions: Because it lay in his bosom, it “was like a daughter to him”? Rather, the parable in II Samuel referenced the illicit taking of another’s wife, and the phrase should be read: Like a home [bayit] to him, i.e., a wife. So too, here, Mordecai took her for a home, i.e., a wife.,The verse states: “And the seven maids chosen to be given her out of the king’s house” (Esther 2:9). Rava said: She would have a separate maid attend her each day, and she would count the days of the week by them, so she was always aware when Shabbat was. The verse continues: “And he advanced her and her maids to the best place in the house of the women.” Rav said: The advancement in the verse signals that he fed her food of Jews, i.e., kosher food.,And Shmuel said an alternative understanding: The advancement was a well-intentioned act in that he fed her pig hinds, thinking she would view it as a delicacy, although in fact they were not kosher.,And Rabbi Yoḥa said a third understanding: He gave her vegetables, which did not pose a problem with regard to the kosher laws. And so it states with regard to the kindness done for Daniel and his associates: “So the steward took away their food and the wine that they should drink; and gave them vegetables” (Daniel 1:16).,The verse states: “Six months with oil of myrrh” (Esther 2:12). The Gemara asks: What is “oil of myrrh”? Rabbi Ḥiyya bar Abba said: It is the aromatic oil called setakt. Rav Huna said: It is a cosmetic oil derived from olives that have not yet reached one-third of their growth. It is similarly taught in a baraita: Rabbi Yehuda says: Anpakinon is the oil of olives that have not reached one-third of their growth. And why is it smeared on the body? Because it removes the hair and softens the skin.,The verse states: “In the evening she went, and in the morning she returned” (Esther 2:14). Rabbi Yoḥa said: From the implicit criticism of that wicked man, Ahasuerus, who cohabited with many women, we have incidentally learned his praise as well, that he would not engage in sexual relations during the day, but in a more modest fashion at night.,The verse states: “And Esther obtained favor in the sight of all those who looked upon her” (Esther 2:15). Rabbi Elazar said: This teaches that she appeared to each and every one as if she were a member of his own nation, and therefore she obtained favor in the eyes of all. The next verse states: “So Esther was taken to King Ahasuerus into his royal house in the tenth month, which is the month Tevet” (Esther 2:16). It was by act of divine providence that Esther was taken to Ahasuerus in a cold winter month, in which the body takes pleasure in the warmth of another body, and therefore she found favor in his eyes.,The verse states: “And the king loved Esther more than all the women, and she obtained grace and favor in his sight more than all the virgins” (Esther 2:17). Rav said: This double language indicates that if he wanted to taste in her the taste of a virgin during intercourse, he tasted it, and if he wanted to experience the taste of a non-virgin, he tasted it, and therefore he loved her more than all the other women.,The verse states: “Then the king made a great feast for all his princes and his servants, even Esther’s feast” (Esther 2:18). The Gemara explains that this was part of an attempt to have Esther reveal her true identity. He made a great feast in her honor, but she did not reveal her identity to him. He lowered the taxes [karga] in her name, but still she did not reveal it to him. He sent gifts [pardishenei] to the ministers in her name, but even so she did not reveal it to him.,The verse states: “And when the virgins were gathered together the second time and Mordecai sat in the king’s gate” (Esther 2:19). The Gemara explains: The reason Ahasuerus gathered the women together was that he went and took advice from Mordecai as to what he should do to get Esther to reveal her identity. Mordecai said to him: As a rule, a woman is jealous only of the thigh of another woman. Therefore, you should take for yourself additional women. But even so she did not reveal her origins to him, as it is written: “Esther had not yet made known her kindred nor her people” (Esther 2:20).,§ Rabbi Elazar said: What is the meaning of that which is written: |
|
22. Babylonian Talmud, Eruvin, 64a (3rd cent. CE - 6th cent. CE) Tagged with subjects: •song of songs rabbah Found in books: Avery-Peck, Chilton, and Scott Green, A Legacy of Learning: Essays in Honor of Jacob Neusner (2014) 49| 64a. אם כן ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי,דמערבי יאמרו עירוב מועיל במקום נכרי דמכרזינן,אכרזתא לדרדקי,אלא אמר רבא ליזיל חד מינייהו ליקרב ליה ולשאול מיניה דוכתא ולינח ביה מידי דהוה ליה כשכירו ולקיטו ואמר רב יהודה אמר שמואל אפילו שכירו ואפילו לקיטו נותן עירובו ודיו,אמר ליה אביי לרב יוסף היו שם חמשה שכירו וה' לקיטו מהו אמר ליה אם אמרו שכירו ולקיטו להקל יאמרו שכירו ולקיטו להחמיר,גופא אמר רב יהודה אמר שמואל אפילו שכירו ואפי' לקיטו נותן עירובו ודיו אמר רב נחמן כמה מעליא הא שמעתא,אמר רב יהודה אמר שמואל שתה רביעית יין אל יורה אמר רב נחמן לא מעליא הא שמעתא דהא אנא כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילא דעתאי,אמר ליה רבא מאי טעמא אמר מר הכי האמר ר' אחא בר חנינא מאי דכתיב (משלי כט, ג) ורועה זונות יאבד הון כל האומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה מאבד הונה של תורה אמר ליה הדרי בי,אמר רבה בר רב הונא שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה,היכי דמי שתוי והיכי דמי שיכור כי הא דרבי אבא בר שומני ורב מנשיא בר ירמיה מגיפתי הוו קא מפטרי מהדדי אמעברא דנהר יופטי אמרו כל חד מינן לימא מילתא דלא שמיע לחבריה דאמר מרי בר רב הונא לא יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו,פתח חד ואמר היכי דמי שתוי והיכי דמי שיכור שתוי כל שיכול לדבר לפני המלך שיכור כל שאינו יכול לדבר לפני המלך,פתח אידך ואמר המחזיק בנכסי הגר מה יעשה ויתקיימו בידו יקח בהן ספר תורה אמר רב ששת: אפילו | 64a. If so, you have abolished the halakhic category of eiruv from that alleyway. Since from a halakhic perspective it is considered as though only one person lives in that alleyway, there is no need for an eiruv. Consequently, when the residents carry in it without an eiruv, observers will mistakenly think that it is permitted to carry in an alleyway even without an eiruv.,Rav Huna, son of Rav Yehoshua, replied: It is required that they establish an eiruv anyway, as a reminder of the laws of eiruvin, even though it serves no halakhic purpose. Rava retorted that this in turn results in a different problem: Observers will then say that an eiruv is effective even in the place of a gentile, even if he does not rent out his domain, which is against the halakha. He replied: We make an announcement to the effect that they are not carrying because of the eiruv, and that it only serves as a reminder.,Rava rejected this option as well: Can we make an announcement for the children? Even if it is assured that all adults present will hear the announcement, how will the children, who do not hear or understand the announcement, know the halakha later in life? Recalling that their fathers established an eiruv in this alleyway, they will think that an eiruv is effective even in the place of a gentile. Therefore, one cannot rely on Abaye’s solution.,Rather, Rava said that the gentile’s Jewish neighbors should proceed as follows: Let one of them go and become friendly with the gentile, and ask him for permission to make use of a place in his domain, and set something down there, thus becoming like the gentile’s hired laborer or harvester. And Rav Yehuda said that Shmuel said: Not only can the gentile himself rent out his domain for the purpose of an eiruv, but even his hired laborer, and even his harvester, if he is a Jew, may rent out the space and contribute to the eiruv on his behalf, and this is enough.,Abaye said to Rav Yosef: If there were five hired laborers or five harvesters there, what is the halakha? Does the presence of more than one of these, if they are all Jews, entail a stringency, such that they are all required to join in the eiruv or that they are all required to rent out his domain? Rav Yosef said to him: If the Sages said that the gentile’s hired laborer or harvester stands in his place as a leniency, would they say that his hired laborer or harvester stands in his place as a stringency? This law was stated only as a leniency with regard to the laws of renting for the purpose of an eiruv, not in order to introduce more stringencies.,The Gemara proceeds to examine the ruling cited in the course of the previous discussion. Returning to the matter itself, Rav Yehuda said that Shmuel said: Even the gentile’s hired laborer, and even his harvester, may contribute to the eiruv in his stead, and this is enough. Rav Naḥman said: How excellent is this halakha. Even Rav Naḥman agreed with this statement, and viewed it as correct and substantiated.,However, Rav Naḥman did not give his approval to all of Rav Yehuda’s rulings, as Rav Yehuda said that Shmuel said: If one drank a quarter-log of wine, he may not issue a halakhic ruling, as the wine is liable to confuse his thinking. With regard to this second statement, Rav Naḥman said: This halakha is not excellent, as concerning myself, as long as I have not drunk a quarter-log of wine, my mind is not clear. It is only after drinking wine that I can issue appropriate rulings.,Rava said to Rav Naḥman: What is the reason that the Master said this, making a statement that praises one halakha and disparages another? Didn’t Rabbi Aḥa bar Ḥanina say: What is the meaning of that which is written: “But he who keeps company with prostitutes [zonot] wastes his fortune” (Proverbs 29:3)? It alludes to the following: Anyone who says: This teaching is pleasant [zo na’a] but this is not pleasant, loses the fortune of Torah. It is not in keeping with the honor of Torah to make such evaluations. Rav Naḥman said to him: I retract, and I will no longer make such comments concerning words of Torah.,On the topic of drinking wine, Rabba bar Rav Huna said: One who has drunk wine must not pray, but if he nonetheless prayed, his prayer is a prayer, i.e., he has fulfilled his obligation. On the other hand, one who is intoxicated with wine must not pray, and if he prayed, his prayer is an abomination.,The Gemara poses a question: What are the circumstances in which a person is considered one who has drunk wine; and what are the circumstances in which a person is considered one who is intoxicated with wine? The Gemara answers that one can learn this from the following event: As Rabbi Abba bar Shumni and Rav Menashya bar Yirmeya from Gifti were taking leave of each other at the ford of the Yofti River, they said: Let each one of us say something that his fellow scholar has not yet heard, for Mari bar Rav Huna said: A person must take leave of his fellow only in the midst of a discussion of a matter of halakha, as due to this he will remember him.,One of them opened the discussion and said: What are the circumstances where a person is considered one who has drunk wine, and what are the circumstances where a person is considered one who is intoxicated with wine? One who has drunk wine refers to anyone who has drunk wine but whose mind remains clear enough that he is able to talk in the presence of a king. One who is intoxicated refers to anyone who is so disoriented by the wine he has drunk that he is not able to talk in the presence of a king.,The other one then opened a different discussion and said: With regard to one who took possession of a convert’s property, what should he do so that it remains in his hands? The property of a convert who died without children is regarded as ownerless, and is acquired by the first person to perform a valid act of acquisition upon it. Since in this case the one who took possession of the property did not acquire it through his own labor, his ownership is tenuous, and he is liable to lose it unless he uses it for the purpose of a mitzva. One in this situation should buy a Torah scroll with part of the revenue, and by the merit of this act, he will retain the rest. Rav Sheshet said: Even |
|
23. Babylonian Talmud, Bava Batra, 121b (3rd cent. CE - 6th cent. CE) Tagged with subjects: •elijah, in song of songs rabbah Found in books: Lieber, A Vocabulary of Desire: The Song of Songs in the Early Synagogue (2014) 165| 121b. לא היה דיבור עם משה שנאמר (דברים ב, טז) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וסמיך ליה וידבר ה' אלי לאמר אלי היה הדיבור,עולא אמר יום שביטל בו הושע בן אלה פרדסאות שהושיב ירבעם על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל,רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה דאמר רב מתנה אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה,רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה תניא רבי אליעזר הגדול אומר כיון שהגיע חמשה עשר באב תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה אמר רב מנשה וקרו ליה יום תבר מגל,מכאן ואילך דמוסיף יוסיף שאינו מוסיף יסיף מאי יסיף תני רב יוסף תקבריה אמיה,תנו רבנן שבעה קפלו את כל העולם כולו מתושלח ראה אדם שם ראה מתושלח יעקב ראה את שם עמרם ראה את יעקב אחיה השילוני ראה את עמרם אליהו ראה את אחיה השילוני ועדיין קיים,ואחיה השילוני ראה את עמרם והא כתיב (במדבר כו, סה) ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון,אמר רב המנונא לא נגזרה גזרה על שבטו של לוי דכתיב (במדבר יד, כט) במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה מי שפקודיו מבן עשרים יצא שבטו של לוי שפקודיו מבן שלשים,ומשאר שבטים לא עייל והתניא יאיר בן מנשה ומכיר בן מנשה נולדו בימי יעקב ולא מתו עד שנכנסו ישראל לארץ שנאמר (יהושע ז, ה) ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש ותניא שלשים וששה ממש דברי ר' יהודה,אמר לו רבי נחמיה וכי נאמר שלשים וששה והלא לא נאמר אלא כשלשים וששה אלא זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין,אלא אמר רב אחא בר יעקב לא נגזרה גזירה לא על פחות מבן עשרים ולא על יתר מבן ששים לא על פחות מבן עשרים דכתיב מבן עשרים שנה ומעלה ולא על יתר מבן ששים גמר ומעלה (ויקרא כז, ז) ומעלה מערכין מה להלן יתר מבן ששים כפחות מבן כ' אף כאן יתר מבן ששים כפחות מבן עשרים,איבעיא להו ארץ ישראל לשבטים איפלוג או דלמא לקרקף גברי איפלוג | 121b. God did not speak with Moses, as it is stated: “So it came to pass, when all the men of war were consumed and dead from among the people” (Deuteronomy 2:16), and juxtaposed to that verse it is written: “That the Lord spoke to me, saying” (Deuteronomy 2:17). Moses indicates: Only after the last of that generation had died, was the speech of God directed to me. When the Jewish people realized that the decree had been lifted, the day was established as a permanent day of rejoicing.,The Gemara continues to cite explanations for the significance of the fifteenth of Av. Ulla says: The fifteenth of Av was the day when King Hoshea, son of Ela, removed the guards [pardesaot] that Jeroboam, son of Nevat, placed on the roads so that Israel would not ascend to Jerusalem for the pilgrimage Festival. By doing so, King Hoshea renewed the access to Jerusalem for pilgrims.,Rav Mattana says: The fifteenth of Av was the day when the slain victims of Beitar were afforded burial, several years after they were killed and the Roman emperor Hadrian decreed that they were not to be buried (see Gittin 57a). As Rav Mattana says: On the day that the slain of Beitar were afforded burial, the Sages in Yavne instituted the blessing: Blessed is He Who is good and Who does good. The term: Who is good, is to give thanks that the corpses did not decompose despite the long delay; and the term: And Who does good, is to give thanks that the slain ones were ultimately afforded burial.,Rabba and Rav Yosef both say: The fifteenth of Av is the day when they stop cutting wood for the arrangement of wood on the altar. It is taught in a baraita that Rabbi Eliezer the Great says: Once the fifteenth of Av came, the force of the sun would weaken, and from this date they would not cut additional wood for the arrangement, because wood cut from then on would not dry properly and would be unfit for use in the Temple. Rav Menashe said: And the people called the fifteenth of Av: The day of the breaking of the sickle [maggal ], as they did not need the lumbering tools until the following year.,The Gemara adds: From this point forward, when the nights lengthen, one who adds [demosif ] to his nightly Torah study will add [yosif ] to his life, and he who does not add, that person is yesif. The Gemara asks: What is the meaning of the term yesif ? Rav Yosef teaches: It means that his mother will bury him, as he will die during his mother’s lifetime.,§ After discussing the generation of those who died in the wilderness, the Gemara mentions a tradition that relates to that generation. The Sages taught: Seven people spanned in their lifetimes the whole world in its entirety, i.e., their lives have spanned all of human history. Methuselah saw Adam in his lifetime; Shem saw Methuselah; Jacob saw Shem; Amram saw Jacob; Ahijah the Shilonite saw Amram; Elijah saw Ahijah the Shilonite; and Elijah is still alive.,The Gemara asks: And is it true that Ahijah the Shilonite saw Amram? But it is written: “And no man among them remained, save Caleb, son of Jephunneh, and Joshua, son of Nun” (Numbers 26:65). Since Amram died well before the Jewish people left Egypt, in order to have lived at the time of Amram, Ahijah would have had to be an adult at the time of the Exodus. How, then, could he have lived through the generation of those who died in the wilderness?,Rav Hamnuna says: The decree of death pronounced for the generation of the spies was not decreed upon the tribe of Levi, as it is written: “Your carcasses shall fall in this wilderness, and all those who were counted among you, according to your whole number, from twenty years old and upward” (Numbers 14:29). The verse is interpreted: The decree applies to one whose count in the census is from the age of twenty and up, excluding the tribe of Levi, whose count is from the age of thirty and up. Ahijah was a Levite, and he was not subject to the decree.,The Gemara asks: And is it true that no one from the other tribes entered Eretz Yisrael? But isn’t it taught in a baraita: Yair, son of Manasseh, and Machir, son of Manasseh, were born in the days of Jacob, and they did not die until the Jewish people entered Eretz Yisrael, as it is stated: “And the men of Ai killed of them about thirty-six men” (Joshua 7:5). And concerning this verse, it is taught: Literally thirty-six people were killed, this is the statement of Rabbi Yehuda.,Rabbi Neḥemya said to him: But is it stated that thirty-six were killed? Isn’t it stated nothing other than: “About thirty-six” were killed? Rather, this unusual term is referring to Yair, son of Manasseh, who was equivalent to the majority of the Sanhedrin, whose maximum number of judges is seventy-one, of which thirty-six is a slight majority. Evidently, then, Yair, son of Manasseh also survived the time in the wilderness.,Rather, Rav Aḥa bar Ya’akov said: The decree of death was not decreed either upon those less than twenty years old or upon those more than sixty years old at the time of the sin of the spies. The Gemara explains: Not upon those less than twenty years old, as it is written: “From twenty years old and upward” (Numbers 14:29). And not upon those more than sixty years old, because he learns that there is a verbal analogy between “and upward” in the verse cited, and “and upward” from the halakhot of valuations, in the phrase: “From sixty years old and upward” (Leviticus 27:7). Just as there, concerning valuations, more than sixty years old is comparable to less than twenty years old, as there is a distinct category of those between the ages of twenty and sixty, so too here, more than sixty years old is comparable to less than twenty years old insofar as those older were not subject to the sentence. Yair, son of Manasseh, who was already older, did not die in the wilderness.,§ A dilemma was raised before the Sages: Was Eretz Yisrael divided according to the tribes, meaning that each of the twelve tribes received an equal portion, and the members of each tribe divided these tribal portions according to their numbers; or perhaps Eretz Yisrael was divided according to men’s skulls, meaning that a certain area of land was given to each individual, and the size of the tribal allotments was a function of the tribe’s population? |
|
24. Babylonian Talmud, Berachot, 58a, 3a (3rd cent. CE - 6th cent. CE) Tagged with subjects: •nan Found in books: Lieber, A Vocabulary of Desire: The Song of Songs in the Early Synagogue (2014) 165| 3a. קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר תרי תנאי אליבא דרבי מאיר,קשיא דרבי אליעזר אדרבי אליעזר,תרי תנאי אליבא דרבי אליעזר ואיבעית אימא רישא לאו רבי אליעזר היא:,עד סוף האשמורה:,מאי קסבר רבי אליעזר אי קסבר שלש משמרות הוי הלילה לימא עד ארבע שעות ואי קסבר ארבע משמרות הוי הלילה לימא עד שלש שעות,לעולם קסבר שלש משמרות הוי הלילה והא קא משמע לן דאיכא משמרות ברקיע ואיכא משמרות בארעא דתניא רבי אליעזר אומר שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי שנאמר ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו,וסימן לדבר משמרה ראשונה חמור נוער שניה כלבים צועקים שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה.,מאי קא חשיב רבי אליעזר אי תחלת משמרות קא חשיב תחלת משמרה ראשונה סימנא למה לי אורתא הוא אי סוף משמרות קא חשיב סוף משמרה אחרונה למה לי סימנא יממא הוא,אלא חשיב סוף משמרה ראשונה ותחלת משמרה אחרונה ואמצעית דאמצעיתא ואיבעית אימא כולהו סוף משמרות קא חשיב וכי תימא אחרונה לא צריך,למאי נפקא מינה למיקרי קריאת שמע למאן דגני בבית אפל ולא ידע זמן קריאת שמע אימת כיון דאשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו ליקום וליקרי.,אמר רב יצחק בר שמואל משמיה דרב ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם:,תניא אמר רבי יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח (והמתין לי) עד שסיימתי תפלתי לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי שלום עליך רבי ואמרתי לו שלום עליך רבי ומורי ואמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו אמרתי לו להתפלל ואמר לי היה לך להתפלל בדרך ואמרתי לו מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים ואמר לי היה לך להתפלל תפלה קצרה,באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים למדתי שאין נכנסין לחורבה ולמדתי שמתפללין בדרך ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה,ואמר לי בני מה קול שמעת בחורבה זו ואמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות ואמר לי חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם:,תנו רבנן מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבה מפני חשד מפני המפולת ומפני המזיקין. מפני חשד ותיפוק ליה משום מפולת | 3a. The previous baraita cited Rabbi Meir’s opinion that the time for the recitation of Shema begins when the priests immerse before partaking of their teruma. In the Tosefta, it was taught that Rabbi Meir holds that one begins to recite Shema from when people enter to eat their meal on Shabbat eve. One opinion of Rabbi Meir seems to contradict another opinion of Rabbi Meir. The Gemara responds: Two tanna’im, students of Rabbi Meir, expressed different opinions in accordance with Rabbi Meir’s opinion.,So too, the opinion of Rabbi Eliezer cited in the mishna contradicts the opinion of Rabbi Eliezer cited in the baraita. In the mishna, Rabbi Eliezer holds that the time for the recitation of Shema begins with the emergence of the stars: From the time when the priests enter to partake of their teruma, while in the baraita, he states that the time for the recitation of Shema begins when the day becomes sanctified on the eve of Shabbat.,The Gemara responds: There are two possible resolutions to the apparent contradiction in Rabbi Eliezer’s opinion. Either two tanna’im expressed different opinions in accordance with Rabbi Eliezer’s opinion, or if you wish, say instead that the first clause of the mishna, according to which we begin to recite Shema when the priests enter to partake of their teruma, is not actually Rabbi Eliezer’s opinion. Only the second half of the statement: Until the end of the first watch, was stated by Rabbi Eliezer.,In the mishna, we learned that Rabbi Eliezer establishes that one may recite the evening Shema until the end of the first watch. These watches are mentioned in the Bible as segments of the night, but it must be established: Into precisely how many segments is the night divided, three or four? Moreover, why does Rabbi Eliezer employ such inexact parameters rather than a more precise definition of time (Tosefot HaRosh)?,What does Rabbi Eliezer actually hold? If he holds that the night consists of three watches, let him say explicitly that one recites the evening Shema until the fourth hour. If he holds that the night consists of four watches, let him say explicitly until the third hour.,The Gemara responds: Actually, Rabbi Eliezer holds that the night consists of three watches, and he employs this particular language of watches in order to teach us: There are watches in heaven and there are watches on earth; just as our night is divided into watches, so too is the night in the upper worlds. As it was taught in a baraita: Rabbi Eliezer says: The night consists of three watches, and over each and every watch, the Holy One, Blessed be He, sits and roars like a lion in pain over the destruction of the Temple. This imagery is derived from a reference in the Bible, as it is stated: “The Lord roars [yishag] from on high, from His holy dwelling He makes His voice heard. He roars mightily [shaog yishag] over His dwelling place, He cries out like those who tread grapes, against all the inhabitants of the earth” (Jeremiah 25:30). The three instances of the root shin-alef-gimmel in this verse correspond to the three watches of the night.,And signs of the transition between each of these watches in the upper world can be sensed in this world: In the first watch, the donkey brays; in the second, dogs bark; and in the third people begin to rise, a baby nurses from its mother’s breast and a wife converses with her husband.,With regard to these earthly manifestations of the three heavenly watches as established in the baraita, the Gemara asks: What did Rabbi Eliezer enumerate? If he enumerated the beginning of the watch, why do I need a sign for the beginning of the first watch? It is when evening begins; an additional sign is superfluous. If he enumerated the end of the watches, why do I need a sign for the end of the last watch? It is when day begins; an additional sign is similarly superfluous.,The Gemara answers: Rather, he enumerated the signs for the end of the first watch and the beginning of the last watch, both of which require a sign, as well as the middle of the middle watch. And if you wish, say instead: He enumerated the ends of all of the watches. And if you say that a sign indicating the end of the final watch is unnecessary because it is day, nevertheless, that sign is useful.,What is the practical ramification of this sign? It is relevant to one who recites Shema while lying in a dark house, who cannot see the dawn and who does not know when the time for reciting Shema arrives. That person is provided with a sign that when a woman speaks with her husband and a baby nurses from its mother’s breast, the final watch of the night has ended and he must rise and recite Shema.,Rav Yitzḥak bar Shmuel said in the name of Rav: The night consists of three watches, and over each and every watch the Holy One, Blessed be He sits and roars like a lion, because the Temple service was connected to the changing of these watches (Tosefot HaRosh), and says: “Woe to Me, that due to their sins I destroyed My house, burned My Temple and exiled them among the nations of the world.”,Incidental to the mention of the elevated significance of the night watches, the Gemara cites a related story: It was taught in a baraita that Rabbi Yosei said: I was once walking along the road when I entered the ruins of an old, abandoned building among the ruins of Jerusalem in order to pray. I noticed that Elijah, of blessed memory, came and guarded the entrance for me and waited at the entrance until I finished my prayer. When I finished praying and exited the ruin, Elijah said to me, deferentially as one would address a Rabbi: Greetings to you, my Rabbi. I answered him: Greetings to you, my Rabbi, my teacher. And Elijah said to me: My son, why did you enter this ruin? I said to him: In order to pray. And Elijah said to me: You should have prayed on the road. And I said to him: I was unable to pray along the road, because I was afraid that I might be interrupted by travelers and would be unable to focus. Elijah said to me: You should have recited the abbreviated prayer instituted for just such circumstances.,Rabbi Yosei concluded: At that time, from that brief exchange, I learned from him, three things: I learned that one may not enter a ruin; and I learned that one need not enter a building to pray, but he may pray along the road; and I learned that one who prays along the road recites an abbreviated prayer so that he may maintain his focus.,And after this introduction, Elijah said to me: What voice did you hear in that ruin? rI responded: I heard a Heavenly voice, like an echo of that roar of the Holy One, Blessed be He (Maharsha), cooing like a dove and saying: Woe to the children, due to whose sins I destroyed My house, burned My Temple, and exiled them among the nations.rAnd Elijah said to me: By your life and by your head, not only did that voice cry out in that moment, but it cries out three times each and every day. Moreover, any time that God’s greatness is evoked, such as when Israel enters synagogues and study halls and answers in the kaddish prayer, May His great name be blessed, the Holy One, Blessed be He, shakes His head and says: Happy is the king who is thus praised in his house. When the Temple stood, this praise was recited there, but now: How great is the pain of the father who exiled his children, and woe to the children who were exiled from their father’s table, as their pain only adds to that of their father (Rabbi Shem Tov ibn Shaprut).,The Sages taught, for three reasons one may not enter a ruin: Because of suspicion of prostitution, because the ruin is liable to collapse, and because of demons. Three separate reasons seem extraneous, so the Gemara asks: Why was the reason because of suspicion necessary? Let this halakha be derived because of collapse. |
|
| 25. Anon., Pirqei De Rabbi Eliezer, 46 (4th cent. CE - 9th cent. CE) Tagged with subjects: •elijah, in song of songs rabbah Found in books: Lieber, A Vocabulary of Desire: The Song of Songs in the Early Synagogue (2014) 165 |
| 26. Anon., Numbers Rabba, 21.3 (4th cent. CE - 9th cent. CE) Tagged with subjects: •elijah, in song of songs rabbah Found in books: Lieber, A Vocabulary of Desire: The Song of Songs in the Early Synagogue (2014) 165 |
| 27. Anon., Avot Derabbi Nathan A, 1 (6th cent. CE - 8th cent. CE) Tagged with subjects: •song of songs rabbah Found in books: Lieber, A Vocabulary of Desire: The Song of Songs in the Early Synagogue (2014) 34 |
| 29. Dead Sea Scrolls, 4Q277, fr. 1 Tagged with subjects: •song of songs rabbah Found in books: Kaplan, My Perfect One: Typology and Early Rabbinic Interpretation of Song of Songs (2015) 44 |
| 30. Anon., Midrash On Song of Songs, 1.1.1, 1.6, 1.13, 1.19, 1.36, 2.33, 2.45 Tagged with subjects: •song of songs rabbah, sages’ purpose in •elijah, in song of songs rabbah •song of songs rabbah, compared with song of songs targum •song of songs rabbah, downplays marital metaphor •song of songs rabbah Found in books: Kaplan, My Perfect One: Typology and Early Rabbinic Interpretation of Song of Songs (2015) 10; Lieber, A Vocabulary of Desire: The Song of Songs in the Early Synagogue (2014) 37, 40, 165; Neusner, The Perfect Torah (2003) 111 |
| 32. Targums, Song of Songs Targum, 1.2, 4.10 Tagged with subjects: •song of songs rabbah, compared with song of songs targum Found in books: Lieber, A Vocabulary of Desire: The Song of Songs in the Early Synagogue (2014) 37 |
| 33. Anon., Soferim, 18.4 Tagged with subjects: •song of songs rabbah •song of songs rabbah, compared with song of songs targum Found in books: Lieber, A Vocabulary of Desire: The Song of Songs in the Early Synagogue (2014) 38 |
| 34. Hebrew Hebrew Bible, Song of Songs, 1.1 Tagged with subjects: •song of songs rabbah, sages’ purpose in Found in books: Neusner, The Perfect Torah (2003) 111 |
| 35. Babylonian Talmud, TaʾAn., 21a Tagged with subjects: •elijah, in song of songs rabbah Found in books: Lieber, A Vocabulary of Desire: The Song of Songs in the Early Synagogue (2014) 165 |
