1. Hebrew Bible, Genesis, 2.15-2.16, 9.6, 15.6, 18.19, 26.4-26.5, 32.33 (9th cent. BCE - 3rd cent. BCE) Tagged with subjects: •nan Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 331, 332, 333, 338, 340, 341, 342, 344, 348, 354| 2.15. וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן־עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ׃ 2.16. וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל־הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל׃ 9.6. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת־הָאָדָם׃ 15.6. וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה׃ 18.19. כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל־אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר־דִּבֶּר עָלָיו׃ 26.4. וְהִרְבֵּיתִי אֶת־זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל־הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ׃ 26.5. עֵקֶב אֲשֶׁר־שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי׃ 32.33. עַל־כֵּן לֹא־יֹאכְלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל־כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף־יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה׃ | 2.15. And the LORD God took the man, and put him into the garden of Eden to dress it and to keep it. 2.16. And the LORD God commanded the man, saying: ‘of every tree of the garden thou mayest freely eat; 9.6. Whoso sheddeth man’s blood, by man shall his blood be shed; for in the image of God made He man. 15.6. And he believed in the LORD; and He counted it to him for righteousness. 18.19. For I have known him, to the end that he may command his children and his household after him, that they may keep the way of the LORD, to do righteousness and justice; to the end that the LORD may bring upon Abraham that which He hath spoken of him.’ 26.4. and I will multiply thy seed as the stars of heaven, and will give unto thy seed all these lands; and by thy seed shall all the nations of the earth bless themselves; 26.5. because that Abraham hearkened to My voice, and kept My charge, My commandments, My statutes, and My laws.’ 32.33. Therefore the children of Israel eat not the sinew of the thigh-vein which is upon the hollow of the thigh, unto this day; because he touched the hollow of Jacob’s thigh, even in the sinew of the thigh-vein. |
|
2. Hebrew Bible, Psalms, 1.1, 16.7, 147.19-147.20 (9th cent. BCE - 3rd cent. BCE) Tagged with subjects: •sinai law before Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 336, 344| 1.1. אַשְׁרֵי־הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב׃ 147.19. מַגִּיד דברו [דְּבָרָיו] לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל׃ | 1.1. HAPPY IS the man that hath not walked in the counsel of the wicked, Nor stood in the way of sinners, nor sat in the seat of the scornful. 147.19. He declareth His word unto Jacob, His statutes and His ordices unto Israel. |
|
3. Hebrew Bible, Proverbs, 8.20, 8.30, 14.14 (9th cent. BCE - 3rd cent. BCE) Tagged with subjects: •sinai law before Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 334, 336, 337, 345 | 8.20. I walk in the way of righteousness, In the midst of the paths of justice; 8.30. Then I was by Him, as a nursling; And I was daily all delight, Playing always before Him, |
|
4. Hebrew Bible, Numbers, 11.12 (9th cent. BCE - 3rd cent. BCE) Tagged with subjects: •sinai law before Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 336| 11.12. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל־הָעָם הַזֶּה אִם־אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי־תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת־הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו׃ | 11.12. Have I conceived all this people? have I brought them forth, that Thou shouldest say unto me: Carry them in thy bosom, as a nursing-father carrieth the sucking child, unto the land which Thou didst swear unto their fathers? |
|
5. Hebrew Bible, Leviticus, 18.30, 24.16 (9th cent. BCE - 3rd cent. BCE) Tagged with subjects: •sinai law before Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 333, 334| 24.16. וְנֹקֵב שֵׁם־יְהוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ־בוֹ כָּל־הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ־שֵׁם יוּמָת׃ | 18.30. Therefore shall ye keep My charge, that ye do not any of these abominable customs, which were done before you, and that ye defile not yourselves therein: I am the LORD your God. 24.16. And he that blasphemeth the name of the LORD, he shall surely be put to death; all the congregation shall certainly stone him; as well the stranger, as the home-born, when he blasphemeth the Name, shall be put to death. |
|
6. Hebrew Bible, Exodus, 15.25, 18.22, 20.3, 21.1, 24.7 (9th cent. BCE - 3rd cent. BCE) Tagged with subjects: •nan Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 333, 334, 336| 15.25. וַיִּצְעַק אֶל־יְהוָה וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל־הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ׃ 18.22. וְשָׁפְטוּ אֶת־הָעָם בְּכָל־עֵת וְהָיָה כָּל־הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל־הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ־הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ׃ 20.3. לֹא יִהְיֶה־לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל־פָּנָיַ 21.1. וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם׃ 21.1. אִם־אַחֶרֶת יִקַּח־לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע׃ 24.7. וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע׃ | 15.25. And he cried unto the LORD; and the LORD showed him a tree, and he cast it into the waters, and the waters were made sweet. There He made for them a statute and an ordice, and there He proved them; 18.22. And let them judge the people at all seasons; and it shall be, that every great matter they shall bring unto thee, but every small matter they shall judge themselves; so shall they make it easier for thee and bear the burden with thee. 20.3. Thou shalt have no other gods before Me. 21.1. Now these are the ordices which thou shalt set before them. 24.7. And he took the book of the covet, and read in the hearing of the people; and they said: ‘All that the LORD hath spoken will we do, and obey.’ |
|
7. Hebrew Bible, Deuteronomy, 33.2 (9th cent. BCE - 3rd cent. BCE) Tagged with subjects: •sinai law before Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 335| 33.2. וַיֹּאמַר יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת [אֵשׁ] [דָּת] לָמוֹ׃ 33.2. וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף־קָדְקֹד׃ | 33.2. And he said: The LORD came from Sinai, And rose from Seir unto them; He shined forth from mount Paran, And He came from the myriads holy, At His right hand was a fiery law unto them. |
|
8. Hebrew Bible, Jeremiah, 3.1 (8th cent. BCE - 5th cent. BCE) Tagged with subjects: •sinai law before Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 333| 3.1. וְגַם־בְּכָל־זֹאת לֹא־שָׁבָה אֵלַי בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ יְהוּדָה בְּכָל־לִבָּהּ כִּי אִם־בְּשֶׁקֶר נְאֻם־יְהוָה׃ 3.1. לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ־אַחֵר הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם־יְהֹוָה׃ | 3.1. . . . saying: If a man put away his wife, and she go from him, and become another man’s, may he return unto her again? Will not that land be greatly polluted? But thou hast played the harlot with many lovers; and wouldest thou yet return to Me? Saith the LORD. |
|
9. Plato, Laws, 964d, 968a, 960d (5th cent. BCE - 4th cent. BCE) Tagged with subjects: •nan Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 337| 960d. ἀπεργαζομένων δύναμιν· ἃ δὴ καὶ πόλει καὶ πολιτείᾳ δεῖ μὴ μόνον ὑγίειαν καὶ σωτηρίαν τοῖς σώμασι παρασκευάζειν, ἀλλὰ καὶ εὐνομίαν ἐν ταῖς ψυχαῖς, μᾶλλον δὲ σωτηρίαν τῶν νόμων. ἡμῖν δʼ ἔτι μοι φαίνεσθαι δοκεῖ τοῦτʼ ἐλλεῖπον τοῖς νόμοις εἶναι, πῶς χρὴ τὴν ἀμετάστροφον αὐτοῖς ἐγγίγνεσθαι κατὰ φύσιν δύναμιν. ΚΛ. οὐ σμικρὸν λέγεις, εἴπερ ἐστὶ μὴ δυνατὸν εὑρεῖν ὅπῃ γίγνοιτʼ ἂν παντὶ κτῆμά τι τοιοῦτον. | 960d. She it is that must furnish also to the State and its citizens, not merely health and salvation for their bodies, but also right legality in their souls, or rather the salvation of the laws. And this, as it seems clear to me, is what our laws still lack—namely, a right mode of naturally implanting in them this irreversible quality. Clin. The point you mention is a serious one, if it is really impossible to discover a means whereby everything may acquire some such quality. |
|
10. Anon., Jubilees, 3.9, 6.18-6.19, 7.36, 15.1, 16.20, 20.2-20.8, 21.6, 22.1, 33.15-33.16, 44.4 (2nd cent. BCE - 2nd cent. BCE) Tagged with subjects: •sinai law before Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 352, 353 | 3.9. "This is now bone of my bones and flesh of my flesh; she will be called [my] wife; because she was taken from her husband." 6.18. and the man who eateth the blood of beast or of cattle or of birds during all the days of the earth, he and his seed shall be rooted out of the land. 6.19. And do thou command the children of Israel to eat no blood, so that their names and their seed may be before the Lord our God continually. 7.36. and now I fear on your behalf, that after my death ye will shed the blood of men upon the earth, and that ye, too, will be destroyed from the face of the earth. 15.1. And in the fifth year of the fourth week of this jubilee, in the third month, in the middle of the month, Abram celebrated the feast of the first-fruits of the grain harvest. 16.20. And in the sixth year of the fourthweek we came to Abraham, to the Well of the Oath, and we appeared unto him [as we had told Sarah that we should return to her, 20.2. And he commanded them that they should observe the way of the Lord; that they should work righteousness, and love each his neighbour, and act on this manner amongst all men; that they should each so walk with regard to them as to do judgment and righteousness on the earth. 20.3. That they should circumcise their sons, according to the covet which He had made with them, and not deviate to the right hand or the left of all the paths which the Lord had commanded us; and that we should keep ourselves from all fornication and uncleanness, [and renounce from amongst us all fornication and uncleanness]. 20.4. And if any woman or maid commit fornication amongst you, burn her with fire, and let them not commit fornication with her after their eyes and their heart; 20.5. and let them not take to themselves wives from the daughters of Canaan; for the seed of Canaan will be rooted out of the land. 20.6. And he told them of the judgment of the giants, and the judgment of the Sodomites, how they had been judged on account of their wickedness, and had died on account of their fornication, and uncleanness, 20.7. and mutual corruption through fornication.r"And guard yourselves from all fornication and uncleanness, And from all pollution of sin, Lest ye make our name a curse, And your whole life a hissing, 20.8. And all your sons be destroyed by the sword, And ye become accursed like Sodom, And all your remt as the sons of Gomorrah. 21.6. And do thou, my son, observe His commandments and His ordices and His judgments, and walk not after the abominations and after the graven images and after the molten images.rAnd eat no blood at all of animals or cattle, or of any bird which flieth in the heaven. 22.1. And it came to pass in the first week in the forty-fourth jubilee, in the second year, that is, the year in which Abraham died, that Isaac and Ishmael came from the Well of the Oath to celebrate the feast of weeks--that is, the feast of the first-fruits of the harvest--to Abraham, their father, 33.15. And let them not say: to Reuben was granted life and forgiveness after he had lain with his father's concubine, and to her also though she had a husband, and her husband Jacob, his father, was still alive. 33.16. For until that time there had not been revealed the ordice and judgment and law in its completeness for all, 44.4. And he celebrated the harvest festival of the first-fruits with old grain, for in all the land of Canaan there was not a handful of seed (in the land), for the famine was over all the beasts and cattle and birds, and also over man. |
|
11. New Testament, Galatians, 3.19, 3.24-3.25 (1st cent. CE - 1st cent. CE) Tagged with subjects: •nan Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 333, 338| 3.19. Τί οὖν ὁ νόμος; τῶν παραβάσεων χάριν προσετέθη, ἄχρις ἂν ἔλθῃ τὸ σπέρμα ᾧ ἐπήγγελται, διαταγεὶς διʼ ἀγγέλων ἐν χειρὶ μεσίτου· 3.24. ὥστε ὁ νόμος παιδαγωγὸς ἡμῶν γέγονεν εἰς Χριστόν, ἵνα ἐκ πίστεως δικαιωθῶμεν· 3.25. ἐλθούσης δὲ τῆς πίστεως οὐκέτι ὑπὸ παιδαγωγόν ἐσμεν. | 3.19. What then is the law? It was added because of transgressions,until the seed should come to whom the promise has been made. It wasordained through angels by the hand of a mediator. 3.24. So that the law has become our tutor to bring us toChrist, that we might be justified by faith. 3.25. But now that faithis come, we are no longer under a tutor. |
|
| 12. Mishnah, Qiddushin, 4.14 (1st cent. CE - 3rd cent. CE) Tagged with subjects: •sinai law before Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 340 |
13. Mishnah, Negaim, 7.1 (1st cent. CE - 3rd cent. CE) Tagged with subjects: •sinai law before •sinai law before, law beginning at Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 347| 7.1. אֵלּוּ בֶהָרוֹת טְהוֹרוֹת. שֶׁהָיוּ בוֹ קֹדֶם לְמַתַּן תּוֹרָה, בְּנָכְרִי וְנִתְגַּיֵּר, בְּקָטָן וְנוֹלַד, בְּקֶמֶט וְנִגְלָה, בָּרֹאשׁ וּבַזָּקָן, בַּשְּׁחִין וּבַמִּכְוָה וְקֶדַח וּבַמּוֹרְדִין. חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, טְהוֹרִים. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן עַד שֶׁלֹּא הֶעֱלוּ שֵׂעָר, הֶעֱלוּ שֵׂעָר וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח עַד שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, נַעֲשׂוּ צָרֶבֶת וְחָיוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב מְטַמֵּא, שֶׁתְּחִלָּתָן וְסוֹפָן טָמֵא. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים: | 7.1. The following bright spots are clean:Those that one had before the Torah was given, Those that a non-Jew had when he converted; Or a child when it was born, Or those that were in a crease and were subsequently uncovered. If they were on the head or the beard, on a boil, a burn or a blister that is festering, and subsequently the head or the beard became bald, and the boil, burn or blister turned into a scar, they are clean. If they were on the head or the beard before they grew hair, and they then grew hair and subsequently became bald, or if they were on the body before the boil, burn or blister before they were festering and then these formed a scar or were healed: Rabbi Eliezer ben Jacob said that they are unclean since at the beginning and at the end they were unclean, But the sages say: they are clean. |
|
| 14. Mishnah, Hulin, 7.6 (1st cent. CE - 3rd cent. CE) Tagged with subjects: •sinai law before •sinai law before, law beginning at Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 333, 347 |
15. Tosefta, Avodah Zarah, 8.4 (1st cent. CE - 2nd cent. CE) Tagged with subjects: •sinai law before Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 332| 8.4. השוכר את הפועל לעשות חצי היום באיסור וחצי היום בהיתר ונתן כולן בכרך אחד כולן אסורות אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן ראשונות אסורות ושניות מותרות. השוכר את הפועל לעשות עמו מלאכה ולעתותי ערב אמר לו הולך לי את הלגין הזה במקום פלוני אע\"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן שכרו מותר. השוכר את החמור לרכוב עליה ואמר לו תנה לי את הלגין הזה עליה אע\"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן שכרו מותר. אומר אדם לחברו ולפועלו צאו ואכלו בדינר זה צאו ושתו בדינר זה ואינו חושש משם מעשרות ומשם שביעית ומשם יין נסך אבל אם אמר לו צא ואכול ככר ואני נותן דמיה צא ושתה רביעית ואני נותן את דמיה הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית ומשום יין נסך הנותן צמר לצבע עובד כוכבים לצבוע לו אינו חושש שמא צבעו בחומץ של יין נסך אם באו לבית חשבון אסור. | |
|
| 16. Tosefta, Sotah, 4.7 (1st cent. CE - 2nd cent. CE) Tagged with subjects: •sinai law before Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 342, 346 |
| 17. Tosefta, Kiddushin, 5.17 (1st cent. CE - 2nd cent. CE) Tagged with subjects: •sinai law before Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 341 |
| 18. Tosefta, Hulin, 7.8-7.9 (1st cent. CE - 2nd cent. CE) Tagged with subjects: •sinai law before •sinai law before, law beginning at Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 348 |
| 19. Tosefta, Qiddushin, 5.17 (1st cent. CE - 2nd cent. CE) Tagged with subjects: •sinai law before Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 341 |
| 20. Anon., Sifre Numbers, shelah 111 (2nd cent. CE - 4th cent. CE) Tagged with subjects: •sinai law before Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 332 |
21. Anon., Sifre Deuteronomy, 343, 41, 76 (2nd cent. CE - 4th cent. CE) Tagged with subjects: •nan Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 349 | 76. (Devarim 12:23) "Only strengthen yourself not to eat the blood": R. Yehudah says: We are hereby taught that they were "steeped" in blood before the giving of the Torah. , I might think, (that they were steeped in blood) even after they received it; it is, therefore, written "only" (a term of limitation). Once they received it, they observed it with joy. [Rabban Gamliel says: It states "Only strengthen yourself not to eat the blood". If Scripture exhorted us so concerning the "lightest" mitzvah of the Torah, (not to eat) blood, how much more so are we thus exhorted concerning the other mitzvoth of the Torah!],R. Shimon b. Gamliel says: Every mitzvah that Israel accepted with joy at Mount Sinai they still observe with joy, and every mitzvah that they did not accept with joy they do not observe with joy. R. Shimon b. Eliezer says: Every mitzvah for which Israel gave their lives at a time of |
|
| 22. Anon., Mekhilta Derabbi Yishmael, beshallah1, vayassa‘ 1, bahodesh 3 (2nd cent. CE - 4th cent. CE) Tagged with subjects: •nan Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 339 |
| 23. Palestinian Talmud, Sotah, 2.3, 4c (2nd cent. CE - 5th cent. CE) Tagged with subjects: •nan Found in books: nan nan |
24. Anon., Leviticus Rabba, 2.10, 25.6 (2nd cent. CE - 5th cent. CE) Tagged with subjects: •sinai law before Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 342, 344, 346| 25.6. רַב הוּנָא בַּר קַפָּרָא אָמַר יָשַׁב אַבְרָהָם אָבִינוּ וְדָרַשׁ, נֶאֱמַר עָרְלָה בְּאִילָן וְנֶאֱמַר עָרְלָה בְּאָדָם, מַה עָרְלָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּאִילָן מָקוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה פֵּרוֹת אַף עָרְלָה שֶׁנֶּאֱמַר בָּאָדָם מָקוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה פֵּרוֹת. אָמַר רַבִּי חָנִין בֶּן פָּזִי וְכִי כְּבָר הָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ יוֹדֵעַ קַלִּין וַחֲמוּרִין וּגְזֵרוֹת שָׁווֹת, אֶלָּא רֶמֶז רְמָזָהּ לוֹ (בראשית יז, ב): וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וגו' מָקוֹם שֶׁהוּא פָּרֶה וְרָבֶה. תָּנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בִּקֵשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיא כְּהֻנָּה מִשֵּׁם, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, יח): וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, כֵּיוָן שֶׁהִקְדִּים בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְבִרְכַּת הַמָּקוֹם, אָמַר לוֹ אַבְרָהָם וְכִי מַקְדִּימִין בִּרְכַּת עֶבֶד לְבִרְכַּת הָאָדוֹן, הוֹצִיאָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמֶּנּוּ וּנְתָנָהּ לְאַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קי, א): נְאֻם ה' לַאדֹנִי, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (תהלים קי, ד): נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק, עַל דִּבּוּרוֹ שֶׁל מַלְכִּי צֶדֶק, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית יד, יט): בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר אַבְרָהָם כֹּהֵן גָּדוֹל הָיָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם, וּכְתִיב (בראשית יז, יא): וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם, וּמֵהֵיכָן יִמּוֹל אִם יִמּוֹל מִן הָאֹזֶן עֲדַיִן אֵינוֹ כָּשֵׁר לְהַקְרִיב, אִם יִמּוֹל מִן הַלֵּב עֲדַיִן אֵינוֹ כָּשֵׁר לְהַקְרִיב, אִם יִמּוֹל מִן הַפֶּה עֲדַיִן אֵינוֹ כָּשֵׁר לְהַקְרִיב, מֵהֵיכָן יִמּוֹל וְיִהְיֶה כָּשֵׁר לְהַקְרִיב, הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ מִצְוַת הַגּוּף. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אַרְבַּע עָרְלוֹת הֵן, נֶאֱמַר עָרְלָה בָּאֹזֶן (ירמיה ו, י): הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם, עָרְלָה בַּפֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ו, ל): וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם. נֶאֶמְרָה בַּלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט, כה): וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב. וּכְתִיב (בראשית יז, א): הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים, מֵהֵיכָן יִמּוֹל אִם יִמּוֹל מִן הָאֹזֶן עֲדַיִן אֵינוֹ תָּמִים, אִם יִמּוֹל מִן הַפֶּה עֲדַיִן אֵינוֹ תָּמִים, מֵהֵיכָן יִמּוֹל וְיִהְיֶה תָּמִים הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ עָרְלַת הַגּוּף. נַגְדָּא אָמַר כְּתִיב (בראשית יז, יב): וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים, מֵהֵיכָן יִמּוֹל, אִם מִן הָאֹזֶן עֲדַיִן אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, אִם מִן הַפֶּה עֲדַיִן אֵינוֹ מְדַבֵּר, אִם מִן הַלֵּב עֲדַיִן אֵינוֹ יָכוֹל לְחַשֵּׁב, מֵהֵיכָן יִמּוֹל וְיִהְיֶה שׁוֹמֵעַ וּמְדַבֵּר וּמְחַשֵּׁב הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ עָרְלַת הַגּוּף, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא מִסְתַּבְּרָא דְּנַגְדָּא (בראשית יז, יד): וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק, וְתָנוּ לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא וְעָרֵל זָכָר, וְכִי יֵשׁ עָרֵל נְקֵבָה, אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁרוֹאִין אוֹתוֹ וְיוֹדְעִין אִם זָכָר הוּא אוֹ נְקֵבָה מִשָּׁם מוֹלִין אוֹתוֹ. | |
|
25. Anon., Genesis Rabba, 16.5-16.6, 16.16, 46.4, 49.2, 56.11, 61.1, 63.9, 64.4, 84.8, 84.21, 95.3, 100.7 (2nd cent. CE - 5th cent. CE) Tagged with subjects: •sinai law before •sinai law before, law beginning at Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 332, 342, 343, 344, 345, 346, 348, 349| 16.5. וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וגו' <>(בראשית ב, טו)<>, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עִלָּה אוֹתוֹ, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר <>(ישעיה יד, ב)<>: וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם וגו'. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר פִּתָּה אוֹתוֹ, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר <>(הושע יד, ג)<>: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' וגו'. וַיַּנִּחֵהוּ, רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה. רַבִּי יוּדָן אָמַר הִנִּיחַ לוֹ וְהֵגֵן עָלָיו וְעִדְּנוֹ מִכָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר לְהַנִּיחוֹ וּלְהָגֵן עָלָיו וּלְעַדְּנוֹ מִכָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן. וַיַּנִּחֵהוּ, נָתַן לוֹ מִצְוַת שַׁבָּת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר <>(שמות כ, יא)<>: וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. לְעָבְדָהּ, <>(שמות כ, ט)<>: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד. וּלְשָׁמְרָהּ, <>(דברים ה, יב)<>: שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. דָּבָר אַחֵר לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר <>(שמות ג, יב)<>: תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים, וּכְתִיב <>(במדבר כח, ב)<>: תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ. 16.5. וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וגו' (בראשית ב, טו), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עִלָּה אוֹתוֹ, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (ישעיה יד, ב): וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם וגו'. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר פִּתָּה אוֹתוֹ, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (הושע יד, ג): קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' וגו'. וַיַּנִּחֵהוּ, רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה. רַבִּי יוּדָן אָמַר הִנִּיחַ לוֹ וְהֵגֵן עָלָיו וְעִדְּנוֹ מִכָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר לְהַנִּיחוֹ וּלְהָגֵן עָלָיו וּלְעַדְּנוֹ מִכָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן. וַיַּנִּחֵהוּ, נָתַן לוֹ מִצְוַת שַׁבָּת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (שמות כ, יא): וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. לְעָבְדָהּ, (שמות כ, ט): שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד. וּלְשָׁמְרָהּ, (דברים ה, יב): שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. דָּבָר אַחֵר לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, יב): תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים, וּכְתִיב (במדבר כח, ב): תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ. 16.6. וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל <>(בראשית ב, טז)<>, רַבִּי לֵוִי אָמַר צִוָּהוּ עַל שֵׁשׁ מִצְווֹת, וַיְצַו, עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר <>(הושע ה, יא)<>: כִּי הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו. ה', עַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר <>(ויקרא כד, טז)<>: וְנֹקֵב שֵׁם ה'. אֱלֹהִים, אֵלּוּ הַדַּיָּנִין, שֶׁנֶּאֱמַר <>(שמות כב, כז)<>: אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל. עַל הָאָדָם, זוֹ שְׁפִיכַת דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר <>(בראשית ט, ו)<>: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם. לֵאמֹר, זֶה גִּלּוּי עֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר <>(ירמיה ג, א)<>: לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וגו'. מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל, צִוָּהוּ עַל הַגָּזֵל. רַבָּנָן פָּתְרִין לֵיהּ כָּל עִנְיָנָא, וַיְצַו ה' אֱלֹהִים, רַחֲמָן אֲנִי וְדַיָּן אֲנִי לְהִפָּרַע. אֱלֹהִים, אָמַר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי, נְהֹג בִּי כֵּאלוֹהַּ, שֶׁלֹא תְקַלְּלֵנִי, כְּמָה דִכְתִיב: אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל. גִּלּוּי עֲרָיוֹת מִנַּיִן <>(בראשית ב, כד)<>: וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְלֹא בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ, וְלֹא בְּזָכָר, וְלֹא בִּבְהֵמָה. אָכֹל תֹּאכֵל, אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנִין מָתַי יִתְכַּשֵּׁר לַאֲכִילָה מִשֶּׁתִּשָּׁחֵט, רָמַז לוֹ עַל אֵבָר מִן הַחַי. מוֹת תָּמוּת, מִיתָה לְאָדָם, מִיתָה לְחַוָּה, מִיתָה לוֹ, מִיתָה לְתוֹלְדוֹתָיו. 16.6. וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל (בראשית ב, טז), רַבִּי לֵוִי אָמַר צִוָּהוּ עַל שֵׁשׁ מִצְווֹת, וַיְצַו, עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (הושע ה, יא): כִּי הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו. ה', עַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ויקרא כד, טז): וְנֹקֵב שֵׁם ה'. אֱלֹהִים, אֵלּוּ הַדַּיָּנִין, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב, כז): אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל. עַל הָאָדָם, זוֹ שְׁפִיכַת דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט, ו): שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם. לֵאמֹר, זֶה גִּלּוּי עֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ג, א): לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וגו'. מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל, צִוָּהוּ עַל הַגָּזֵל. רַבָּנָן פָּתְרִין לֵיהּ כָּל עִנְיָנָא, וַיְצַו ה' אֱלֹהִים, רַחֲמָן אֲנִי וְדַיָּן אֲנִי לְהִפָּרַע. אֱלֹהִים, אָמַר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי, נְהֹג בִּי כֵּאלוֹהַּ, שֶׁלֹא תְקַלְּלֵנִי, כְּמָה דִכְתִיב: אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל. גִּלּוּי עֲרָיוֹת מִנַּיִן (בראשית ב, כד): וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְלֹא בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ, וְלֹא בְּזָכָר, וְלֹא בִּבְהֵמָה. אָכֹל תֹּאכֵל, אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנִין מָתַי יִתְכַּשֵּׁר לַאֲכִילָה מִשֶּׁתִּשָּׁחֵט, רָמַז לוֹ עַל אֵבָר מִן הַחַי. מוֹת תָּמוּת, מִיתָה לְאָדָם, מִיתָה לְחַוָּה, מִיתָה לוֹ, מִיתָה לְתוֹלְדוֹתָיו. 46.4. אָמַר רַבִּי לֵוִי לְמַטְרוֹנָא שֶׁאָמַר הַמֶּלֶךְ עִבְרִי לְפָנַי וְעָבְרָה לְפָנָיו וְנִתְכַּרְכְּמוּ פָנֶיהָ, אָמְרָה תֹּאמַר שֶׁנִּמְצָא בִּי פְּסֹלֶת. אָמַר לָהּ הַמֶּלֶךְ אֵין בָּךְ פְּסֹלֶת אֶלָּא צִפֹּרֶן שֶׁל אֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁלָּךְ גְּדוֹלָה קִמְעָה, הַעֲבִירִי אוֹתוֹ וּבָטֵל הַמּוּם. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ אֵין בְּךָ פְּסֹלֶת אֶלָּא הָעָרְלָה הַזֹּאת, הַעֲבֵר אוֹתָהּ וּבָטֵל הַמּוּם. <>(בראשית יז, א ב)<>: הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים, וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וגו', אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא יָשַׁב אַבְרָהָם וְדָן גְּזֵרָה שָׁוָה, נֶאֶמְרָה עָרְלָה בָּאִילָן וְנֶאֶמְרָה עָרְלָה בָּאָדָם מָה עָרְלָה שֶׁנֶּאֶמְרָה בָּאִילָן מָקוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה פֵּרוֹת, אַף עָרְלָה שֶׁנֶּאֱמַר בָּאָדָם מָקוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה פֵּרוֹת. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּזִי וְכִי נִתְּנוּ גְּזֵרוֹת שָׁווֹת לְאַבְרָהָם, אֶתְמְהָא, אֶלָּא רֶמֶז רְמָזָהּ לוֹ, <>(בראשית יז, ג)<>: וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, בְּמָקוֹם שֶׁהוּא פָּרֶה וְרָבֶה. 46.4. אָמַר רַבִּי לֵוִי לְמַטְרוֹנָא שֶׁאָמַר הַמֶּלֶךְ עִבְרִי לְפָנַי וְעָבְרָה לְפָנָיו וְנִתְכַּרְכְּמוּ פָנֶיהָ, אָמְרָה תֹּאמַר שֶׁנִּמְצָא בִּי פְּסֹלֶת. אָמַר לָהּ הַמֶּלֶךְ אֵין בָּךְ פְּסֹלֶת אֶלָּא צִפֹּרֶן שֶׁל אֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁלָּךְ גְּדוֹלָה קִמְעָה, הַעֲבִירִי אוֹתוֹ וּבָטֵל הַמּוּם. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ אֵין בְּךָ פְּסֹלֶת אֶלָּא הָעָרְלָה הַזֹּאת, הַעֲבֵר אוֹתָהּ וּבָטֵל הַמּוּם. (בראשית יז, א ב): הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים, וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וגו', אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא יָשַׁב אַבְרָהָם וְדָן גְּזֵרָה שָׁוָה, נֶאֶמְרָה עָרְלָה בָּאִילָן וְנֶאֶמְרָה עָרְלָה בָּאָדָם מָה עָרְלָה שֶׁנֶּאֶמְרָה בָּאִילָן מָקוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה פֵּרוֹת, אַף עָרְלָה שֶׁנֶּאֱמַר בָּאָדָם מָקוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה פֵּרוֹת. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּזִי וְכִי נִתְּנוּ גְּזֵרוֹת שָׁווֹת לְאַבְרָהָם, אֶתְמְהָא, אֶלָּא רֶמֶז רְמָזָהּ לוֹ, (בראשית יז, ג): וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, בְּמָקוֹם שֶׁהוּא פָּרֶה וְרָבֶה. 49.2. כְּתִיב <>(תהלים כה, יד)<>: סוֹד ה' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם, אֵיזֶהוּ סוֹד ה' זוֹ מִילָה, שֶׁלֹא גָּלָה אוֹתָהּ מֵאָדָם וְעַד עֶשְׂרִים דּוֹר עַד שֶׁעָמַד אַבְרָהָם וּנְתָנָהּ לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר <>(בראשית יז, ב)<>: וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם תִּמּוֹל תִּטֹּל סוֹד ה', מַה סוֹד ה', ס' שִׁשִּׁים, ו' שִׁשָּׁה, ד' אַרְבָּעָה, הֲרֵי שִׁבְעִים, שִׁבְעִים אֲנִי מַעֲמִיד מִמְּךָ בִּזְכוּת הַמִּילָה, שֶׁנֶּאֱמַר <>(דברים י, כב)<>: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ, מַעֲמִיד אֲנִי מֵהֶם שִׁבְעִים זְקֵנִים, שֶׁנֶּאֱמַר <>(במדבר יא, טז)<>: אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמַעֲמִיד אֲנִי מֵהֶן משֶׁה שֶׁהוּא הוֹגֶה בַּתּוֹרָה בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר <>(דברים א, ה)<>: הוֹאִיל משֶׁה בֵּאֵר וגו', בִּזְכוּת מִי בִּזְכוּת הַמִּילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: סוֹד ה' לִירֵאָיו. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם דַּיּוֹ לְעֶבֶד שֶׁיְהֵא כְּרַבּוֹ, אָמַר לְפָנָיו וּמִי יִמּוֹל אוֹתִי, אָמַר אַתָּה בְּעַצְמְךָ, מִיָּד נָטַל אַבְרָהָם סַכִּין וְהָיָה אוֹחֵז בְּעָרְלָתוֹ וּבָא לַחְתֹּךְ וְהָיָה מִתְיָרֵא שֶׁהָיָה זָקֵן, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁלַח יָדוֹ וְאָחַז עִמּוֹ, וְהָיָה אַבְרָהָם חוֹתֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר <>(נחמיה ט, ז ח)<>: אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וגו', וְכָרוֹת לוֹ הַבְּרִית אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וְכָרוֹת עִמּוֹ, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹחֵז בּוֹ. דָּבָר אַחֵר, סוֹד ה' לִירֵאָיו, בִּתְּחִלָּה הָיָה סוֹד ה' לִירֵאָיו, וְאַחַר כָּךְ לַיְשָׁרִים, <>(משלי ג, לב)<>: וְלַיְשָׁרִים סוֹדוֹ, וְאַחַר כָּךְ לַנְּבִיאִים <>(עמוס ג, ז)<>: כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהִים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַבְרָהָם זֶה יְרֵא אֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר <>(בראשית כב, יב)<>: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה. אַבְרָהָם זֶה יָשָׁר מִן הַיְשָׁרִים, שֶׁנֶּאֱמַר <>(שיר השירים א, ד)<>: מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ. אַבְרָהָם זֶה נָבִיא, שֶׁנֶּאֱמַר <>(בראשית כ, ז)<>: וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא, וְאֵינִי מְגַלֶּה לוֹ, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנָּתַן אוּסְיָא לְאוֹהֲבוֹ לְאַחַר זְמַן בִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ לָקֹץ מִתּוֹכָהּ חֲמִשָּׁה אִילָנֵי סְרַק, אָמַר הַמֶּלֶךְ אִלּוּ מִן פַּטְרִיקוֹן שֶׁלּוֹ הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ לֹא הָיָה מְעַכֵּב וּמַה בְּכָךְ וְנִמְלַךְ בּוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבָר נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ מַתָּנָה לְאַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר <>(בראשית טו, יח)<>: לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ, וַחֲמִשָּׁה כְּרָכִים הַלָּלוּ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ הֵם, וְאִלּוּ מִפַּטְרִיקוֹן שֶׁלּוֹ הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ לֹא הָיָה מְעַכֵּב בְּיָדִי וּמַה בְּכָךְ וְנִמְלַךְ בּוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁלשָׁה אוֹהֲבִים וְלֹא הָיָה עוֹשֶׂה דָּבָר חוּץ מִדַּעְתָּן, פַּעַם אַחַת בִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת דָּבָר חוּץ מִדַּעְתָּן, נָטַל אֶת הָרִאשׁוֹן וּטְרָדוֹ וְהוֹצִיאוֹ חוּץ לַפָּלָטִין, שֵׁנִי חֲבָשׁוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְנָתַן סְפָרְגִים שֶׁלּוֹ עָלָיו, שְׁלִישִׁי שֶׁהָיָה חָבִיב לוֹ יוֹתֵר מִדַּאי אָמַר אֵינִי עוֹשֶׂה דָּבָר חוּץ מִדַּעְתּוֹ. כָּךְ, אָדָם הָרִאשׁוֹן <>(בראשית ג, כד)<>: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם. נֹחַ <>(בראשית ז, טז)<>: וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ. אַבְרָהָם שֶׁהָיָה חָבִיב עָלָיו יוֹתֵר מִדַּאי, אָמַר מָה אֲנִי עוֹשֶׂה דָּבָר חוּץ מִדַּעְתּוֹ. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ סַנְקַתֶּדְרִיס אֶחָד וְלֹא הָיָה עוֹשֶׂה דָּבָר חוּץ מִדַּעְתּוֹ, פַּעַם אַחַת בִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת דָּבָר חוּץ מִדַּעְתּוֹ, אָמַר הַמֶּלֶךְ כְּלוּם עָשִׂיתִי אוֹתוֹ סַנְקַתֶּדְרִיס שֶׁלִּי אֶלָּא שֶׁלֹא לַעֲשׂוֹת דָּבָר חוּץ מִדַּעְתּוֹ. אָמַר רַבִּי יוּדָן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי יֵשׁ שָׁם לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֵינִי מְגַלֶּה לוֹ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי כְּבָר קָרָאתִי אוֹתוֹ אֲבִיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר <>(בראשית יז, ה)<>: כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ, דָּנִים אֶת הַבֵּן חוּץ מִן הָאָב. מַתַּן תּוֹרָה, גִּלִּיתִי לוֹ. גֵּיהִנֹּם, גִּלִּיתִי לוֹ. דִּינָהּ שֶׁל סְדוֹם לְמָחָר, וְאֵינִי מְגַלֶּה לוֹ. רַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רַבִּי נָתָן אָמַר אֲפִלּוּ הִלְכוֹת עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ. רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר אֲפִלּוּ שֵׁם חָדָשׁ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לִקְרוֹא לִירוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר <>(ירמיה ג, יז)<>: בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַיִם כִּסֵּא ה', הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חִיָּא וְרַבָּנָן דְּתַמָּן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה, אֵין יוֹם וָיוֹם שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַדֵּשׁ הֲלָכָה בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה, מַאי טַעְמֵיהּ <>(איוב לז, ב)<>: שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ בְּרֹגֶז קֹלוֹ וְהֶגֶה מִפִּיו יֵצֵא, וְאֵין הֶגֶה אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר <>(יהושע א, ח)<>: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, אֲפִלּוּ אוֹתָן הֲלָכוֹת הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ. 49.2. כְּתִיב (תהלים כה, יד): סוֹד ה' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם, אֵיזֶהוּ סוֹד ה' זוֹ מִילָה, שֶׁלֹא גָּלָה אוֹתָהּ מֵאָדָם וְעַד עֶשְׂרִים דּוֹר עַד שֶׁעָמַד אַבְרָהָם וּנְתָנָהּ לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יז, ב): וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם תִּמּוֹל תִּטֹּל סוֹד ה', מַה סוֹד ה', ס' שִׁשִּׁים, ו' שִׁשָּׁה, ד' אַרְבָּעָה, הֲרֵי שִׁבְעִים, שִׁבְעִים אֲנִי מַעֲמִיד מִמְּךָ בִּזְכוּת הַמִּילָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י, כב): בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ, מַעֲמִיד אֲנִי מֵהֶם שִׁבְעִים זְקֵנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, טז): אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמַעֲמִיד אֲנִי מֵהֶן משֶׁה שֶׁהוּא הוֹגֶה בַּתּוֹרָה בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים א, ה): הוֹאִיל משֶׁה בֵּאֵר וגו', בִּזְכוּת מִי בִּזְכוּת הַמִּילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: סוֹד ה' לִירֵאָיו. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם דַּיּוֹ לְעֶבֶד שֶׁיְהֵא כְּרַבּוֹ, אָמַר לְפָנָיו וּמִי יִמּוֹל אוֹתִי, אָמַר אַתָּה בְּעַצְמְךָ, מִיָּד נָטַל אַבְרָהָם סַכִּין וְהָיָה אוֹחֵז בְּעָרְלָתוֹ וּבָא לַחְתֹּךְ וְהָיָה מִתְיָרֵא שֶׁהָיָה זָקֵן, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁלַח יָדוֹ וְאָחַז עִמּוֹ, וְהָיָה אַבְרָהָם חוֹתֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה ט, ז ח): אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וגו', וְכָרוֹת לוֹ הַבְּרִית אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וְכָרוֹת עִמּוֹ, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹחֵז בּוֹ. דָּבָר אַחֵר, סוֹד ה' לִירֵאָיו, בִּתְּחִלָּה הָיָה סוֹד ה' לִירֵאָיו, וְאַחַר כָּךְ לַיְשָׁרִים, (משלי ג, לב): וְלַיְשָׁרִים סוֹדוֹ, וְאַחַר כָּךְ לַנְּבִיאִים (עמוס ג, ז): כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהִים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַבְרָהָם זֶה יְרֵא אֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כב, יב): עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה. אַבְרָהָם זֶה יָשָׁר מִן הַיְשָׁרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים א, ד): מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ. אַבְרָהָם זֶה נָבִיא, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ, ז): וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא, וְאֵינִי מְגַלֶּה לוֹ, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנָּתַן אוּסְיָא לְאוֹהֲבוֹ לְאַחַר זְמַן בִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ לָקֹץ מִתּוֹכָהּ חֲמִשָּׁה אִילָנֵי סְרַק, אָמַר הַמֶּלֶךְ אִלּוּ מִן פַּטְרִיקוֹן שֶׁלּוֹ הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ לֹא הָיָה מְעַכֵּב וּמַה בְּכָךְ וְנִמְלַךְ בּוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבָר נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ מַתָּנָה לְאַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו, יח): לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ, וַחֲמִשָּׁה כְּרָכִים הַלָּלוּ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ הֵם, וְאִלּוּ מִפַּטְרִיקוֹן שֶׁלּוֹ הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ לֹא הָיָה מְעַכֵּב בְּיָדִי וּמַה בְּכָךְ וְנִמְלַךְ בּוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁלשָׁה אוֹהֲבִים וְלֹא הָיָה עוֹשֶׂה דָּבָר חוּץ מִדַּעְתָּן, פַּעַם אַחַת בִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת דָּבָר חוּץ מִדַּעְתָּן, נָטַל אֶת הָרִאשׁוֹן וּטְרָדוֹ וְהוֹצִיאוֹ חוּץ לַפָּלָטִין, שֵׁנִי חֲבָשׁוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְנָתַן סְפָרְגִים שֶׁלּוֹ עָלָיו, שְׁלִישִׁי שֶׁהָיָה חָבִיב לוֹ יוֹתֵר מִדַּאי אָמַר אֵינִי עוֹשֶׂה דָּבָר חוּץ מִדַּעְתּוֹ. כָּךְ, אָדָם הָרִאשׁוֹן (בראשית ג, כד): וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם. נֹחַ (בראשית ז, טז): וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ. אַבְרָהָם שֶׁהָיָה חָבִיב עָלָיו יוֹתֵר מִדַּאי, אָמַר מָה אֲנִי עוֹשֶׂה דָּבָר חוּץ מִדַּעְתּוֹ. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ סַנְקַתֶּדְרִיס אֶחָד וְלֹא הָיָה עוֹשֶׂה דָּבָר חוּץ מִדַּעְתּוֹ, פַּעַם אַחַת בִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת דָּבָר חוּץ מִדַּעְתּוֹ, אָמַר הַמֶּלֶךְ כְּלוּם עָשִׂיתִי אוֹתוֹ סַנְקַתֶּדְרִיס שֶׁלִּי אֶלָּא שֶׁלֹא לַעֲשׂוֹת דָּבָר חוּץ מִדַּעְתּוֹ. אָמַר רַבִּי יוּדָן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי יֵשׁ שָׁם לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֵינִי מְגַלֶּה לוֹ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי כְּבָר קָרָאתִי אוֹתוֹ אֲבִיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יז, ה): כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ, דָּנִים אֶת הַבֵּן חוּץ מִן הָאָב. מַתַּן תּוֹרָה, גִּלִּיתִי לוֹ. גֵּיהִנֹּם, גִּלִּיתִי לוֹ. דִּינָהּ שֶׁל סְדוֹם לְמָחָר, וְאֵינִי מְגַלֶּה לוֹ. רַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רַבִּי נָתָן אָמַר אֲפִלּוּ הִלְכוֹת עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ. רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר אֲפִלּוּ שֵׁם חָדָשׁ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לִקְרוֹא לִירוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ג, יז): בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַיִם כִּסֵּא ה', הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חִיָּא וְרַבָּנָן דְּתַמָּן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה, אֵין יוֹם וָיוֹם שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַדֵּשׁ הֲלָכָה בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה, מַאי טַעְמֵיהּ (איוב לז, ב): שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ בְּרֹגֶז קֹלוֹ וְהֶגֶה מִפִּיו יֵצֵא, וְאֵין הֶגֶה אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א, ח): וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, אֲפִלּוּ אוֹתָן הֲלָכוֹת הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ. 64.4. עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי <>(בראשית כו, ה)<>, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי חֲנִינָא, תַּרְוֵיהוֹן אָמְרֵי בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה שָׁנָה הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר בֶּן שָׁלשׁ שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ, מִנְיַן עֵקֶ"ב שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקוֹל בּוֹרְאוֹ. <>(בראשית כו, ה)<>: וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי, רַבִּי יוֹנָתָן מִשֵּׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִלּוּ הִלְכוֹת עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ. תּוֹרֹתָי, שְׁתֵּי תוֹרוֹת, שֶׁקִּיֵּם אֲפִלּוּ מִצְוָה קַלָּה שֶׁבְּעַל פֶּה. רַבִּי סִימוֹן אָמַר אֲפִלּוּ שֵׁם חָדָשׁ שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִקְרוֹא לִירוּשָׁלַיִם הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ, דִּכְתִיב <>(בראשית כב, יד)<>: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם ה' יִרְאֶה, וּכְתִיב <>(יחזקאל מח, לה)<>: וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם ה' שָׁמָּה, וּכְתִיב <>(ירמיה ג, יז)<>: בַּיּוֹם הַהוּא יִקְרְאוּ לִיְרוּשָׁלָיִם כִּסֵּא ה'. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה אֵין כָּל יוֹם וָיוֹם שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַדֵּשׁ הֲלָכָה בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה, מַאי טַעְמֵיהּ <>(איוב לז, ב)<>: שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ בְּרֹגֶז קֹלוֹ וְהֶגֶה מִפִּיו יֵצֵא, וְאֵין הֶגֶה אֶלָּא תוֹרָה, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר <>(יהושע א, ח)<>: וְהָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וָלָיְלָה. 64.4. עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי (בראשית כו, ה), רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי חֲנִינָא, תַּרְוֵיהוֹן אָמְרֵי בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה שָׁנָה הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר בֶּן שָׁלשׁ שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ, מִנְיַן עֵקֶ"ב שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקוֹל בּוֹרְאוֹ. (בראשית כו, ה): וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי, רַבִּי יוֹנָתָן מִשֵּׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִלּוּ הִלְכוֹת עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ. תּוֹרֹתָי, שְׁתֵּי תוֹרוֹת, שֶׁקִּיֵּם אֲפִלּוּ מִצְוָה קַלָּה שֶׁבְּעַל פֶּה. רַבִּי סִימוֹן אָמַר אֲפִלּוּ שֵׁם חָדָשׁ שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִקְרוֹא לִירוּשָׁלַיִם הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ, דִּכְתִיב (בראשית כב, יד): וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם ה' יִרְאֶה, וּכְתִיב (יחזקאל מח, לה): וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם ה' שָׁמָּה, וּכְתִיב (ירמיה ג, יז): בַּיּוֹם הַהוּא יִקְרְאוּ לִיְרוּשָׁלָיִם כִּסֵּא ה'. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה אֵין כָּל יוֹם וָיוֹם שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַדֵּשׁ הֲלָכָה בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה, מַאי טַעְמֵיהּ (איוב לז, ב): שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ בְּרֹגֶז קֹלוֹ וְהֶגֶה מִפִּיו יֵצֵא, וְאֵין הֶגֶה אֶלָּא תוֹרָה, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א, ח): וְהָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וָלָיְלָה. 95.3. דָּבָר אַחֵר, וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַחָא וְרַבִּי חֲנִינָא, חַד אָמַר לְהַתְקִין לוֹ בֵּית דִּירָה, וְחַד אָמַר לְהַתְקִין לוֹ בֵּית וַעַד שֶׁיְהֵא מוֹרֶה בוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה וְשֶׁיִּהְיוּ הַשְּׁבָטִים לוֹמְדִים בּוֹ, תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ לוֹ יוֹסֵף מֵאֶצְלוֹ הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁהָיָה מַשְׁנֶה אוֹתוֹ, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף אֶצְלוֹ וְאָמְרוּ לוֹ <>(בראשית מה, כו)<>: עוֹד יוֹסֵף חַי וַיָּפָג לִבּוֹ, נִזְכַּר בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פֵּרַשׁ הֵימֶנוּ, וְאָמַר בְּלִבּוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁבְּפֶרֶק עֶגְלָה עֲרוּפָה פֵּרַשׁ מִמֶּנִּי יוֹסֵף, אָמַר לָהֶם אִם אַתֶּם יוֹדְעִים בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פֵּרַשׁ מִמֶּנִּי אֲנִי מַאֲמִין לָכֶם, אַף יוֹסֵף הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פֵּרַשׁ הֵימֶנּוּ, מֶה עָשָׂה יוֹסֵף נָתַן לָהֶם עֲגָלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר <>(בראשית מה, כא)<>: וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה, לְלַמֶּדְךָ שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה יַעֲקֹב יוֹשֵׁב הָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ אֲבוֹתָיו. וְעַד עַכְשָׁיו לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה וּכְתִיב בְּאַבְרָהָם <>(בראשית כו, ה)<>: וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי, וּמֵהֵיכָן לָמַד אַבְרָהָם אֶת הַתּוֹרָה, רַבָּן שִׁמְעוֹן אוֹמֵר נַעֲשׂוּ שְׁתֵּי כִּלְיוֹתָיו כִּשְׁתֵּי כַּדִּים שֶׁל מַיִם וְהָיוּ נוֹבְעוֹת תּוֹרָה, וּמִנַּיִן שֶׁכֵּן הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר <>(תהלים טז, ז)<>: אַף לֵילוֹת יִסְרוּנִי וגו'. רַבִּי לֵוִי אָמַר מֵעַצְמוֹ לָמַד תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר <>(משלי יד, יד)<>: מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב. רַבִּי יוֹנָתָן שַׂר הַבִּירָה אָמַר אֲפִלּוּ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר <>(בראשית כו, ה)<>: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם וגו'. וּבֶן כַּמָּה שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה הִכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר בֶּן שָׁלשׁ שָׁנִים, דִּכְתִיב עֵקֶב מִנְיַן עֵקֶ"ב, וְאַבְרָהָם חָיָה מֵאָה שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים, נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁבֶּן שָׁלשׁ שָׁנִים הִכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ, וְהָיָה מְשַׁמֵּר דִּקְדּוּקֵי תּוֹרָה וְהָיָה מְלַמֵּד אֶת בָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר <>(בראשית יח, יט)<>: כִּי יְדַעְתִּיו וגו', אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה לִמַּדְתָּ בָּנֶיךָ תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל בָּעוֹלָם הַבָּא אֲנִי בִּכְבוֹדִי מְלַמֵּד לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר <>(ישעיה נד, יג)<>: וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה': 95.3. דָּבָר אַחֵר, וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַחָא וְרַבִּי חֲנִינָא, חַד אָמַר לְהַתְקִין לוֹ בֵּית דִּירָה, וְחַד אָמַר לְהַתְקִין לוֹ בֵּית וַעַד שֶׁיְהֵא מוֹרֶה בוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה וְשֶׁיִּהְיוּ הַשְּׁבָטִים לוֹמְדִים בּוֹ, תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ לוֹ יוֹסֵף מֵאֶצְלוֹ הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁהָיָה מַשְׁנֶה אוֹתוֹ, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף אֶצְלוֹ וְאָמְרוּ לוֹ (בראשית מה, כו): עוֹד יוֹסֵף חַי וַיָּפָג לִבּוֹ, נִזְכַּר בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פֵּרַשׁ הֵימֶנוּ, וְאָמַר בְּלִבּוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁבְּפֶרֶק עֶגְלָה עֲרוּפָה פֵּרַשׁ מִמֶּנִּי יוֹסֵף, אָמַר לָהֶם אִם אַתֶּם יוֹדְעִים בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פֵּרַשׁ מִמֶּנִּי אֲנִי מַאֲמִין לָכֶם, אַף יוֹסֵף הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פֵּרַשׁ הֵימֶנּוּ, מֶה עָשָׂה יוֹסֵף נָתַן לָהֶם עֲגָלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מה, כא): וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה, לְלַמֶּדְךָ שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה יַעֲקֹב יוֹשֵׁב הָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ אֲבוֹתָיו. וְעַד עַכְשָׁיו לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה וּכְתִיב בְּאַבְרָהָם (בראשית כו, ה): וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי, וּמֵהֵיכָן לָמַד אַבְרָהָם אֶת הַתּוֹרָה, רַבָּן שִׁמְעוֹן אוֹמֵר נַעֲשׂוּ שְׁתֵּי כִּלְיוֹתָיו כִּשְׁתֵּי כַּדִּים שֶׁל מַיִם וְהָיוּ נוֹבְעוֹת תּוֹרָה, וּמִנַּיִן שֶׁכֵּן הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טז, ז): אַף לֵילוֹת יִסְרוּנִי וגו'. רַבִּי לֵוִי אָמַר מֵעַצְמוֹ לָמַד תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יד, יד): מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב. רַבִּי יוֹנָתָן שַׂר הַבִּירָה אָמַר אֲפִלּוּ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כו, ה): עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם וגו'. וּבֶן כַּמָּה שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה הִכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר בֶּן שָׁלשׁ שָׁנִים, דִּכְתִיב עֵקֶב מִנְיַן עֵקֶ"ב, וְאַבְרָהָם חָיָה מֵאָה שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים, נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁבֶּן שָׁלשׁ שָׁנִים הִכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ, וְהָיָה מְשַׁמֵּר דִּקְדּוּקֵי תּוֹרָה וְהָיָה מְלַמֵּד אֶת בָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, יט): כִּי יְדַעְתִּיו וגו', אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה לִמַּדְתָּ בָּנֶיךָ תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל בָּעוֹלָם הַבָּא אֲנִי בִּכְבוֹדִי מְלַמֵּד לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נד, יג): וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה': | 64.4. "“Because Avraham hearkened to My voice…” (Bereshit 26:5) R’ Yocha and R’ Chanina both said - Avraham came to consciousness of his Creator at age forty-eight. Resh Lakish said - Avraham came to consciousness of his Creator at age three. From where did they learn this? ‘Because (ekev, also meaning heel) Abraham hearkened to the voice of his Creator, “and kept My charge, My commandments, My statutes, and My instructions.\" (Bereshit 26:5) R’ Yonatan said in the name of R’ Yocha – even the laws of mixing courtyards were known to Avraham, ‘My instructions (torati)’, Avraham kept two torahs, even the simple commandments of the oral law. R’ Simon said – even the new name which the Holy One would call Jerusalem in the future was known to Avraham, as it is written “And Avraham named that place, The Lord will see…” (Bereshit 22:14), and it is written “…and the name of the city from that day will be ‘The Lord is There.’” (Yechezkiel 48:35), and it is written “At that time, they will call Jerusalem ‘The Throne of the Lord’…” (Yermiyahu 3:17) R’ Berachia said in the name of R’ Yehudah: there is no day on which the Holy One does not innovate law in the heavenly court. What is his proof? “Hear attentively the noise of His voice and the sound (hegeh) that emanates from His mouth.” (Iyov 37:2) Hegeh only refers to Torah, as it says “…you shall meditate (hegita) therein day and night..” (Yehoshua 1:8)", |
|
26. Babylonian Talmud, Pesahim, 119b (3rd cent. CE - 6th cent. CE) Tagged with subjects: •sinai law before •sinai law before, law beginning at Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 346, 348 119b. לכפול יכפול לפשוט יפשוט לברך אחריו יברך הכל כמנהג המדינה אמר אביי לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו [מצוה] לברך דא"ר יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן,מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא א"ר נחמן בר יצחק דכתיב (שמואל ב יח, כג) וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבור את הכושי אביי אמר מהכא (בראשית לג, ג) והוא עבר לפניהם איכא דאמרי מהכא (מיכה ב, יג) ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם,תניא רבי כופל בה דברים רבי אלעזר בן פרטא מוסיף בה דברים מאי מוסיף אמר אביי מוסיף לכפול מאודך למטה,דרש רב עוירא זימנין א"ל משמיה דרב וזימנין א"ל משמיה דרב (אשי) מאי דכתיב (בראשית כא, ח) ויגדל הילד ויגמל עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק לאחר שאוכלין ושותין נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך,ואומר להן איני מברך שיצא ממני ישמעאל אומר לו ליצחק טול וברך אומר להן איני מברך שיצא ממני עשו אומר לו ליעקב טול וברך אומר להם איני מברך שנאשתי שתי אחיות בחייהן שעתידה תורה לאוסרן עלי,אומר לו למשה טול וברך אומר להם איני מברך שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל לא בחיי ולא במותי אומר לו ליהושע טול וברך אומר להן איני מברך שלא זכיתי לבן דכתיב יהושע בן נון (דברי הימים א ז, כז) נון בנו יהושע בנו,אומר לו לדוד טול וברך אומר להן אני אברך ולי נאה לברך שנאמר (תהלים קטז, יג) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא:,| 119b. to double certain verses in hallel, one doubles them and reads them twice. In a place where the custom is to recite them simply, i.e., only once, one recites them simply. In a place where it is customary to recite a blessing after hallel, one should recite a blessing. Everything is in accordance with the regional custom. Abaye said: They taught that it depends on the local custom only with regard to the blessing after hallel; however, in all places it is a mitzva to recite a blessing before hallel. As Rav Yehuda said that Shmuel said: With regard to all the mitzvot, one recites a blessing over them prior to their performance.,The Gemara asks: From where may it be inferred that the word over is a formulation that means before an action is performed? Rav Naḥman bar Yitzḥak said that this is as it is written: “And Ahimaaz ran by way of the square and he passed [vaya’avor] the Kushite” (II Samuel 18:23), i.e., Ahimaaz overtook the Kushite. Abaye said that it is derived from here: “And he passed [avar] before them” (Genesis 33:3). Some say that the proof is from here: “And their king shall pass on [vaya’avor] before them, and God at their head” (Micah 2:13).,It was taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi doubles certain matters in hallel. Rabbi Elazar ben Perata added matters to hallel. The Gemara asks: What did he add? Certainly this cannot mean that Rabbi Elazar ben Perata added statements of his own to hallel. Abaye said: He added repetitions, i.e., he repeated other verses, from “I will give thanks to You” and onward. From that point on, he repeated each verse.,In connection to its discussion of hallel, the Gemara cites a statement that Rav Avira taught. Sometimes he said this exposition citing Rav Ami, and sometimes he said it citing Rav Asi: What is the meaning of that which is written: “And the child grew and was weaned [vayiggamal], and Abraham made a great feast on the day that Isaac was weaned” (Genesis 21:8)? In the future, the Holy One, Blessed be He, will prepare a feast for the righteous on the day that He extends [sheyigmol] His mercy to the descendants of Isaac. After they eat and drink, the celebrants will give Abraham our father a cup of blessing to recite the blessing, as he is the first of our forefathers.,And Abraham will say to them: I will not recite the blessing, as I am blemished, for the wicked Ishmael came from me. Abraham will say to Isaac: Take the cup and recite the blessing. Isaac will say to them: I will not recite the blessing, as the wicked Esau came from me. Isaac will say to Jacob: Take the cup and recite the blessing. Jacob will say to them: I will not recite the blessing, as I married two sisters, Rachel and Leah, in their lifetimes, and in the future the Torah forbade them to me. Although at the time it was not prohibited to wed two sisters, this practice would eventually be considered a serious transgression.,Jacob will say to Moses: Take the cup and recite the blessing. Moses will say to them: I will not recite the blessing, as I did not merit to enter Eretz Yisrael, neither in my life nor in my death. Moses will say to Joshua: Take the cup and recite the blessing. Joshua will say to them: I will not recite the blessing, as I did not merit to have a son. The proof for this is that it is written: “Joshua the son of Nun” (Numbers 14:6), and in the genealogical list of Ephraim it states: “Nun his son, Joshua his son” (I Chronicles 7:27). Since the verse does not mention any children of Joshua, evidently he had no sons.,Joshua will say to David: Take the cup and recite the blessing. David will say to them: I will recite the blessing, and it is fitting for me to recite the blessing, as it is stated: “I will lift up the cup of salvation, and I will call upon the name of the Lord” (Psalms 116:13).,One does not conclude after the Paschal lamb with an afikoman.,What is the meaning of afikoman? Rav said: It means that a member of a group that ate the Paschal lamb together should not leave that group to join another group. One who joined one group for the Paschal lamb may not leave and take food with him. According to this interpretation, afikoman is derived from the phrase afiku mani, take out the vessels. The reason for this prohibition is that people might remove the Paschal lamb to another location after they had begun to eat it elsewhere. This is prohibited, as the Paschal lamb must be eaten in a single location by one group.,And Shmuel said: It means that one may not eat dessert after the meal, like mushrooms [urdila’ei] for me, and chicks for Abba, Rav. It was customary for them to eat delicacies after the meal. And Rav Ḥanina bar Sheila and Rabbi Yoḥa say: Afikoman refers to foods such as dates, roasted grains, and nuts, which are eaten during the meal. It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥa: One does not conclude by eating after the Paschal lamb foods such as dates, roasted grains, and nuts.,Rav Yehuda said that Shmuel said an additional halakha: Nowadays, when we have no Paschal lamb, one does not conclude after matza with an afikoman. The Gemara asks: We learned in the mishna that one does not conclude after the Paschal lamb with an afikoman. The Gemara infers from the mishna: It is after the Paschal lamb that one may not conclude with an afikoman; however, after matza one may conclude with an afikoman. This statement of the mishna apparently contradicts Shmuel’s ruling.,The Gemara rejects this contention: That is an incorrect inference, as the mishna is stated in the style of: Needless to say. The mishna should be understood as follows: Needless to say that one may not conclude with an afikoman after eating matza, as the taste of matza is slight. If one eats anything else afterward, the taste of the matza will dissipate. However, after the Paschal lamb, which has a strong taste that is not easily removed, one might think that we have no problem with it. Therefore, the mishna teaches us that it is prohibited to conclude with an afikoman after the Paschal lamb as well.,The Gemara proposes: Let us say that the Tosefta supports Shmuel’s ruling: With regard to unleavened sponge cakes, cakes fried in oil and honey, and honey cakes, a person may fill his stomach with them on Passover night, provided that he eats an olive-bulk of matza after all that food. The Gemara infers from here that if he eats the matza after those cakes, yes, this is acceptable, as the matza is eaten last. | |
|
27. Babylonian Talmud, Berachot, 6b (3rd cent. CE - 6th cent. CE) Tagged with subjects: •sinai law before Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 346| 6b. וכולהו כתיבי באדרעיה:,אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק כל הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא יום אחד הקב"ה משאיל בו שנאמר (ישעיהו נ, י) מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו,אם לדבר מצוה הלך נוגה לו ואם לדבר הרשות הלך אין נוגה לו,יבטח בשם ה' מאי טעמא משום דהוה ליה לבטוח בשם ה' ולא בטח:,אמר ר' יוחנן בשעה שהקב"ה בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס שנא' (ישעיהו נ, ב) מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה.,א"ר חלבו אמר רב הונא כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו,וכשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו,ואברהם אבינו מנא לן דקבע מקום דכתיב (בראשית יט, כז) וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה שנאמר (תהלים קו, ל) ויעמוד פינחס ויפלל:,אמר רבי חלבו אמר רב הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה אמר אביי לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצוה למרהט שנא' (הושע ו, ג) נרדפה לדעת את ה',אמר רבי זירא מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא אמינא קא מחליין רבנן שבתא כיון דשמענא להא דרבי תנחום א"ר יהושע בן לוי לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת שנא' (הושע יא, י) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג וגו' אנא נמי רהיטנא:,אמר ר' זירא אגרא דפרקא רהטא,אמר אביי אגרא דכלה דוחקא,אמר רבא אגרא דשמעתא סברא,אמר רב פפא אגרא דבי טמיא שתיקותא,אמר מר זוטרא אגרא דתעניתא צדקתא,אמר רב ששת אגרא דהספדא דלויי,אמר רב אשי אגרא דבי הלולי מילי:,אמר רב הונא כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע שנאמר (תהלים יב, ט) סביב רשעים יתהלכון,אמר אביי לא אמרן אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא אבל מהדר אפיה לבי כנישתא לית לן בה,ההוא גברא דקא מצלי אחורי בי כנישתא ולא מהדר אפיה לבי כנישתא חלף אליהו חזייה אידמי ליה כטייעא א"ל כדו בר קיימת קמי מרך שלף ספסרא וקטליה,א"ל ההוא מרבנן לרב ביבי בר אביי ואמרי לה רב ביבי לרב נחמן בר יצחק מאי (תהלים יב, ט) כרום זלות לבני אדם,אמר ליה אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן,ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו כיון שנצטרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום שנאמר כרום זלות לבני אדם,מאי כרום כי אתא רב דימי אמר עוף אחד יש בכרכי הים וכרום שמו וכיון שחמה זורחת מתהפך לכמה גוונין,ר' אמי ור' אסי דאמרי תרוייהו כאילו נדון בשני דינים אש ומים שנאמר (תהלים סו, יב) הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים:,ואמר רבי חלבו אמר רב הונא לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה שנאמר (מלכים א יח, לו) ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר וגו' ענני ה' ענני,ענני שתרד אש מן השמים וענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם,ר' יוחנן אמר אף בתפלת ערבית שנאמר (תהלים קמא, ב) תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב רב נחמן בר יצחק אמר אף תפלת שחרית שנאמר (תהלים ה, ד) ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה:,וא"ר חלבו אמר רב הונא כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות שנאמר (ירמיהו לג, יא) קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות,ואם משמחו מה שכרו אמר רבי יהושע בן לוי זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות שנאמר (שמות יט, טז) ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר וגו' ויהי קול השופר וגו' והאלהים יעננו בקול.,איני והא כתיב (שמות כ, טו) וכל העם רואים את הקולת,אותן קולות דקודם מתן תורה הוו,רבי אבהו אמר כאילו הקריב תודה שנאמר (ירמיהו לג, יא) מביאים תודה בית ה' רב נחמן בר יצחק אמר כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים שנאמר (ירמיהו לג, יא) כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה':,וא"ר חלבו אמר רב הונא כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין שנאמר (קהלת יב, יג) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו',מאי (קהלת יב, יג) כי זה כל האדם א"ר אלעזר אמר הקב"ה כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה,רבי אבא בר כהנא אמר שקול זה כנגד כל העולם כולו ר' שמעון בן עזאי אומר ואמרי לה ר' שמעון בן זומא אומר כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה:,וא"ר חלבו אמר רב הונא כל שיודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום יקדים לו שלום שנאמר (תהלים לד, טו) בקש שלום ורדפהו ואם נתן לו ולא החזיר נקרא גזלן שנאמר (ישעיהו ג, יד) ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם: | 6b. in the phylacteries of the head, where there are four separate compartments. And all of the verses are written together on one parchment in the phylacteries of the arm, which has only one compartment.,Additionally, Ravin bar Rav Adda said that Rabbi Yitzḥak said: One who is accustomed to come to the synagogue and did not come one day, the Holy One, Blessed be He, asks about him, as it were, to determine what happened to him, as it is stated: “Who among you fears the Lord? Who hears the voice of His servant? Though he walks in darkness and has no light, let him trust in the name of the Lord, and rely upon his God” (Isaiah 50:10). In other words, God asks, who among you fears the Lord yet did not come to hear the voice of His servant the prayer leader, who engages in the service of God? He who went out before dawn and walks in darkness before prayer.,If it is for a matter involving a mitzva that he went and absented himself from prayer in the synagogue, then, despite the darkness, there is light for him, the aura of his mitzva will protect him. But if it is for an optional matter, some mundane purpose, that he went and absented himself from prayer in the synagogue, then, even once the day begins, there is no light for him (Maharsha).,The verse continues: “Let him trust in the name of the Lord.” The Gemara asks: What is the reason that God is so exacting with this person? The Gemara answers: Because he should have relied on the name of the Lord, and trusted that he would not incur any loss if he postponed dealing with his mundane matters until after prayer in the synagogue, and he did not rely on God.,On this same topic, Rabbi Yoḥa said: When the Holy One, Blessed be He, enters a synagogue and does not find ten people there, He immediately becomes angry, as it is stated: “Why, when I came, was there no one? When I called, there was no one to answer…Behold, with My rebuke I dry up the sea, I make the rivers a wilderness” (Isaiah 50:2).,Concerning another aspect of the constancy of prayer, Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: One who sets a fixed place for his prayer, the God of Abraham assists him. Since prayer parallels the Temple service, it is a sign of respect to set a fixed place for this sacred rite (Rabbi Yoshiyahu Pinto). The God of Abraham assists him because this pious custom evokes Abraham’s conduct.,When he dies, those who eulogize one who set a fixed place for his prayer say about him: “Where is the humble one, where is the pious one, of the disciples of our father Abraham?” Presumably, one who sets a fixed place for prayer is a disciple of Abraham in every respect, including humility and piety (Rabbi Yoshiyahu Pinto).,The Gemara asks: From where do we derive that Abraham our father set a fixed place for his prayer? The Gemara answers: As it is written: “And Abraham rose in the morning to the place where he had stood before God” (Genesis 19:27), and the verb “standing” means nothing other than prayer, as it is stated: “And Pinehas stood and prayed” (Psalms 106:30).,Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: One who leaves the synagogue should not take large strides because it creates the impression that he is eager to leave. Abaye explained Rav Huna’s statement and said: This halakha was only said with regard to leaving the synagogue, where large strides seem particularly disrespectful. However, with regard to entering a synagogue, it is a mitzva to run and one is permitted to rush and take large strides (Rabbi Yoshiyahu Pinto). As it is said: “And let us know, eagerly strive to know the Lord” (Hosea 6:3). One who eagerly enters a synagogue displays his enthusiasm to follow the path of God.,Rabbi Zeira said: Initially, when I saw the Sages running to the Rabbi’s lecture on Shabbat, I said: These Sages are desecrating Shabbat. One is prohibited from running on Shabbat in deference to the sanctity of the day. Once I heard that which Rabbi Tanḥum said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: One should always run for a matter of halakha, even on Shabbat, as it is stated: “They shall walk after the Lord, who will roar like a lion” (Hosea 11:10). In other words, one should rush as though he were chased by a lion (Birkat Hashem), I too run.,Rabbi Zeira said: The reward for attending the lecture is for running. Since most individuals attending the lecture did not fully understand the material taught, the primary reward for attendance was given for their intention to hear the Torah being taught, as evidenced by their rush to arrive.,Similarly, Abaye said: The reward for attending the kalla is for the crowding. Due to the large crowd, study was difficult, so the primary reward was given for their effort to hear and understand some part of the lecture.,Similarly, Rava said: The reward for learning the halakhic traditions of the amora’im is for the logical analysis, as the primary reward for studying Talmud was not given for knowing the halakhic conclusions, but for the logical reasoning that led to those conclusions.,Rav Pappa said: The primary reward for attending a house of mourning [bei tammaya] is for the silence, which is the optimal manner for those consoling the mourners to express their empathy.,Mar Zutra said: The primary reward for fasting is for the charity given to the poor on the fast day (see Isaiah 58).,Rav Sheshet said: The primary reward for delivering a eulogy is for causing those in attendance to raise their voices and cry, as that increases the grief over the deceased.,Rav Ashi said: The primary reward for participating in a wedding is for the words, i.e., the good wishes with which the guests regale the bride and groom.,Back to the topic of deference for a synagogue, the Gemara records that Rav Huna said: One who prays behind the synagogue is called wicked, as while the entire congregation is facing one direction to pray, he faces the opposite direction creating the impression that he is treating the synagogue and its congregation with contempt. As it is stated: “The wicked walk round about, when vileness is exalted among the sons of men” (Psalms 12:9). In other words, only the wicked walk round about the synagogue in order to pray.,Abaye said: This halakha was said only in a case where one does not turn his face toward the synagogue. But where he turns his face toward the synagogue and prays we have no prohibition in that case.,To reinforce the gravity of this prohibition, the Gemara relates: A certain individual prayed behind the synagogue and did not turn to face the synagogue. Elijah the Prophet passed by and appeared to him as an Arab [taya’a]. Elijah said: “This is how [kadu bar] you stand before your Master?” Elijah drew a sword and killed him.,Rav Huna already explained the beginning of the verse, “The wicked walk round about.” The Gemara explains the end of the verse: “When vileness is exalted among the sons of men.” One of the Sages said to Rav Beivai bar Abaye, and some say Rav Beivai said to Rav Naḥman bar Yitzḥak: What is the meaning of: “When vileness is exalted among the sons of men”?,He said to him: These are matters of utmost importance, exalted, i.e., mitzvot or prayer, which people nonetheless treat with contempt, vileness among the sons of men.,Rabbi Yoḥa and his student, Rabbi Elazar, both said an alternative explanation of this verse: Once a person needs the help of others and loses dignity in their eyes, vileness among the sons of men, his face changes and becomes like a kerum, as it is stated: “When [kerum] vileness is exalted among the sons of men.”,What is kerum referred to by Rabbi Yoḥa and Rabbi Elazar? When Rav Dimi came to Babylonia from Eretz Yisrael he said: There is a bird in the cities by the sea called kerum and when the sun rises, the bird changes several colors. Similarly, one who becomes dependent upon others blushes in embarrassment.,Rabbi Ami and Rabbi Asi both said: One who becomes dependent upon others, it is as if he was punished with two punishments: Fire and water. As it is stated: “You have caused men to ride over our heads; we have gone through fire and water” (Psalms 66:12).,And Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: One must always be vigilant with regard to the afternoon prayer, as Elijah’s prayer was only answered in the afternoon prayer, as it is stated: “And it was at the time of the afternoon offering that Elijah the Prophet came near, and he said: Lord, God of Abraham, Isaac and Israel, let it be known on this day that You are God in Israel, and that I am Your servant, and that I have done all these things at Your word. Answer me, Lord, answer me, that this people will know that You, Lord, are God” (I Kings 18:36–37). Because Elijah was answered in the afternoon prayer, it has particular significance.,In passing, the Gemara explains why it was necessary for Elijah to repeat, “answer me, Lord, answer me”: The first answer me was the request that fire descend from the heavens, while the second answer me was the request that Israel should accept complete faith in God and not say that the fire descending from the heavens was an act of sorcery.,Rabbi Yoḥa said: One must be vigilant with regard to the evening prayer as well, as it is stated: “Let my prayer come forth as incense before You, the lifting of my hands as the evening offering” (Psalms 141:2). rRav Naḥman bar Yitzḥak said: One must be vigilant with regard to the morning prayer as well, as it is stated: “Lord, in the morning You shall hear my voice; in the morning I will order my prayer unto You and will look forward” (Psalms 5:4).,And Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: Anyone who benefits from the feast of a groom but does not cause him to rejoice violates the five voices mentioned in this verse, as it is stated: “The voice of joy and the voice of gladness, the voice of the groom and the voice of the bride, and the voice of those who say: Give thanks to the Lord of hosts, for the Lord is good, for His mercy lasts forever, even of those who bring a thanks-offering to the house of the Lord. For I will restore the captivity of the land as it was in the beginning, says the Lord” (Jeremiah 33:11). These five voices in the context of a bride and groom correspond to the five voices mentioned in the context of the revelation at Sinai, as in Song of Songs, the day of the revelation at Sinai is alluded to by the phrase: His wedding day (Rabbi Yoshiyahu Pinto, Maharsha).,What is his reward if he causes the groom to rejoice? Rabbi Yehoshua ben Levi said: He is privileged to acquire the Torah, which was given with five voices, as it is stated: “And it was on the third day, when it was morning, there were sounds [kolot], and lightning and a thick cloud upon the mountain, and the voice of the shofar” (Exodus 19:16). The plural kolot indicates at least two sounds, while “the voice of the shofar” is one more. The passage continues: “And when the voice of the shofar grew louder and louder, Moses spoke and God answered him by a voice” (Exodus 19:19). Along with the three previous voices, the second shofar and the voice with which God answered Moses amount to a total of five voices at the revelation at Sinai.,The Gemara asks: Is this so? Isn’t it also written: “And the whole nation saw the voices and the torches and the sound of the shofar” (Exodus 20:15)? Clearly more than five voices are mentioned with regard to the revelation at Sinai.,The Gemara answers: Those voices were sounded prior to the giving of the Torah, so they are not included in this calculation of voices.,Rabbi Abbahu said: The reward for causing a groom to rejoice is the same as if one had offered a thanks-offering in the Temple, for as it is stated later in the previously cited verse from Jeremiah: “Those who bring a thanks-offering to the house of the Lord.” rAnd Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The reward for causing a groom to rejoice is the same as if one rebuilt one of Jerusalem’s ruins, as it is stated later in the same verse: “For I will restore the captivity of the land as it was in the beginning.”,And Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: Any person who has the fear of Heaven, his words are heeded, as it is stated: “The end of the matter, all having been heard: Fear God, and keep His commandments; for this is all of man” (Ecclesiastes 12:13). The Gemara explains: “The end of the matter, all having been heard,” refers to the words of one “who keeps His commandments; for this is all of man.”,With regard to the end of this verse, the Gemara asks: What is meant by, “for this is all of man”? Rabbi Elazar said: The Holy One, Blessed be He, said about him: The entire world was created only for this person. This is the ultimate person for which all of man was created.,Rabbi Abba bar Kahana said: The end of this verse teaches that this is equivalent to the entire world, all of man.rRabbi Shimon ben Azzai, and some say Rabbi Shimon ben Zoma, says: Not only is he the equivalent of the entire world, but the entire world was created to serve as companions for him, so that he would have a society in which to live and with which to interact.,And Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: One who is aware that another person is accustomed to greet him is not only obligated to return his greeting, but he must greet him first, as it is stated: “Seek peace and pursue it” (Psalms 34:15). If the other person extended his greeting to him and he did not respond, he is called a robber, as it is stated: “It is you who have eaten up the vineyard, the spoils of the poor is in your houses” (Isaiah 3:14). The only way to steal from a pauper who owns nothing is to rob him of his dignity by refusing to return his greeting. |
|
28. Babylonian Talmud, Bava Batra, 110b (3rd cent. CE - 6th cent. CE) Tagged with subjects: •sinai law before •sinai law before, law beginning at Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 349| 110b. מאן כו' לירות אטו בר קשא דמתא לירות הכי קא אמינא איכא בן ובת לא האי לירות כוליה ולא האי לירות כוליה אלא כי הדדי לירתו,א"ל אביי ואצטריך קרא לאשמועינן היכא דלית ליה אלא חד ברא לירתינהו לכולהו נכסי ודלמא הא קמ"ל דבת נמי בת ירושה היא ההוא (במדבר לו, ח) מוכל בת יורשת נחלה נפקא,רב אחא בר יעקב אמר מהכא (במדבר כז, ד) למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן טעמא דאין לו בן הא יש לו בן בן קודם,ודלמא בנות צלפחד הוא דקאמרן הכי ניתנה תורה ונתחדשה הלכה אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא,רבינא אמר מהכא (במדבר כז, יא) הקרוב אליו הקרוב קרוב קודם,ומאי קורבה דבן מבת שבן קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה יעדה בת לאו בת יעדה היא שדה אחוזה נמי מהאי פירכא גופה הוא דהא קיימא ליה לתנא כלום יש יבום אלא במקום שאין בן אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא,ואי בעית אימא מהכא (ויקרא כה, מו) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם בניכם ולא בנותיכם אלא מעתה (דברים יא, כא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם ה"נ בניכם ולא בנותיכם,ברכה שאני:,והאחין מן האב נוחלין ומנחילין וכו': מנלן אמר רבה אתיא אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן מן האב ולא מן האם אף כאן מן האב ולא מן האם,ולמה לי (במדבר כז, יא) ממשפחתו וירש אותה כתיב משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה,אין הכי נמי וכי איתמר דרבה לענין יבום איתמר:,והאיש את אמו וכו': מנא הני מילי דתנו רבנן | 110b. who then should inherit? Is that to say that the ruler of the city should inherit? Rav Pappa said to him: This is what I meant to say: If there is a son and a daughter, this one should not inherit all of the estate, and that one should not inherit all of the estate, but they should inherit it in equal portions to one another.,Abaye said to him: But is the verse necessary in order to teach us that when he has only one child, that child should inherit all of his property? If you say that the right of the son and daughter to the inheritance is equal, then the verse: “If a man dies, and has no son” (Numbers 27:8), which teaches that when there is no son his daughter inherits, is superfluous. Rav Pappa responded: And perhaps this verse teaches us this: That a daughter is also subject to receiving inheritance. The Gemara replies: No, the verse does not need to teach us this, since that halakha is derived from the verse: “And every daughter who possesses an inheritance” (Numbers 36:8), which clearly states that a daughter is subject to receiving inheritance.,Rav Aḥa bar Ya’akov said: The halakha that a son inherits his father’s estate and precedes a daughter is derived from here, in the passage in the Torah where the daughters of Zelophehad request their father’s inheritance in Eretz Yisrael. They said to Moses: “Why should the name of our father be done away from among his family, because he has no son?” (Numbers 27:4). Rabbi Aḥa ben Ya’akov infers: The reason they requested the inheritance is that, as they said: He has no son. One can infer: But if he has a son, the son takes precedence and the daughters would not have requested an inheritance.,The Gemara raises a difficulty: But perhaps it was the daughters of Zelophehad who said this, i.e., that they were entitled to an inheritance only because their father had no son. They thought that this was the halakha based on the custom at that time, but after God spoke to Moses, the Torah was given and a halakha was initiated that a daughter’s right to inherit is equal to that of the son. The Gemara accepts this difficulty and states: Rather, it is clear that the source for this halakha is as we answered initially, i.e., as Abaya derived from the verse of: “If a man dies, and has no son, then you shall pass his inheritance to his daughter” (Numbers 27:8).,Ravina said: The source for the halakha that a son precedes a daughter is from here: “Who is next to him [hakkarov elav]” (Numbers 27:11), teaching that the closer [karov] one is to the deceased, the earlier one is in the order of inheritance, and a son of the deceased is considered to be a closer relative to the deceased than the daughter.,The Gemara asks: And what demonstrates the closeness of a son more than that of a daughter? That a son stands in place of his father to designate a Hebrew maidservant as a wife for himself and with regard to an ancestral field. The Gemara rejects this: This is not a valid proof, as designation cannot demonstrate that a son is a closer relative; a daughter is not subject to designation, because she obviously cannot marry the Hebrew maidservant. With regard to an ancestral field as well, the tanna establishes his ruling that a son is a closer relative than others from this same refutation: Is there levirate marriage except in a case where there is no son? And this applies also where there is no daughter. Rather, it is clear that the source for this halakha is as we answered initially.,And if you wish, say instead that the halakha that a son precedes a daughter is derived from here, in the passage in the Torah addressing the inheritance of slaves, which states: “And you may make them an inheritance for your sons [livneikhem] after you” (Leviticus 25:46). One can infer: “Your sons,” but not your daughters. The Gemara asks: If that is so, then when the verse states: “That your days may be multiplied, and the days of your sons [beneikhem]” (Deuteronomy 11:21), should one infer that this too means: “Your sons,” but not your daughters? Is it not obvious that daughters are also worthy of receiving the blessing of longevity?,The Gemara answers: A blessing is different. In a verse that speaks of blessings, the term beneikhem should be understood in its broader sense, as “your children.” In a verse that speaks of a halakha, it is to be understood in the narrower sense of “your sons.”,§ The mishna teaches: And paternal brothers inherit from one another and bequeath to each other. From where do we derive this halakha? Rabba said: It is derived from a verbal analogy between the word: Brothers, stated with regard to inheritance, and the word: Brothers, found in the verses concerning Jacob’s sons. When Jacob’s sons speak to Joseph, they state: “We, your servants, are twelve brothers, the sons of one man in the land of Canaan” (Genesis 42:13), and in the passage discussing inheritance the verse states: “And if he has no brothers, then you shall give his inheritance to his father’s brothers” (Numbers 27:10). Just as there, in the verse concerning Jacob’s sons, the word brothers is referring to paternal brothers and not maternal brothers, as the twelve of them shared only the same father, so too here, where this term is used with regard to inheritance, the verse is referring to paternal brothers and not maternal brothers.,The Gemara asks: But why do I need this proof from the verse concerning Jacob’s sons? It is written in the passage concerning inheritance: “Then you shall give his inheritance to his kinsman who is next to him of his family, and he shall inherit it” (Numbers 27:11). When the term “family” is used in the Bible, one’s father’s family is called one’s family, while one’s mother’s family is not called one’s family, so that in all matters of inheritance, it is the patrilineal relatives who are taken into account.,The Gemara answers: Yes, it is indeed so that the verbal analogy is not needed to teach the halakha of inheritance, and when Rabba’s explanation was stated, it was stated with regard to the matter of levirate marriage, teaching that levirate marriage is performed only by a paternal brother but not by a maternal brother.,§ The mishna teaches: And a man with regard to his mother inherits from her relatives but does not bequeath to her. The Gemara asks: From where are these matters derived? The Gemara answers: As the Sages taught: |
|
29. Babylonian Talmud, Sanhedrin, 59a, 56b (3rd cent. CE - 6th cent. CE) Tagged with subjects: •nan Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 332, 334| 56b. רבי חנניה בן (גמלא) אומר אף על הדם מן החי רבי חידקא אומר אף על הסירוס רבי שמעון אומר אף על הכישוף,רבי יוסי אומר כל האמור בפרשת כישוף בן נח מוזהר עליו (דברים יח, י) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים וגו' ובגלל התועבות האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך ולא ענש אלא אם כן הזהיר,רבי אלעזר אומר אף על הכלאים מותרין בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים ואין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן,מנהני מילי אמר ר' יוחנן דאמר קרא (בראשית ב, טז) ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל,ויצו אלו הדינין וכן הוא אומר (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו',ה' זו ברכת השם וכן הוא אומר (ויקרא כד, טז) ונוקב שם ה' מות יומת אלהים זו עבודת כוכבים וכן הוא אומר (שמות כ, ב) לא יהיה לך אלהים אחרים על האדם זו שפיכות דמים וכן הוא אומר (בראשית ט, ו) שופך דם האדם וגו',לאמר זו גילוי עריות וכן הוא אומר (ירמיהו ג, א) לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר מכל עץ הגן ולא גזל אכל תאכל ולא אבר מן החי,כי אתא רבי יצחק תני איפכא ויצו זו עבודת כוכבים אלהים זו דינין,בשלמא אלהים זו דינין דכתיב (שמות כב, ז) ונקרב בעל הבית אל האלהים אלא ויצו זו ע"ז מאי משמע,רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי חד אמר (שמות לב, ח) סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם וגו' וחד אמר (הושע ה, יא) עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צו,מאי בינייהו איכא בינייהו עכו"ם שעשה ע"ז ולא השתחוה לה למאן דאמר עשו משעת עשייה מיחייב למאן דאמר כי הואיל הלך עד דאזיל בתרה ופלח לה,אמר רבא ומי איכא למאן דאמר עכו"ם שעשאה ע"ז ולא השתחוה לה חייב והתניא בעכו"ם דברים שבית דין של ישראל ממיתין עליהן בן נח מוזהר עליהן אין בית דין של ישראל ממיתין עליהן אין בן נח מוזהר עליהן למעוטי מאי לאו למעוטי עכו"ם שעשה ע"ז ולא השתחוה לה,אמר רב פפא לא למעוטי גיפוף ונישוק,גיפוף ונישוק דמאי אילימא כדרכה בר קטלא הוא אלא למעוטי שלא כדרכה,דינין בני נח איפקוד והתניא עשר מצות נצטוו ישראל במרה שבע שקיבלו עליהן בני נח והוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ואם,דינין דכתיב (שמות טו, כה) שם שם לו חוק ומשפט שבת וכיבוד אב ואם דכתיב (דברים ה, יא) כאשר צוך ה' אלהיך ואמר רב יהודה כאשר צוך במרה,אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה,אי הכי מאי והוסיפו עליהן דינין,אלא אמר רבא לא נצרכה אלא לדיני קנסות אכתי והוסיפו בדינין מיבעי ליה,אלא אמר רב אחא בר יעקב לא נצרכה אלא להושיב בית דין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר והא בני נח לא איפקוד והתניא כשם שנצטוו ישראל להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר כך נצטוו בני נח להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר,אלא אמר רבא האי תנא תנא דבי מנשה הוא דמפיק ד"ך ועייל ס"ך,דתנא דבי מנשה שבע מצות נצטוו בני נח ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים גזל ואבר מן החי סירוס וכלאים,רבי יהודה אומר אדם הראשון לא נצטווה אלא על ע"ז בלבד שנאמר ויצו ה' אלהים על האדם רבי יהודה בן בתירה אומר אף על ברכת השם ויש אומרים אף על הדינים,כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה אמר רב אלהים אני לא תקללוני אלהים אני לא תמירוני אלהים אני יהא מוראי עליכם כמאן כיש אומרים,תנא דבי מנשה אי דריש ויצו אפילו הנך נמי אי לא דריש ויצו הני מנא ליה,לעולם לא דריש ויצו הני כל חדא וחדא באפי נפשיה כתיבא ע"ז וגילוי עריות | 56b. Rabbi Ḥaya ben Gamla says: The descendants of Noah are also commanded concerning the prohibition against consuming the blood from a living animal. Rabbi Ḥideka says: They are also commanded concerning castration, i.e., they are prohibited to castrate any living animal. Rabbi Shimon says: They are also commanded concerning the prohibition against engaging in sorcery.,Rabbi Yosei says: With regard to every type of sorcery that is stated in the passage about sorcery, it is prohibited for a descendant of Noah to engage in it. This is derived from the verses: “When you come into the land that the Lord your God gives you, you shall not learn to do like the abominations of those nations. There shall not be found among you one who makes his son or his daughter pass through the fire, a diviner, a soothsayer, or an enchanter, or a warlock, or a charmer, or one who consults a necromancer and a sorcerer, or directs inquiries to the dead. For whoever does these things is an abomination to the Lord; and because of these abominations, the Lord your God is driving them out from before you” (Deuteronomy 18:9–12). Evidently, the Canaanites were punished for these practices; and since God would not have punished them for an action unless He first prohibited it, these practices are clearly prohibited to gentiles.,Rabbi Elazar says: The descendants of Noah were also commanded concerning the prohibition of diverse kinds. Nevertheless, it is permitted for the descendants of Noah to wear diverse kinds of wool and linen and to sow diverse kinds of seeds together, and they are prohibited only with regard to breeding diverse species of animals and grafting diverse species of trees.,§ The Gemara asks: From where are these matters, the Noahide mitzvot, derived? Rabbi Yoḥa says: It is from that which the verse states: “And the Lord God commanded the man, saying: of every tree of the garden you may freely eat; but from the tree of the knowledge of good and evil, you shall not eat from it, for on the day that you eat from it, you shall die” (Genesis 2:16–17).,The verse is interpreted homiletically as follows: With regard to the term “and…commanded,” these are the courts of judgment; and so it states in another verse: “For I have known him, to the end that he may command his children and his household after him, that they may keep the way of the Lord, to do righteousness and justice” (Genesis 18:19).,With regard to the term “the Lord,” this alludes to blessing the name of God; and so it states in another verse: “And he who blasphemes the name of the Lord…shall be put to death” (Leviticus 24:16). “God,” this alludes to idol worship; and so it states: “You shall have no other gods before Me” (Exodus 20:2). “The man,” this alludes to bloodshed; and so it states: “One who sheds the blood of man, by man his blood shall be shed” (Genesis 9:6).,With regard to the term “saying,” this alludes to forbidden sexual relations; and so it states: “Saying, if a man sends his wife, and she goes from him and becomes another man’s…will that land not be greatly polluted? But you have played the harlot with many lovers” (Jeremiah 3:1). “of every tree of the garden” alludes to the fact that one may partake only of items that are permitted to him, as they belong to him, and he may not partake of stolen items. “You may freely eat” alludes to the fact that one may eat fruit, but not a limb from a living animal.,When Rav Yitzḥak came from Eretz Yisrael to Babylonia, he taught two of the expositions in the opposite order: “And…commanded,” this alludes to idol worship. “God,” this alludes to courts of judgment.,The Gemara asks: Granted, the source for the exposition: “God [Elohim],” this alludes to courts of judgment, is clear; as it is written: “Then the master of the house shall come near the judges [ha’elohim]” (Exodus 22:7). Evidently, judges are called elohim. But with regard to the exposition: “And…commanded,” this alludes to idol worship, from where is this inferred?,Rav Ḥisda and Rav Yitzḥak bar Avdimi both give answers to this question. One of them says that it is inferred from the verse: “They have turned aside quickly out of the way that I commanded them; they have made them a molten calf” (Exodus 32:8). The word “commanded” is mentioned here in the context of idol worship. And the other one says that it is inferred from the verse: “Ephraim is oppressed, crushed in justice, because he willingly went after filth [tzav]” (Hosea 5:11). The word tzav, used in this context in reference to idol worship, is the same Hebrew word used in the phrase: “And…commanded [vaytzav].”,The Gemara asks: What is the difference between these two sources? The Gemara answers: The practical difference between them is in the case of a gentile who fashioned an idol but did not bow to it, i.e., he has not yet worshipped it. According to the one who says that the proof is from the verse: “They have made them a molten calf,” he is rendered liable from the time of fashioning it. According to the one who says that the proof is from the verse: “Because he willingly went after filth,” he is not liable until he goes after it and worships it.,Rava says: And is there anyone who says that a gentile who fashioned an idol but did not bow to it is liable? But isn’t it taught in a baraita: With regard to idol worship, matters, i.e., transgressions, for which a Jewish court executes a Jew who commits one of them, are prohibited to a descendant of Noah. But with regard to transgressions for which a Jewish court does not execute a Jew who commits one of them, a descendant of Noah is not prohibited from doing them. To exclude what transgressions, i.e., to determine that they do not apply to gentiles, is this stated? Is it not to exclude the case of a gentile who fashioned an idol but did not bow to it? Since Jews are not executed for this transgression, gentiles should not be liable for this act either.,Rav Pappa says: No, it is possible that it is stated to exclude embracing and kissing the idol; neither a Jew nor a gentile who embraces or kisses an idol is liable. No proof can be brought from here with regard to a gentile who fashions an idol but does not worship it.,The Gemara asks: Embracing and kissing an idol in what manner? If we say that he did so in its standard manner of worship, i.e., that embracing and kissing is the standard method of worshipping this idol, certainly he is liable to receive the death penalty. Rather, it is stated to exclude a case where he did not do so in its standard manner of worship.,§ The Gemara asks with regard to the list of the Noahide mitzvot: Were the descendants of Noah commanded to establish courts of judgment? But isn’t it taught in a baraita: The Jewish people were commanded to observe ten mitzvot when they were in Marah: Seven that the descendants of Noah accepted upon themselves, and God added to them the following mitzvot: Judgment, and Shabbat, and honoring one’s father and mother.,The mitzva of judgment was given at Marah, as it is written with regard to Marah: “There He made for them a statute and an ordice” (Exodus 15:25). Shabbat and honoring one’s father and mother were given at Marah, as it is written concerning them in the Ten Commandments: “Observe the day of Shabbat to keep it holy, as the Lord your God commanded you” (Deuteronomy 5:12), and similarly: “Honor your father and your mother, as the Lord your God commanded you” (Deuteronomy 5:16). The phrase “as the Lord your God commanded you” indicates that they had already been commanded to observe these mitzvot previously. And Rav Yehuda says: “As the Lord your God commanded you” in Marah. Apparently, the mitzva of establishing courts is not included in the seven Noahide mitzvot.,Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: Establishing courts is a Noahide mitzva. The additional mitzva that was given in Marah was necessary only with regard to the details of the halakhot of the justice system, e.g., that a defendant in a capital case is punished only by a full panel of twenty-three judges of the Sanhedrin, and only if there are two witnesses who testify concerning him, and only if he was issued a forewarning before his transgression.,The Gemara asks: If so, and the mitzva given at Marah is a specification of the halakhot of the justice system, what is the meaning of the sentence: And God added to them: Judgment? The details of a preexisting mitzva would not be referred to as an added mitzva.,Rather, Rava says: The mitzva given at Marah was necessary only with regard to the halakhot of fines. Since these are not halakhot that pertain to the basic performance of justice, but rather concern an additional fine for the guilty party, they were not given to the descendants of Noah. The Gemara asks: According to this interpretation, the language of the baraita is still inaccurate, as it should have stated: And God added to them more halakhot of judgment.,Rather, Rav Aḥa bar Ya’akov says: It was necessary only for the additional requirement to establish a court in each and every province and in each and every city. The Gemara asks: And were the descendants of Noah not commanded with regard to this matter? But isn’t it taught in a baraita: Just as the Jewish people were commanded to establish courts in each and every province and in each and every city, so too, the descendants of Noah were commanded to establish courts in each and every province and in each and every city?,Rather, Rava says: This tanna, who holds that the mitzva of establishing courts of judgment is not included in the Noahide mitzvot, is the tanna of the school of Menashe, who removes from the list of the Noahide mitzvot two mitzvot whose mnemonic is dalet, kaf, which stands for judgment [dinim] and blessing the name of God [birkat Hashem], and inserts in their place two mitzvot whose mnemonic is samekh, kaf, standing for castration [seirus] and diverse kinds [kilayim].,As the school of Menashe taught: The descendants of Noah were commanded to observe seven mitzvot: The prohibitions of idol worship, and forbidden sexual relations, and blood-shed, and robbery, and eating a limb from a living animal, and castration, and diverse kinds.,Rabbi Yehuda says: Adam, the first man, was commanded only with regard to the prohibition of idol worship, as it is stated: “And the Lord God commanded the man” (Genesis 2:16). Rabbi Yehuda ben Beteira says: He was also commanded concerning blessing the name of God. And some say that he was also commanded concerning establishing courts of judgment.,The Gemara asks: In accordance with whose opinion is that which Rav Yehuda says that Rav says, in interpretation of the aforementioned verse: Since I am “God,” do not curse Me; since I am “God,” do not exchange Me with another god; since I am “God,” My fear shall be upon you? The Gemara answers: In accordance with whose opinion? It is in accordance with what some say, i.e., that the phrase “and the Lord God commanded the man” includes the prohibitions against cursing God’s name and idol worship, as well as the mitzva of establishing a system of law and justice, so that the fear of God will be upon the people.,The Gemara challenges: If the tanna of the school of Menashe interprets the verse “and the Lord God commanded” homiletically, even these mitzvot, cursing the name of God and establishing courts, should be included. And if he does not interpret the verse “and the Lord God commanded” homiletically, from where does he derive these seven mitzvot in his list?,The Gemara answers: Actually, he does not interpret the verse “and the Lord God commanded” homiletically, but with regard to these mitzvot in his list, each and every one of them is written separately in the Torah. The prohibitions of idol worship and forbidden sexual relations are stated, |
|
| 30. Babylonian Talmud, Shabbat, 135a, 135b, 87b (3rd cent. CE - 6th cent. CE) Tagged with subjects: •nan Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 334 |
31. Babylonian Talmud, Sotah, 13b, 13a (3rd cent. CE - 6th cent. CE) Tagged with subjects: •nan Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 342, 346| 13a. ואומרת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל וכיון שנולד משה נתמלא כל הבית כולה אור עמד אביה ונשקה על ראשה אמר לה בתי נתקיימה נבואתיך וכיון שהטילוהו ליאור עמד אביה וטפחה על ראשה אמר לה בתי היכן נבואתיך והיינו דכתיב (שמות ב, ד) ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו לידע מה יהא בסוף נבואתה,יוסף זכה וכו' מאי שנא מעיקרא דכתיב (בראשית נ, ז) ויעל יוסף לקבור את אביו ויעלו אתו כל עבדי פרעה וגו' והדר (בראשית נ, ח) וכל בית יוסף ואחיו ובית אביו ומאי שנא לבסוף דכתיב (בראשית נ, יד) וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו והדר וכל העולים אתו לקבור את אביו,א"ר יוחנן בתחילה עד שלא ראו בכבודן של ישראל לא נהגו בהן כבוד ולבסוף שראו בכבודן נהגו בהן כבוד,דכתיב (בראשית נ, י) ויבאו עד גורן האטד וכי גורן יש לו לאטד א"ר אבהו מלמד שהקיפוהו כתרים לארונו של יעקב כגורן זה שמקיפים לו אטד שבאו בני עשו ובני ישמעאל ובני קטורה,תנא כולם למלחמה באו כיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב נטלו כולן כתריהן ותלאום בארונו של יעקב תנא שלשים וששה כתרים נתלו בארונו של יעקב,(בראשית נ, י) ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד תנא אפי' סוסים ואפילו חמורים,(מאילו מאילו) כיון שהגיעו למערת המכפלה אתא עשו קא מעכב אמר להן (בראשית לה, כז) ממרא קרית הארבע היא חברון ואמר רבי יצחק קרית ארבע ארבע זוגות היו אדם וחוה אברהם ושרה יצחק ורבקה יעקב ולאה איהו קברה ללאה בדידיה והאי דפייש דידי הוא,אמרו ליה זבינתה אמר להו נהי דזביני בכירותא פשיטותא מי זביני אמרו ליה אין דכתיב (בראשית נ, ה) בקברי אשר כריתי לי וא"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק אין כירה אלא לשון מכירה שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה,אמר להו הבו לי איגרתא אמרו ליה איגרתא בארעא דמצרים היא ומאן ניזיל ניזיל נפתלי דקליל כי איילתא דכתיב (בראשית מט, כא) נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר א"ר אבהו אל תקרי אמרי שפר אלא אמרי ספר,חושים בריה דדן תמן הוה ויקירן ליה אודניה אמר להו מאי האי ואמרו ליה קא מעכב האי עד דאתי נפתלי מארעא דמצרים אמר להו ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון שקל קולפא מחייה ארישיה נתרן עיניה ונפלו אכרעא דיעקב פתחינהו יעקב לעיניה ואחיך והיינו דכתיב (תהלים נח, יא) ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע,באותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה דכתיב (בראשית כז, מה) למה אשכל גם שניכם יום אחד ואע"ג דמיתתן לא ביום אחד הואי קבורתן מיהא ביום אחד הואי,ואי לא עסק ביה יוסף אחיו לא הוו מעסקי ביה והכתיב (בראשית נ, יג) וישאו אותו בניו ארצה כנען אמרו הניחו לו כבודו במלכים יותר מבהדיוטות,מי לנו גדול מיוסף כו' ת"ר בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות שנאמר (משלי י, ח) חכם לב יקח מצות וגו',ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור הלך משה אצלה אמר לה כלום את יודעת היכן יוסף קבור אמרה לו ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר כדי שיתברכו מימיו הלך משה ועמד על שפת נילוס אמר לו יוסף יוסף הגיע העת שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל אם אתה מראה עצמך מוטב אם לאו הרי אנו מנוקין משבועתך מיד צף ארונו של יוסף,ואל תתמה היאך ברזל צף שהרי כתיב (מלכים ב ו, ה) ויהי האחד מפיל הקורה ואת הברזל נפל אל המים וגו' אהה אדוני והוא שאול ויאמר איש האלהים אנה נפל ויראהו את המקום ויקצב עץ וישלך שמה ויצף הברזל והלא דברים ק"ו ומה אלישע תלמידו של אליהו ואליהו תלמידו של משה צף ברזל מפניו מפני משה רבינו על אחת כמה וכמה,רבי נתן אומר בקברניט של מלכים היה קבור הלך משה ועמד על קברניט של מלכים אמר יוסף הגיע עת שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם והגיעה שבועה שהשבעת את ישראל אם אתה מראה עצמך מוטב ואם לאו הרי אנו מנוקין משבועתך באותה שעה נזדעזע ארונו של יוסף נטלו משה והביאו אצלו,וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו אחד של מת ואחד של שכינה מהלכין זה עם זה והיו עוברין ושבין אומרים מה טיבן של שני ארונות הללו אמרו אחד של מת ואחד של שכינה וכי מה דרכו של מת להלך עם שכינה אמרו | 13a. And as a child Miriam would say: In the future, my mother will give birth to a son who will save the Jewish people. And once Moses was born, the entire house was filled with light. Her father arose and kissed her on her head. He said to her: My daughter, your prophecy has been fulfilled. And once they put him into the river, her father arose and hit her on her head. He said to her: My daughter, where is your prophecy? And this is as it is written: “And his sister stood afar off, to know what would be done to him” (Exodus 2:4), i.e., to know what will be the ultimate resolution of her prophecy.,§ The mishna teaches: Joseph merited to bury his father, resulting in a display of great honor to his father. The Gemara begins its discussion of the burial of Jacob by asking: What is different initially that it is written: “And Joseph went up to bury his father; and with him went up all the servants of Pharaoh, the elders of his house, and all the elders of the land of Egypt” (Genesis 50:7), and afterward it says in the following verse: “And all the house of Joseph, and his brethren, and his father’s house; only their little ones, and their flocks, and their herds, they left in the land of Goshen” (Genesis 50:8), indicating that the brothers of Joseph were second in importance to the Egyptians? And what is different at the end that it is written: “And Joseph returned into Egypt, he, and his brethren,” and afterward it states: “And all that went up with him to bury his father, after he had buried his father” (Genesis 50:14), placing the brothers before the Egyptians?,Rabbi Yoḥa says: Initially, before the Egyptians saw the honor of the Jewish people, as the Gemara will soon explain, they did not treat them with honor, so the brothers were behind the servants of Pharaoh. And in the end, when they saw their honor, they treated the brothers with honor.,The Gemara explains what honor was accorded to the family of Jacob: As it is written: “And they came to the threshing floor of Atad, which is beyond the Jordan, and there they wailed with a very great and sore wailing; and he made a mourning for his father seven days” (Genesis 50:10). The word atad is the name of the boxthorn bush. And does a boxthorn bush have a threshing floor? Thorns are not collected and eaten. Rabbi Abbahu says: This teaches that they surrounded the casket of Jacob with crowns, like this threshing floor that is surrounded with boxthorns, because the children of Esau and the children of Ishmael and the children of Keturah all came to the burial of Jacob.,A Sage taught: Initially, they all came to wage war with the family of Jacob, but once they saw the crown of Joseph, the viceroy of Egypt, hanging on the casket of Jacob, they all took their crowns and hung them on the casket of Jacob. A Sage taught: Thirty-six crowns were hung on the casket of Jacob. This was the great honor accorded to the family of Jacob.,The Gemara continues its discussion of Jacob’s burial. The verse states: “And there they wailed with a very great and sore wailing” (Genesis 50:10). It is taught: Even horses and even donkeys participated in the mourning.,Once they reached the Cave of Machpelah, Esau came and was preventing them from burying Jacob there. He said to them: It says: “And Jacob came unto Isaac his father to Mamre, to Kiryat Arba, the same is Hebron, where Abraham and Isaac sojourned” (Genesis 35:27). And Rabbi Yitzḥak says: It is called Kiryat Arba because there were four couples buried there: Adam and Eve, Abraham and Sarah, Isaac and Rebecca, Jacob and Leah. Esau said: Jacob buried Leah in his spot, and the spot that is remaining is mine.,The children of Jacob said to Esau: You sold your rights to Jacob. Esau said to them: Though I sold the birthright, did I also sell my rights to the burial site as an ordinary brother? The brothers said to him: Yes, you also sold to Jacob those rights, as it is written that Joseph stated: “My father made me swear, saying: Behold, I die; in my grave that I have dug [kariti] for me in the land of Canaan, there shall you bury me” (Genesis 50:5). And Rabbi Yoḥa says in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: The word kira in the verse is nothing other than a term of a sale [mekhira] sharing a similar root, because in the cities overseas they call a sale kira.,Esau said to them: Bring the bill of sale to me, i.e., you can’t prove your claims. They said to him: The bill of sale is in the land of Egypt. They said: And who will go to bring it? Naphtali will go, for he is as fast as a doe, as it is written: “Naphtali is a doe let loose, he gives goodly words” (Genesis 49:21). Rabbi Abbahu says: Do not read it as “goodly words [imrei shafer]”; rather, read it as imrei sefer, i.e., the words of the book, as he returned to Egypt to retrieve the bill of sale.,The Gemara relates: Hushim, the son of Dan, was there and his ears were heavy, i.e., he was hard of hearing. He said to them: What is this that is delaying the burial? And they said to him: This one, Esau, is preventing us from burying Jacob until Naphtali comes back from the land of Egypt with the bill of sale. He said to them: And until Naphtali comes back from the land of Egypt will our father’s father lie in degradation? He took a club [kulepa] and hit Esau on the head, and Esau’s eyes fell out and they fell on the legs of Jacob. Jacob opened his eyes and smiled. And this is that which is written: “The righteous shall rejoice when he sees the vengeance; he shall wash his feet in the blood of the wicked” (Psalms 58:11).,At that moment the prophecy of Rebecca was fulfilled, as it is written that Rebecca said of Jacob and Esau: “Why should I be bereaved of you both in one day?” (Genesis 27:45), as Rebecca foresaw that the future bereavement for both her sons would be on the same day. The Gemara comments: And although their deaths were not on the same day, in any event their burials were on the same day, as Esau was killed and buried on the same day that Jacob was buried.,The Gemara returns to discuss the involvement of Joseph and his brothers in the burial of their father: And if Joseph would not have dealt with the burial of Jacob, would his brothers not have dealt with it? But isn’t it written: “For his sons carried him into the land of Canaan, and buried him in the cave of the field of Machpelah” (Genesis 50:13)? Since it is evident that the brothers were involved in the burial, why did they not deal with Jacob’s burial needs from the outset? The Gemara answers: They said: Allow Joseph to take care of it, because there is more honor for our father to be prepared for burial by royalty than by common people [hedyotot].,§ It states further in the mishna: Who, to us, had a greater burial than Joseph, as it was none other than Moses who involved himself in transporting his coffin. The Sages taught in the Tosefta (4:6–7): Come and see how beloved mitzvot are to Moses our teacher. As, at the time of the Exodus, all the Jewish people were involved in taking the plunder from Egypt, and he was involved in the performance of mitzvot, as it is stated: “The wise in heart will take mitzvot” (Proverbs 10:8).,The Gemara asks: And from where did Moses our teacher know where Joseph was buried? The Sages said: Serah, the daughter of Asher, remained from that generation that initially descended to Egypt with Jacob. Moses went to her and said to her: Do you know anything about where Joseph is buried? She said to him: The Egyptians fashioned a metal casket for him and set it in the Nile [Nilus] River as an augury so that its water would be blessed. Moses went and stood on the bank of the Nile. He said to Joseph: Joseph, Joseph, the time has arrived about which the Holy One, Blessed be He, took an oath saying that I, i.e., God, will redeem you. And the time for fulfillment of the oath that you administered to the Jewish people that they will bury you in Eretz Yisrael has arrived. If you show yourself, it is good, but if not, we are clear from your oath. Immediately, the casket of Joseph floated to the top of the water.,And do not wonder how iron can float, as it is written in the verses describing how Elisha was able to cause iron to float: “But as one was felling a beam, the ax head fell into the water; and he cried, and said: Alas, my master! For it was borrowed. And the man of God said: Where did it fall? And he showed him the place. And he cut down a stick, and cast it in there, and the iron floated up” (II Kings 6:5–6). And are these matters not inferred a fortiori: And just as Elisha, who was a mere student of Elijah, and Elijah was a mere student of Moses, as Elijah studied the Torah of Moses, was able to cause the iron to float before him, all the more so would it float before Moses our teacher himself.,The Gemara now presents a different version of where Joseph was buried. Rabbi Natan says: Joseph was buried in the crypt [kabbarnit] of kings. Moses went and stood by the crypt of kings and said: Joseph, the time has arrived about which the Holy One, Blessed be He, took an oath saying that: I will redeem you. And the time for fulfillment of the oath that you administered to the Jewish people that they will bury you in Eretz Yisrael has arrived. If you show yourself, it is good, but if not, we are clear from your oath. At that moment, the casket of Joseph shook among the caskets. Moses took it and brought it over to himself.,And all those years that the Jewish people were in the wilderness, these two arks, one a casket of a dead man, Joseph, and one the Ark of the Divine Presence, i.e., the Ark of the Covet, were traveling together, and passersby would say: What is the nature of these two arks? They said to them: One is of a dead person and one is of the Divine Presence. The passersby would ask: And in what way is it the manner of a dead person to travel with the Divine Presence? They said in response: |
|
32. Babylonian Talmud, Yoma, 28b, 28a (3rd cent. CE - 6th cent. CE) Tagged with subjects: •nan Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 349 28a. והרי אברים ופדרים סוף עבודה דיממא היא והרי תרומת הדשן תחילת עבודה דיממא היא דא"ר יוחנן קדש ידיו לתרומת הדשן למחר אינו צריך לקדש שכבר קדש מתחלת עבודה אלא קשיא,אלא אי אתמר הכי אתמר א"ר אסי א"ר יוחנן זר שסידר שני גזירי עצים חייב הואיל ועבודה תמה היא,מתקיף לה רבא אלא מעתה תבעי פייס ולא בעיא פייס והתניא מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור שני גזירי עצים,ה"ק יפייסו לה בפני עצמה כדאמרינן,למימרא דעבודה תמה וזר חייב עליה מיתה בעיא פייס אין זר חייב עליה מיתה לא בעיא פייס והרי שחיטה שאני שחיטה דתחילת עבודה דיממא היא,למימרא דעבודה תמה בעי פייס עבודה שיש אחריה עבודה לא בעי פייס והרי אברים ופדרים סוף עבודה דיממא היא הרי תרומת הדשן משום מעשה שהיה,אמר מר זוטרא ואיתימא רב אשי אף אנן נמי תנינא אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה ואילו זמן סידור גזירי עצים לא קתני,הך דלית לה תקנתא קתני הך דאית לה תקנתא לא קתני,| 28a. The Gemara expresses wonder at Rabbi Zeira’s equation of these two issues: But isn’t there the burning of the limbs and the fats? The Gemara answers: That is not difficult, because the burning of the limbs and the fats is the end of the daytime service. The Gemara asks further: But isn’t there the removal of the ashes? The Gemara rejects that argument: Removing the ashes is the start of the daytime service, as Rabbi Yoḥa said: If a priest sanctified his hands at night by washing them for the removal of the ashes, the next day, i.e., after daybreak, he need not sanctify his hands again, as he already sanctified them at the start of the service. Rabbi Zeira’s equation between services that are incomplete by themselves and services for which a non-priest does not incur the death penalty therefore remains intact. If so, the question that he asked concerning Rabbi Yoḥa’s statement remains difficult.,Rather, Rabbi Yoḥa’s statement must be revised, and one must posit that when it was stated, this is how it was stated: Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥa said: A non-priest who arranges the two logs is liable to receive the death penalty, since it is a service that is complete, i.e., it is not followed and completed by a subsequent service. Although the burning of the limbs upon the altar follows the placement of the logs, that is considered to be an independent act, not the completion of the service of placing the logs. This is because the placing of the logs is done while still night, while the burning of the limbs cannot be done until daybreak.,Rava strongly objects to this: However, if that is so, the service of placing the two logs should require a lottery. The Gemara expresses surprise at Rava’s comment: And doesn’t it require a lottery? Wasn’t it taught in a baraita: Whoever was privileged to perform the removal of the ashes is also privileged to perform the arrangement of the two logs? There was in fact a lottery for arranging the two logs.,Rather, this is what Rava actually said: If placing the logs is considered a complete service and is therefore a task important enough to warrant the death penalty for a non-priest who performs it, they should hold a separate lottery for it by itself. The Gemara answers: It is as we said at the beginning of the chapter, that the task of placing the logs was added to the lottery for the removal of ashes as an incentive for the priests to rise before dawn (Rabbeinu Ḥael).,Based on Rava’s comments, the Gemara asks: Is that to say that any service that is a complete service and for which a non-priest would be liable to receive the death penalty requires a lottery, but if a non-priest would not be liable to receive the death penalty it would not require a lottery? But isn’t there slaughtering, which may be performed by non-priest and yet requires a lottery? The Gemara rejects this point: Slaughtering is different, because it is the beginning of the daytime service, which gives it added importance.,The Gemara asks further on Rava’s statement: Is that to say that a service that is complete requires a lottery, whereas a service which is followed by a subsequent service that completes it does not require a lottery? But isn’t there the burning of the limbs and the fats? The Gemara answers: That is not difficult because the burning of the limbs and the fats is the end of the daytime service. The Gemara asks: Isn’t there the removal of the ashes? The Gemara answers: A lottery was established for that service only due to the incident that occurred when the priests came to danger.,As explained above, the reason Rabbi Yoḥa holds that the arrangement of the logs is a complete service, and is not considered a prelude to the burning of limbs, is because the former is a nighttime service and the latter is a daytime service. Mar Zutra, and some say Rav Ashi, said: We too have learned in a mishna that the arrangement of the two logs is a nighttime service. As we learned: The appointed priest said to them: Go out and see if the time for slaughtering has arrived, whereas the mishna did not teach: See whether the time for arranging the two logs has arrived. This shows that arranging the logs may be done while it is still night; it is therefore not considered to be connected to, and complemented by, the placing of the limbs the following day.,The Gemara rejects this proof: The reason the mishna mentions slaughtering is that it prefers to teach this statement with regard to that which has no rectification if it is done at night, such as slaughtering the offering, which is rendered irreparably invalid if performed before daybreak. It does not want to teach it with regard to something that has rectification if done at night, such as arranging the two logs, which can always be removed and replaced properly. However, it is possible that the proper time for arranging the logs is daytime, and therefore it may be regarded as a service that is completed by the subsequent burning of limbs on the altar.,,The appointed priest said to the other priests: Go out and observe if it is day and the time for slaughter has arrived. If the time has arrived, the observer says: There is light [barkai]. Matya ben Shmuel says that the appointed priest phrased his question differently: Is the entire eastern sky illuminated even to Hebron? And the observer says: Yes. And why did they need to ascertain whether or not it is day, which is typically evident to all? It was necessary, as once, the light of the moon rose, and they imagined that the eastern sky was illuminated with sunlight, and they slaughtered the daily offering before its appropriate time. The animal was later taken out to the place designated for burning and burned because it was slaughtered too early. In order to prevent similar errors in the future, the Sages instituted that they would carefully assess the situation until they were certain that it was day.,After the priests announced the start of the day, they led the High Priest down to the Hall of Immersion. The Gemara comments: This was the principle in the Temple: Anyone who covers his legs, a euphemism for defecating, requires immersion afterward; and anyone who urinates requires sanctification of the hands and feet with water from the basin afterward. | |
|
33. Babylonian Talmud, Megillah, 16b (3rd cent. CE - 6th cent. CE) Tagged with subjects: •sinai law before Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 343| 16b. יכשל בו דאמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים אמר רבי בנימן בר יפת רמז רמז לו שעתיד בן לצאת ממנו שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות שנאמר ומרדכי יצא בלבוש מלכות תכלת וגו',(בראשית מה, יד) ויפול על צוארי בנימן אחיו כמה צוארין הוו ליה לבנימין אמר רבי אלעזר בכה על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב ובנימין בכה על צואריו בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב,(בראשית מה, יב) והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין אמר רבי אלעזר אמר להם כשם שאין בלבי על בנימין אחי שלא היה במכירתי כך אין בלבי עליכם כי פי המדבר אליכם כפי כן לבי,(בראשית מה, כג) ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים מאי מטוב מצרים אמר ר' בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר שלח לו יין [ישן] שדעת זקנים נוחה הימנו,(בראשית נ, יח) וילכו גם אחיו ויפלו לפניו אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר היינו דאמרי אינשי תעלא בעידניה סגיד ליה,תעלא מאי בצירותיה מאחווה אלא אי איתמר הכי איתמר (בראשית מז, לא) וישתחו ישראל על ראש המטה אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר תעלא בעידניה סגיד ליה,(בראשית נ, כא) וינחם אותם וידבר על לבם אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר מלמד שאמר להם דברים שמתקבלין על הלב ומה עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד נר אחד היאך יכול לכבות עשרה נרות,(אסתר ח, טז) ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר אמר רב יהודה אורה זו תורה וכן הוא אומר (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור שמחה זה יום טוב וכן הוא אומר (דברים טז, יד) ושמחת בחגך ששון זו מילה וכן הוא אומר (תהלים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתך,ויקר אלו תפלין וכן הוא אומר (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפלין שבראש,ואת פרשנדתא וגו' עשרת בני המן אמר רב אדא דמן יפו עשרת בני המן ועשרת צריך לממרינהו בנשימה אחת מאי טעמא כולהו בהדי הדדי נפקו נשמתייהו אמר רבי יוחנן ויו דויזתא צריך למימתחה בזקיפא כמורדיא דלברות מאי טעמא כולהו בחד זקיפא אזדקיפו,אמר רבי חנינא בר פפא דרש ר' שילא איש כפר תמרתא כל השירות כולן נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח,חוץ משירה זו ומלכי כנען שאריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה מ"ט שלא תהא תקומה למפלתן,ויאמר המלך לאסתר המלכה בשושן הבירה הרגו היהודים אמר רבי אבהו מלמד שבא מלאך וסטרו על פיו,ובבאה לפני המלך אמר עם הספר אמר אמרה מיבעי ליה אמר רבי יוחנן אמרה לו יאמר בפה מה שכתוב בספר,דברי שלום ואמת אמר רבי תנחום ואמרי לה אמר רבי אסי מלמד שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה,ומאמר אסתר קיים מאמר אסתר אין דברי הצומות לא אמר רבי יוחנן דברי הצומות ומאמר אסתר קיים (את ימי) הפורים האלה,כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו לרוב אחיו ולא לכל אחיו מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין,אמר רב יוסף גדול ת"ת יותר מהצלת נפשות דמעיקרא חשיב ליה למרדכי בתר ד' ולבסוף בתר חמשה מעיקרא כתיב (עזרא ב, ב) אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי בלשן ולבסוף כתיב (נחמיה ז, ז) הבאים עם זרובבל ישוע נחמיה עזריה רעמיה נחמני מרדכי בלשן,אמר רב ואיתימא רב שמואל בר מרתא גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש שכל זמן שברוך בן נריה קיים לא הניחו עזרא ועלה,אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר לא נענש דאמר מר | 16b. he himself should stumble by showing favoritism to Benjamin? As Rava bar Meḥaseyya said that Rav Ḥama bar Gurya said that Rav said: Due to the weight of two sela of fine wool that Jacob gave to Joseph, which he added to what he gave Joseph beyond what he gave the rest of his brothers, as he made him his special coat, the story progressed and our forefathers went down to Egypt. How then could Joseph have displayed similar favoritism toward Benjamin? Rabbi Binyamin bar Yefet said: He was not showing favoritism. Rather, he intimated to him that a descendant was destined to issue from him who would go out from the presence of the king wearing five royal garments, as it is stated: “And Mordecai went forth from the presence of the king in royal apparel of sky blue and white, and with a great crown of gold, and with a wrap of fine linen and purple” (Esther 8:15).,The Gemara elaborates on certain elements in the story of Joseph and his brothers. The verse states with regard to Joseph: “And he fell on his brother Benjamin’s neck [tzavarei] and wept” (Genesis 45:14). The wording of the verse gives rise to a question, as the word tzavarei is plural, meaning necks: How many necks did Benjamin have, such that the verse should use the plural tzavarei rather than the singular tzavar? Rabbi Elazar said: This intimates that Joseph cried over the two Temples that were destined to be in the tribal territory of Benjamin and were destined to be destroyed. The same verse continues: “And Benjamin wept on his neck” (Genesis 45:14); he cried over the tabernacle of Shiloh that was destined to be in the tribal territory of Joseph and was destined to be destroyed.,The verse states: “And behold, your eyes see, and the eyes of my brother Benjamin” (Genesis 45:12). Rabbi Elazar said: Joseph said to his brothers as follows: Just as I certainly harbor no resentment in my heart toward my brother Benjamin, for he was not even present when I was sold, so too, I harbor no resentment toward you. The verse continues: “That it is my mouth [ki fi] that speaks to you” (Genesis 45:12), i.e., As my mouth [kefi] is, so is my heart.,The verse states: “And to his father he sent after this manner ten donkeys laden with the good things of Egypt” (Genesis 45:23). The Gemara asks: What are “the good things of Egypt” that are mentioned but not specified here? Rabbi Binyamin bar Yefet said that Rabbi Elazar said: He sent him aged wine, which the elderly find pleasing.,Following Jacob’s death, it states concerning Joseph: “And his brothers even went and fell down before him” (Genesis 50:18). Rabbi Binyamin bar Yefet said that Rabbi Elazar said: This explains the folk saying that people say: When the fox is in its hour, bow down to it, i.e., if a fox is appointed king, one must bow down before and submit oneself to it.,The Gemara expresses astonishment at the use of this parable: Are you calling Joseph a fox? What, was he inferior to his brothers such that in relation to them you call him a fox? Rather, if such a statement was stated, it was stated as follows, not in connection with this verse, but rather in connection with a different verse. The verse states: “And Israel bowed himself upon the head of the bed” (Genesis 47:31). With regard to this, Rabbi Binyamin bar Yefet said that Rabbi Elazar said: When the fox is in its hour, bow down to it, as Jacob had to bow down before his son Joseph, who had reached greatness.,It says with regard to Joseph’s remarks to his brothers: “And he comforted them and spoke to their hearts” (Genesis 50:21). Rabbi Binyamin bar Yefet said that Rabbi Elazar said: This teaches that he spoke to them words that are acceptable to the heart, and alleviated their fears. This is what he said: If ten lights could not put out one light, as all of you were unable to do me harm, how can one light put out ten lights?,§ The Gemara returns to its explanation of the Megilla. The verse states: “The Jews had light and gladness, and joy and honor” (Esther 8:16). Rav Yehuda said: “Light”; this is referring to the Torah that they once again studied. And similarly it says: “For the mitzva is a lamp and the Torah is light” (Proverbs 6:23). “Gladness” [simḥa]; this is referring to the Festivals that they once again observed. And similarly it says: “And you shall be glad [vesamakhta] on your Festival” (Deuteronomy 16:14). “Joy” [sasson]; this is referring to circumcision, as they once again circumcised their sons. And similarly it says: “I rejoice [sas] at Your word” (Psalms 119:162), which the Sages understood as referring to David’s rejoicing over the mitzva of circumcision.,“Honor”; this is referring to phylacteries, which they once again donned. And similarly it says: “And all peoples of the earth will see that you are called by the name of the Lord; and they will be afraid of you” (Deuteronomy 28:10). And it was taught in a baraita: Rabbi Eliezer the Great said: This is referring to the phylacteries worn on the head. Haman had banned the fulfillment of all the mitzvot mentioned, but upon Haman’s demise the Jews returned to their observance.,The verse states: “And in Shushan the capital the Jews slew and destroyed five hundred men. And Parshandatha…and Vaizatha, the ten sons of Haman” (Esther 9:6–10). Rav Adda from Jaffa said: When reading the Megilla, the names of the ten sons of Haman and the word “ten” must be said in one breath. What is the reason for this? It is that their souls all departed together. Rabbi Yoḥa said: The letter vav in the name “Vaizatha” is a lengthened vav and must be elongated as a pole, like a steering oar of a ship [liberot]. What is the reason for this? To indicate that they were all hanged on one pole.,Rabbi Ḥanina bar Pappa said that Rabbi Sheila, a man of the village of Timarta, interpreted a verse homiletically: All of the songs in the Bible are written in the form of a half brick arranged upon a whole brick and a whole brick arranged upon a half brick, i.e., each line of the song is divided into a stitch of text, referred to as a half brick, which is separated by a blank space, referred to as a whole brick, from the concluding stitch of that line of text.,The next line of the song inverts the sequence. This is the principle for all songs in the Bible except for this song, referring to the list of Haman’s sons, and the song listing the kings of Canaan who were defeated by Joshua. These two songs are written in the form of a half brick arranged upon a half brick and a whole brick arranged upon a whole brick, i.e., one stitch of text over another, and one blank space over another. What is the reason that these two songs are written in this anomalous fashion? So that they should never rise from their downfall. Just as a wall that is built in this manner will not stand, so too, these individuals should have no resurgence.,The verse states: “And the king said to Esther the queen: The Jews have slain and destroyed five hundred men in Shushan the capital, and also the ten sons of Haman; what have they done in the rest of the king’s provinces? Now what is your petition and it shall be granted to you; and what more do you request, and it shall be done” (Esther 9:12). Rabbi Abbahu said: This teaches that an angel came and slapped him on his mouth, so that he was unable to finish what he was saying; he started with a complaint about what the Jews were doing, but ended on an entirely different note.,The verse states: “But when she came before the king, he said with a letter” (Esther 9:25). Why does it say: “He said”? It should have said: “She said,” as it was Esther who changed the decree. Rabbi Yoḥa said: She said to Ahasuerus: Let it be said by word of mouth, indicating that that which is written in the letter should also be ordered verbally.,With regard to what is stated: “Words of peace and truth” (Esther 9:30), Rabbi Tanḥum said, and some say that Rabbi Asi said: This teaches that a Megilla scroll requires scoring, i.e., that the lines for the text must be scored onto the parchment, as the Torah itself, i.e., as is done in a Torah scroll.,The verses say: “The matters of the fasts and their cry. And the decree of Esther confirmed these matters of Purim” (Esther 9:31–32). The Gemara asks: Should we say that “the decree of Esther” indeed confirmed these matters of Purim, but “the matters of the fasts” did not? But didn’t the fasts also contribute to the miracle? Rabbi Yoḥa said: These two verses, “The matters of the fasts and their cry. And the decree of Esther confirmed these matters of Purim,” should be read as one.,The verse states: “For Mordecai the Jew was second to the king Ahasuerus, and great among the Jews, and accepted by the majority of his brethren” (Esther 10:3). The Gemara comments: The verse indicates that Mordecai was accepted only “By the majority of his brethren,” but not by all his brethren. This teaches that some members of the Sanhedrin parted from him, because he occupied himself with community needs, and was therefore compelled to neglect his Torah study. They felt that this was a mistake and that he should have remained active on the Sanhedrin.,Rav Yosef said: Studying Torah is greater than saving lives, as initially, when listing the Jewish leaders who came to Eretz Yisrael, Mordecai was mentioned after four other people, but at the end he was listed after five. This is taken to indicate that his involvement in governmental affairs instead of in Torah study lowered his stature one notch. The Gemara proves this: At first it is written: “Who came with Zerubbabel, Jeshua, Nehemiah, Seraiah, Reelaiah, Mordecai, Bilshan” (Ezra 2:2); but in the end in a later list it is written: “Who came with Zerubbabel, Jeshua, Nehemiah, Azariah, Raamiah, Nahmani, Mordecai, Bilshan” (Nehemiah 7:7).,Rav said, and some say that Rav Shmuel bar Marta said: Studying Torah is greater and more important than building the Temple. A proof of this is that for as long as Baruch ben Neriah was alive in Babylonia, Ezra, who was his disciple, did not leave him and go up to Eretz Yisrael to build the Temple.,Rabba said that Rav Yitzḥak bar Shmuel bar Marta said: Studying Torah is greater and more important than honoring one’s father and mother, and a proof of this is that for all those years that our father Jacob spent in the house of Eber and studied Torah there he was not punished for having neglected to fulfill the mitzva of honoring one’s parents. As the Master said: |
|
34. Babylonian Talmud, Ketuvot, 111a (3rd cent. CE - 6th cent. CE) Tagged with subjects: •sinai law before Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 345| 111a. (ירמיהו כז, כב) בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה' ורבי זירא ההוא בכלי שרת כתיב,ורב יהודה כתיב קרא אחרינא (שיר השירים ב, ז) השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה וגו',ורבי זירא ההוא שלא יעלו ישראל בחומה ורב יהודה השבעתי אחרינא כתיב ורבי זירא,ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא דאמר ג' שבועות הללו למה אחת שלא יעלו ישראל בחומה ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי,ורב יהודה (שיר השירים ב, ז) אם תעירו ואם תעוררו כתיב ורבי זירא,מיבעי ליה לכדרבי לוי דאמר שש שבועות הללו למה תלתא הני דאמרן אינך שלא יגלו את הקץ ושלא ירחקו את הקץ ושלא יגלו הסוד לעובדי כוכבים,(שיר השירים ב, ז) בצבאות או באילות השדה אמר רבי אלעזר אמר להם הקב"ה לישראל אם אתם מקיימין את השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה,אמר רבי אלעזר כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון שנאמר (ישעיהו לג, כד) ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון א"ל רבא לרב אשי אנן בסובלי חלאים מתנינן לה,אמר רב ענן כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח כתיב הכא (שמות כ, כד) מזבח אדמה תעשה לי וכתיב התם (דברים לב, מג) וכפר אדמתו עמו,עולא הוה רגיל דהוה סליק לארץ ישראל נח נפשיה בחוץ לארץ אתו אמרו ליה לרבי אלעזר אמר אנת עולא (עמוס ז, יז) על אדמה טמאה תמות אמרו לו ארונו בא אמר להם אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה,ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה אתא לקמיה דר' חנינא א"ל מהו למיחת וליבמה,א"ל אחיו נשא כותית ומת ברוך המקום שהרגו והוא ירד אחריו,אמר רב יהודה אמר שמואל כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אפילו מפומבדיתא לבי כובי ההוא דנפק מפומבדיתא לבי כובי שמתיה רב יוסף ההוא דנפק מפומבדיתא לאסתוניא שכיב אמר אביי אי בעי האי צורבא מרבנן הוה חיי,רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו כשרין שבבבל א"י קולטתן כשרין שבשאר ארצות בבל קולטתן למאי אילימא ליוחסין והאמר מר כל הארצות עיסה לארץ ישראל וארץ ישראל עיסה לבבל אלא לענין קבורה,אמר רב יהודה כל הדר בבבל כאילו דר בארץ ישראל שנאמר (זכריה ב, יא) הוי ציון המלטי יושבת בת בבל אמר אביי נקטינן בבל לא חזיא חבלי דמשיח תרגמה אהוצל דבנימין וקרו ליה קרנא דשיזבתא,א"ר אלעזר מתים שבחוץ לארץ אינם חיים שנאמר (יחזקאל כו, כ) ונתתי צבי בארץ חיים ארץ שצביוני בה מתיה חיים שאין צביוני בה אין מתיה חיים,מתיב ר' אבא בר ממל (ישעיהו כו, יט) יחיו מתיך נבלתי יקומון מאי לאו יחיו מתיך מתים שבא"י נבלתי יקומון מתים שבחוץ לארץ ומאי ונתתי צבי בארץ חיים אנבוכד נצר הוא דכתיב דאמר רחמנא מייתינא עלייהו מלכא דקליל כי טביא,א"ל רבי מקרא אחר אני דורש (ישעיהו מב, ה) נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה ואלא הכתיב נבלתי יקומון ההוא בנפלים הוא דכתיב,ורבי אבא בר ממל האי נותן נשמה לעם עליה מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדרבי אבהו דאמר ר' אבהו אפילו שפחה כנענית שבא"י מובטח לה שהיא בת העולם הבא כתיב הכא לעם עליה וכתיב התם (בראשית כב, ה) שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור,ורוח להולכים בה א"ר ירמיה בר אבא א"ר יוחנן כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא,ולר' אלעזר צדיקים שבחוץ לארץ אינם חיים אמר רבי אילעא ע"י גלגול מתקיף לה ר' אבא סלא רבא גלגול לצדיקים צער הוא אמר אביי מחילות נעשות להם בקרקע,(בראשית מז, ל) ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם אמר קרנא דברים בגו יודע היה יעקב אבינו שצדיק גמור היה ואם מתים שבחוצה לארץ חיים למה הטריח את בניו שמא לא יזכה למחילות,כיוצא בדבר אתה אומר (בראשית נ, כה) וישבע יוסף את בני ישראל וגו' א"ר חנינא דברים בגו יודע היה יוסף בעצמו שצדיק גמור היה ואם מתים שבחוצה לארץ חיים למה הטריח את אחיו ארבע מאות פרסה שמא לא יזכה למחילות,שלחו ליה אחוהי לרבה יודע היה יעקב שצדיק גמור היה וכו' אילפא מוסיף בה דברים מעשה באחד שהיה מצטער על אשה אחת וביקש לירד כיון ששמע כזאת גלגל בעצמו עד יום מותו,אף על פי שחכם גדול אתה אינו דומה לומד מעצמו ללומד מרבו וא"ת אין לך רב יש לך רב ומנו רבי יוחנן,ואם אין אתה עולה הזהר בשלשה דברים אל תרבה בישיבה שישיבה קשה לתחתוניות ואל תרבה בעמידה שעמידה קשה ללב ואל תרבה בהליכה שהליכה קשה לעינים אלא שליש בישיבה שליש בעמידה שליש בהילוך,כל ישיבה שאין עמה סמיכה עמידה נוחה הימנה עמידה ס"ד והאמרת עמידה קשה ללב אלא ישיבה | 111a. “They shall be taken to Babylonia and there they shall remain until the day that I recall them, said the Lord” (Jeremiah 27:22). Based on that verse, Rav Yehuda held that since the Babylonian exile was imposed by divine decree, permission to leave Babylonia for Eretz Yisrael could be granted only by God. The Gemara asks: And how does Rabbi Zeira interpret that verse? The Gemara answers that Rabbi Zeira maintains that that verse is written about the Temple service vessels, and it does not refer to the Jewish people, as the previous verse states: “Thus says the Lord of Hosts, the God of Israel, concerning the vessels that remain in the house of the Lord” (Jeremiah 27:21). Consequently, Rabbi Zeira sought to ascend to Eretz Yisrael.,The Gemara asks: And how does Rav Yehuda respond to this argument? The verse is clearly referring to the Temple vessels, not to the people. The Gemara answers that another verse is written: “I adjure you, O daughters of Jerusalem, by the gazelles and by the hinds of the field, that you not awaken or stir up love, until it please” (Song of Songs 2:7). Rabbi Yehuda derived from here that no act of redemption should be performed until a time arrives when it pleases God to bring about the redemption.,And Rabbi Zeira maintains that the oath mentioned in that verse means that the Jews should not ascend to Eretz Yisrael as a wall, i.e., en masse, whereas individuals may immigrate as they wish. The Gemara asks: And what does Rav Yehuda reply to this? The Gemara answers that this command is derived from another verse in which “I adjure you” (Song of Songs 3:5) is written. The Gemara asks: And how does Rabbi Zeira explain the repetition of this oath in these verses?,The Gemara explains: That verse is necessary for that which was taught by Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, who said: Why are these three oaths (Song of Songs 2:7, 3:5, 8:4) needed? One, so that the Jews should not ascend to Eretz Yisrael as a wall, but little by little. And another one, that the Holy One, Blessed be He, adjured the Jews that they should not rebel against the rule of the nations of the world. And the last one is that the Holy One, Blessed be He, adjured the nations of the world that they should not subjugate the Jews excessively.,And how does Rav Yehuda respond? It is written: “That you not awaken or stir up love” (Song of Songs 2:7), which serves to amplify and include a prohibition against Jews immigrating to Eretz Yisrael. The Gemara asks: And how does Rabbi Zeira explain the extra emphasis of this phrase?,The Gemara explains: He needs this phrase for that which was taught by Rabbi Levi, who said: These six oaths, i.e., the aforementioned three verses containing oaths, each of which contains the phrase “That you not awaken or stir up,” why are they necessary? Three are those that we said and explained above. The other three oaths are as follows: That those who know should not reveal the end of days; and that they should not distance the end of days by saying that it is still distant; and that they should not reveal the secret of the Jews to the nations.,§ The Gemara discusses a phrase in the verse cited above. “I adjure you, O daughters of Jerusalem, by the gazelles and by the hinds of the field” (Song of Songs 2:7). Rabbi Elazar said: The Holy One, Blessed be He, said to the Jewish people: If you fulfill the oath, it is good, and if not, I will abandon your flesh and all will devour you like the gazelles and like the hinds of the field.,Rabbi Elazar said: Anyone who resides in Eretz Yisrael dwells without transgression, as it is stated: “And the inhabitant shall not say: I am sick; the people that dwell there shall be forgiven their iniquity” (Isaiah 33:24). Rava said to Rav Ashi: We learned this promise with regard to those who suffer from sickness. The phrase “I am sick” indicates that they are the ones who are forgiven their sins.,Rav A said: Anyone who is buried in Eretz Yisrael is considered as though he is buried beneath the altar. It is stated here: “An altar of earth [adama] you shall make for Me” (Exodus 20:21), and it is stated there: “For He does avenge the blood of His servants, and renders vengeance to His adversaries, and atones for the land of [admato] His people” (Deuteronomy 32:43). This teaches that one who is buried in the earth of Eretz Yisrael is considered as though he is buried beneath the altar in the Temple.,§ The Gemara relates: Ulla was accustomed to ascend to Eretz Yisrael from time to time. However, he died outside of Eretz Yisrael. They came and said to Rabbi Elazar that Ulla had passed away. He said: Woe for you Ulla, as through you a verse was fulfilled: “You shall die in an unclean land” (Amos 7:17). They said to him: But his coffin is coming for burial in Eretz Yisrael. He said to them: Even so, one who was absorbed by the soil of Eretz Yisrael while he was yet alive is not similar to one who was absorbed only after death.,The Gemara relates with regard to a certain man from Eretz Yisrael that a yevama, i.e., a woman whose childless husband died and left a surviving brother, happened before him, the surviving brother, for levirate marriage. This yevama was living in the district of Bei Ḥoza’a, far away in southeast Babylonia. The man came before Rabbi Ḥanina and said to him: What is the halakha as to whether I may descend to Babylonia to enter into levirate marriage with this woman?,Rabbi Ḥanina said to him: His brother married a Samaritan woman [kutit] and died. Rabbi Ḥanina described the man’s late brother in these terms because he had left Eretz Yisrael to marry, and for the same reason he called his wife a Samaritan. Blessed be the Omnipresent who killed him. And yet the brother wishes to follow in his footsteps and descend after him? Better that he stay in Eretz Yisrael.,§ Rav Yehuda said that Shmuel said: Just as it is prohibited to leave Eretz Yisrael and go to Babylonia, so too, is it prohibited to leave Babylonia for any of the other lands. Rabba and Rav Yosef both say: Even to go from Pumbedita to Bei Kuvei, which is located beyond the border of Babylonia proper, is not permitted. The Gemara relates: A certain man left Pumbedita to live in Bei Kuvei, and Rav Yosef excommunicated him. A certain man left Pumbedita to live in Astonia, which also lay beyond the borders of Babylonia proper, and he died. Abaye said: Had this Torah scholar wanted, he would still be alive, as he could have stayed in Babylonia.,Rabba and Rav Yosef both say: With regard to the worthy of Babylonia, Eretz Yisrael absorbs them; with regard to the worthy of other lands, Babylonia absorbs them. The Gemara asks: With regard to what matter did they issue this statement? If we say that they were referring to matters of lineage, didn’t the Master say: Lineage of residents of all lands are muddled compared to that of Eretz Yisrael, and lineage of residents of Eretz Yisrael is muddled compared to that of Babylonia. This means that the lineage of Babylonians was purer than that of the residents of Eretz Yisrael. Rather, they taught this with regard to matters of burial, i.e., the worthy of Babylonia are buried in Eretz Yisrael.,Rav Yehuda said: With regard to anyone who resides in Babylon, it is as though he is residing in Eretz Yisrael, as it is stated: “Ho Zion, escape, you who dwells with the daughter of Babylon” (Zechariah 2:11). This verse equates the two countries. Abaye said: We have a tradition that Babylonia will not see the pangs of the Messiah, i.e., it will be spared the suffering that will be prevalent at the time of his arrival. Abaye interpreted this statement in reference to the city of Hutzal deVinyamin in Babylonia, and as a result people call it Karna deShizavta, Horn of Salvation, as its residents will not endure the travails of the time of the Messiah.,§ Rabbi Elazar said: The dead of the lands outside of Eretz Yisrael will not come alive and be resurrected in the future, as it is stated: “And I will set glory [tzvi] in the land of the living” (Ezekiel 26:20). This teaches that with regard to a land which contains My desire [tzivyoni], its dead will come alive; however, with regard to a land which does not contain My desire, i.e., outside of Eretz Yisrael, its dead will not come alive.,Rabbi Abba bar Memel raised an objection from a different verse: “Your dead shall live; my dead bodies shall arise” (Isaiah 26:19). What, is it not the case that the phrase “Your dead shall live” is referring to the dead of Eretz Yisrael, whereas the subsequent phrase “My dead bodies shall arise” is referring to the dead of the lands outside of Eretz Yisrael? And if so, what is the meaning of the verse “And I will set glory [tzvi] in the land of the living”? This verse is written with regard to Nebuchadnezzar, as the Merciful One states: I will bring upon you a king who is as swift as a deer [tzvi].,Rabbi Elazar said to Rabbi Abba bar Memel: My teacher, I teach it from a different verse, as it is stated: “He gives breath to the people upon it, and spirit to they who walk there” (Isaiah 42:5). This indicates that the future resurrection is specifically for those who dwell in Eretz Yisrael. Rabbi Abba retorted: But isn’t it written: “My dead bodies shall arise”? How do you interpret this verse? Rabbi Elazar replied: That verse is not referring to those living outside Eretz Yisrael; rather, it is written with regard to stillborns, as they too will merit resurrection.,The Gemara asks: And what does Rabbi Abba bar Memel do with this verse “He gives breath to the people upon it”? The Gemara answers: He requires that verse for that which was taught by Rabbi Abbahu. As Rabbi Abbahu said: Even a Canaanite maidservant in Eretz Yisrael is assured a place in the World-to-Come. It is written here: “To the people [la’am] upon it,” and it is written there: “Abide you here with [im] the donkey” (Genesis 22:5). This verse in Genesis is traditionally interpreted to mean: A people [am] that is similar to a donkey, from which it may be inferred that even the members of this people merit a share in the world to come.,With regard to the aforementioned verse “And spirit to they who walk there” (Isaiah 42:5), Rabbi Yirmeya bar Abba said that Rabbi Yoḥa said: Anyone who walks four cubits in Eretz Yisrael is assured of a place in the World-to-Come.,The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Elazar, will the righteous outside of Eretz Yisrael not come alive at the time of the resurrection of the dead? Rabbi Ile’a said: They will be resurrected by means of rolling, i.e., they will roll until they reach Eretz Yisrael, where they will be brought back to life. Rabbi Abba Salla Rava strongly objects to this: Rolling is an ordeal that entails suffering for the righteous. Abaye said: Tunnels are prepared for them in the ground, through which they pass to Eretz Yisrael.,§ The verse states that Jacob commanded Joseph: “You shall carry me out of Egypt and bury me in their burying-place” (Genesis 47:30). Karna said: There are inner matters here, i.e., a secret meaning: Our Patriarch Jacob knew that he was completely righteous, and if the dead of the lands outside of Eretz Yisrael come alive, why did he trouble his sons to bring him to Eretz Yisrael? The reason is that he was concerned lest he not merit the tunnels.,On a similar note, you say: “And Joseph took an oath of the children of Israel, saying: God will surely remember you, and you shall carry up my bones from here” (Genesis 50:25). Rabbi Ḥanina said: There are inner matters here. Joseph knew concerning himself that he was completely righteous, and if the dead of the lands outside of Eretz Yisrael come alive, why did he trouble his brothers to carry his coffin four hundreds parasangs to Eretz Yisrael? The reason is that he was concerned lest he not merit the tunnels.,§ Rabba’s brothers sent him a letter to Babylonia from Eretz Yisrael, in which they mentioned this idea that Jacob knew that he was completely righteous, as detailed above. They continued by writing that Ilfa adds matters to this statement: An incident occurred involving one who was suffering through his love for a certain woman he desired to marry, and he sought to descend from Eretz Yisrael. When he heard this idea concerning the tremendous significance of living in Eretz Yisrael, he suffered without leaving the country until the day he died.,Rabba’s brothers further wrote in their letter: And although you are a great Sage, one who studies by himself is not similar to one who studies from his teacher, and therefore you should come to Eretz Yisrael. And if you say that you do not have a teacher in Eretz Yisrael, in fact you do have a teacher. And who is he? He is Rabbi Yoḥa.,And if you do not ascend to Eretz Yisrael, be careful in three matters: Do not sit excessively, as sitting is harmful with regard to hemorrhoids; do not stand excessively, as standing is harmful with regard to heart trouble; and do not walk excessively, as walking is harmful with regard to eye problems. Rather, divide your time: One-third for sitting, one-third for standing, and one-third for walking.,Rabba’s brothers offered him more advice in their letter: With regard to any sitting that is without support, i.e., an object on which to lean, standing is more comfortable than that position. The Gemara asks: Can it enter your mind that standing is better than sitting? Didn’t you say that standing is harmful with regard to heart trouble? Rather, with regard to sitting |
|
35. Anon., Exodus Rabbah, 30.3, 30.9, 32.1 (4th cent. CE - 9th cent. CE) Tagged with subjects: •sinai law before Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 332, 333, 334, 335, 336, 337, 342, 351| 30.9. דָּבָר אַחֵר, וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמז, יט): מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב, אֵלּוּ הַדִּבְּרוֹת. (תהלים קמז, יט): חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל, אֵלּוּ הַמִּשְׁפָּטִים. לְפִי שֶׁאֵין מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם מוֹרֶה לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת וְהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְלוּם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה הוּא אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת וְלִשְׁמֹר. מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָלְכוּ לְרוֹמִי וְדָרְשׁוּ שָׁם אֵין דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבָשָׂר וְדָם שֶׁהוּא גוֹזֵר גְּזֵרָה וְהוּא אוֹמֵר לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת וְהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְלוּם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן. הָיָה שָׁם מִין אֶחָד אַחַר שֶׁיָּצְאוּ אָמַר לָהֶם אֵין דִּבְרֵיכֶם אֶלָּא כָּזָב, לֹא אֲמַרְתֶּם אֱלֹהִים אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה, לָמָּה אֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת. אָמְרוּ לוֹ רָשָׁע שֶׁבָּעוֹלָם אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְטַלְטֵל בְּתוֹךְ חֲצֵרוֹ בְּשַׁבָּת, אָמַר לָהֶם הֵן, אָמְרוּ לוֹ הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים חֲצֵרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ו, ג): מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וַאֲפִלּוּ אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה, אֵינוֹ מְטַלְטֵל מְלוֹא קוֹמָתוֹ, אָמַר לָהֶם הֵן, אָמְרוּ לוֹ כְּתִיב (ירמיה כג, כד): הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא. דָּבָר אַחֵר, מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְהָיָה נוֹטֵעַ בּוֹ כָּל מִינֵי אִילָנוֹת וְלֹא הָיָה נִכְנַס לְתוֹכוֹ אֶלָא הוּא, שֶׁהָיָה מְשַׁמְּרוֹ, מִשֶּׁעָמְדוּ בָנָיו עַל פִּרְקָן, אָמַר לָהֶם בָּנַי הַפַּרְדֵּס הַזֶּה אֲנִי הָיִיתִי מְשַׁמְּרוֹ וְלֹא הִנַּחְתִּי אָדָם לְהִכָּנֵס בְּתוֹכוֹ, אַתֶּם תִּהְיוּ מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיִיתִי אֲנִי מְשַׁמְּרוֹ. כָּךְ אָמַר הָאֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁלֹא בָּרָאתִי אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה הִתְקַנְתִּי אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, ל): וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, מַהוּ אָמוֹן, אוֹמֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, יב): כַּאֲשֶׁר יִשָֹּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק, לֹא נְתַתִּיהָ לְאֶחָד מִן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ (שמות כד, ז): כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, מִיָּד נְתָנָהּ לָהֶם, הֱוֵי: מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי, אֶלָא לְמִי, לְיַעֲקֹב, שֶׁבְּחָרוֹ מִכָּל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְלֹא נָתַן לָהֶם אֶלָּא מִקְצָת, נָתַן לְאָדָם שֵׁשׁ מִצְווֹת, הוֹסִיף לְנֹחַ אַחַת, לְאַבְרָהָם שְׁמוֹנֶה, לְיַעֲקֹב תֵּשַׁע, אֲבָל לְיִשְׂרָאֵל נָתַן לָהֶם הַכֹּל. אָמַר רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לְפָנָיו שֻׁלְחָן עָרוּךְ וּמִינֵי תַּבְשִׁילִין, נִכְנַס עַבְדוֹ נָתַן לוֹ חֲתִיכָה. שֵׁנִי, נָתַן לוֹ בֵּיצָה. שְׁלִישִׁי, נָתַן לוֹ יָרָק, וְכֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. נִכְנַס בְּנוֹ נָתַן לוֹ כָּל הַשֻּׁלְחָן לְפָנָיו, אָמַר לוֹ לָאֵלּוּ נָתַתִּי מָנָה מָנָה, אֲבָל אֶת הַכֹּל נָתַתִּי בִּרְשׁוּתְךָ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא נָתַן לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶלָּא מִקְצַת מִצְווֹת, אֲבָל כְּשֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל אָמַר לָהֶם הֲרֵי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁיָּצָא לְמִלְחָמָה וְהָיוּ הַלִּגְיוֹנוֹת עִמּוֹ, וְהָיָה שׁוֹחֵט בְּהֵמָה וְהָיָה מְחַלֵּק לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מָנָה כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ, הֵצִיץ בְּנוֹ וְאָמַר לוֹ מָה אַתָּה נוֹתֵן לִי, אָמַר לוֹ מִמַּה שֶּׁהִתְקַנְתִּי לְעַצְמִי. לְפִיכָךְ נָתַן הָאֱלֹהִּים לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מִצְווֹת גָּלְמִיּוֹת שֶׁיִּיגְעוּ בָּהֶן וְלֹא הִפְרִישׁ בָּהֶן בֵּין טֻמְאָה לְטָהֳרָה, בָּאוּ יִשְׂרָאֵל וּפֵרַשׁ לָהֶם הַמִּצְווֹת כָּל אַחַת וְאַחַת, עָנְשָׁהּ וּמַתַּן שְׂכָרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים א, ב): יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, לְכָךְ נֶאֱמַר: חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל. | |
|
| 36. Dead Sea Scrolls, Thanksgiving Hymns, 3.5, 82c Tagged with subjects: •nan Found in books: nan nan |
| 37. Anon., Seder Eliyahu Rabbah, 7, 6 Tagged with subjects: •nan Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 342 |
| 38. Anon., Pesiqta De Rav Kahana, 11.12 Tagged with subjects: •nan Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 342, 346 |
| 39. Anon., Apocalypse of Abraham, 7-8, 3 Tagged with subjects: •nan Found in books: nan nan nan |
40. Anon., Midrash On Song of Songs, 5.2 Tagged with subjects: •sinai law before Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 334 | 5.2. "The Divine presence was not on the earthly, lowliest plane, proof is that it is written, and they heard the voice of the lord walking in the garden.", |
|
| 41. Anon., Seder Olam, 2 Tagged with subjects: •sinai law before Found in books: Hayes, What's Divine about Divine Law?: Early Perspectives (2015) 343 |
