Home About Network of subjects Linked subjects heatmap Book indices included Search by subject Search by reference Browse subjects Browse texts

Tiresias: The Ancient Mediterranean Religions Source Database



7234
Josephus Flavius, Jewish Antiquities, 2.212


ὁ δὲ θεὸς ἐλεήσας αὐτὸν καὶ πρὸς τὴν ἱκεσίαν ἐπικλασθεὶς ἐφίσταται κατὰ τοὺς ὕπνους αὐτῷ καὶ μήτε ἀπογινώσκειν αὐτὸν περὶ τῶν μελλόντων παρεκάλει τήν τε εὐσέβειαν αὐτῶν ἔλεγε διὰ μνήμης ἔχειν καὶ τὴν ὑπὲρ αὐτῆς ἀμοιβὴν ἀεὶ παρέξειν, ἤδη μὲν καὶ τοῖς προγόνοις αὐτῶν δωρησάμενος τὸ γενέσθαι τοσοῦτον πλῆθος αὐτοὺς ἐξ ὀλίγων.Accordingly God had mercy on him, and was moved by his supplication. He stood by him in his sleep, and exhorted him not to despair of his future favors. He said further, that he did not forget their piety towards him, and would always reward them for it, as he had formerly granted his favor to their forefathers, and made them increase from a few to so great a multitude.


Intertexts (texts cited often on the same page as the searched text):

12 results
1. Hebrew Bible, Exodus, 2.10, 2.11, 3.1-4.17, 4.21, 4.22, 4.23, 6.20 (9th cent. BCE - 3rd cent. BCE)

2.10. And the child grew, and she brought him unto Pharaoh’s daughter, and he became her son. And she called his name Moses, and said: ‘Because I drew him out of the water.’"
2. Hebrew Bible, Psalms, 9.5, 9.8, 10.4, 46.9, 102.19 (9th cent. BCE - 3rd cent. BCE)

9.5. כִּי־עָשִׂיתָ מִשְׁפָּטִי וְדִינִי יָשַׁבְתָּ לְכִסֵּא שׁוֹפֵט צֶדֶק׃ 9.8. וַיהוָה לְעוֹלָם יֵשֵׁב כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ׃ 10.4. רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל־יִדְרֹשׁ אֵין אֱלֹהִים כָּל־מְזִמּוֹתָיו׃ 46.9. לְכוּ־חֲזוּ מִפְעֲלוֹת יְהוָה אֲשֶׁר־שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ׃ 102.19. תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל־יָהּ׃ 9.5. For Thou hast maintained my right and my cause; Thou sattest upon the throne as the righteous Judge." 9.8. But the LORD is enthroned for ever; He hath established His throne for judgment." 10.4. The wicked, in the pride of his countece [, saith]: 'He will not require'; All his thoughts are: 'There is no God.'" 46.9. Come, behold the works of the LORD, Who hath made desolations in the earth." 102.19. This shall be written for the generation to come; And a people which shall be created shall praise the LORD."
3. Philo of Alexandria, On The Life of Moses, 1.7, 2.2-2.3 (1st cent. BCE - 1st cent. CE)

1.7. And his father and mother were among the most excellent persons of their time, and though they were of the same time, still they were induced to unite themselves together more from an uimity of feeling than because they were related in blood; and Moses is the seventh generation in succession from the original settler in the country who was the founder of the whole race of the Jews. 2.2. For some persons say, and not without some reason and propriety, that this is the only way by which cities can be expected to advance in improvement, if either the kings cultivate philosophy, or if philosophers exercise the kingly power. But Moses will be seen not only to have displayed all these powers--I mean the genius of the philosopher and of the king--in an extraordinary degree at the same time, but three other powers likewise, one of which is conversant about legislation, the second about the way of discharging the duties of high priest, and the last about the prophetic office; 2.3. and it is on these subjects that I have now been constrained to choose to enlarge; for I conceive that all these things have fitly been united in him, inasmuch as in accordance with the providential will of God he was both a king and a lawgiver, and a high priest and a prophet, and because in each office he displayed the most eminent wisdom and virtue. We must now show how it is that every thing is fitly united in him.
4. Josephus Flavius, Jewish Antiquities, 1.304, 2.205, 2.210-2.211, 2.213-2.220, 2.230, 2.232-2.234, 2.236, 3.7, 4.40, 4.239, 4.269, 5.187, 6.25, 6.42, 10.27, 10.200, 10.202-10.203, 10.242, 11.232, 13.322, 20.18-20.19 (1st cent. CE - 1st cent. CE)

1.304. and when she had borne a son, and her husband was on that account better reconciled to her, she named her son Reubel, because God had had mercy upon her, in giving her a son, for that is the signification of this name. After some time she bare three more sons; Simeon, which name signifies that God had hearkened to her prayer. Then she bare Levi, the confirmer of their friendship. After him was born Judah, which denotes thanksgiving. 2.205. 2. While the affairs of the Hebrews were in this condition, there was this occasion offered itself to the Egyptians, which made them more solicitous for the extinction of our nation. One of those sacred scribes, who are very sagacious in foretelling future events truly, told the king, that about this time there would a child be born to the Israelites, who, if he were reared, would bring the Egyptian dominion low, and would raise the Israelites; that he would excel all men in virtue, and obtain a glory that would be remembered through all ages. 2.211. Hereupon he betook himself to prayer to God; and entreated him to have compassion on those men who had nowise transgressed the laws of his worship, and to afford them deliverance from the miseries they at that time endured, and to render abortive their enemies’ hopes of the destruction of their nation. 2.213. He put him in mind, that when Abraham was come alone out of Mesopotamia into Canaan, he had been made happy, not only in other respects, but that when his wife was at first barren, she was afterwards by him enabled to conceive seed, and bare him sons. That he left to Ismael and to his posterity the country of Arabia; as also to his sons by Ketura, Troglodytis; and to Isaac, Canaan. 2.214. That by my assistance, said he, he did great exploits in war, which, unless you be yourselves impious, you must still remember. As for Jacob, he became well known to strangers also, by the greatness of that prosperity in which he lived, and left to his sons, who came into Egypt with no more than seventy souls, while you are now become above six hundred thousand. 2.215. Know therefore that I shall provide for you all in common what is for your good, and particularly for thyself what shall make thee famous; for that child, out of dread of whose nativity the Egyptians have doomed the Israelite children to destruction, shall be this child of thine, and shall be concealed from those who watch to destroy him: 2.216. and when he is brought up in a surprising way, he shall deliver the Hebrew nation from the distress they are under from the Egyptians. His memory shall be famous while the world lasts; and this not only among the Hebrews, but foreigners also:—all which shall be the effect of my favor to thee, and to thy posterity. He shall also have such a brother, that he shall himself obtain my priesthood, and his posterity shall have it after him to the end of the world. 2.217. 4. When the vision had informed him of these things, Amram awaked and told it to Jochebed who was his wife. And now the fear increased upon them on account of the prediction in Amram’s dream; for they were under concern, not only for the child, but on account of the great happiness that was to come to him also. 2.218. However, the mother’s labor was such as afforded a confirmation to what was foretold by God; for it was not known to those that watched her, by the easiness of her pains, and because the throes of her delivery did not fall upon her with violence. And now they nourished the child at home privately for three months; 2.219. but after that time Amram, fearing he should be discovered, and, by falling under the king’s displeasure, both he and his child should perish, and so he should make the promise of God of none effect, he determined rather to trust the safety and care of the child to God, than to depend on his own concealment of him, which he looked upon as a thing uncertain, and whereby both the child, so privately to be nourished, and himself should be in imminent danger; 2.232. 7. Thermuthis therefore perceiving him to be so remarkable a child, adopted him for her son, having no child of her own. And when one time she had carried Moses to her father, she showed him to him, and said she thought to make him her father’s successor, if it should please God she should have no legitimate child of her own; and said to him, “I have brought up a child who is of a divine form, and of a generous mind; and as I have received him from the bounty of the river, in a wonderful manner, I thought proper to adopt him for my son, and the heir of thy kingdom.” 2.233. And when she had said this, she put the infant into her father’s hands: so he took him, and hugged him close to his breast; and on his daughter’s account, in a pleasant way, put his diadem upon his head; but Moses threw it down to the ground, and, in a puerile mood, he wreathed it round, and trod upon it with his feet 2.234. which seemed to bring along with it an evil presage concerning the kingdom of Egypt. But when the sacred scribe saw this, (he was the same person who foretold that his nativity would bring the dominion of that kingdom low,) he made a violent attempt to kill him; and crying out in a frightful manner, he said 3.7. And when God had granted him that favor, he took the top of a stick that lay down at his feet, and divided it in the middle, and made the section lengthways. He then let it down into the well, and persuaded the Hebrews that God had hearkened to his prayers, and had promised to render the water such as they desired it to be, in case they would be subservient to him in what he should enjoin them to do, and this not after a remiss or negligent manner. 3.7. Make use of the method I suggest to you, as to human affairs; and take a review of the army, and appoint chosen rulers over tens of thousands, and then over thousands; then divide them into five hundreds, and again into hundreds, and into fifties; 4.239. for it is proper for you who have had the experience of the afflictions in Egypt, and of those in the wilderness, to make provision for those that are in the like circumstances; and while you have now obtained plenty yourselves, through the mercy and providence of God, to distribute of the same plenty, by the like sympathy, to such as stand in need of it. 4.269. And if he that gave the pledge be rich, let the creditor retain it till what he lent be paid him again; but if he be poor, let him that takes it return it before the going down of the sun, especially if the pledge be a garment, that the debtor may have it for a covering in his sleep, God himself naturally showing mercy to the poor. 5.187. And when he had built him a royal palace at Jericho, he omitted no method whereby he might distress them; and indeed he reduced them to poverty for eighteen years. But when God had once taken pity of the Israelites, on account of their afflictions, and was moved to compassion by their supplications put up to him, he freed them from the hard usage they had met with under the Moabites. This liberty he procured for them in the following manner;— 6.25. Hereupon Samuel bade them be of good cheer, and promised them that God would assist them; and taking a sucking lamb, he sacrificed it for the multitude, and besought God to hold his protecting hand over them when they should fight with the Philistines, and not to overlook them, nor suffer them to come under a second misfortune. Accordingly God hearkened to his prayers, and accepting their sacrifice with a gracious intention, and such as was disposed to assist them, he granted them victory and power over their enemies. 6.25. Now when Saul heard that David had been seen with a multitude about him, he fell into no small disturbance and trouble; but as he knew that David was a bold and courageous man, he suspected that somewhat extraordinary would appear from him, and that openly also, which would make him weep and put him into distress; 6.42. and to say briefly all at once, you, and all that is yours, will be servants to your king, and will become no way superior to his slaves; and when you suffer thus, you will thereby be put in mind of what I now say. And when you repent of what you have done, you will beseech God to have mercy upon you, and to grant you a quick deliverance from your kings; but he will not accept your prayers, but will neglect you, and permit you to suffer the punishment your evil conduct has deserved.” 10.27. He also related, that when he stood up, he was shown a great rain, with many horns growing out of his head, and that the last was higher than the rest: that after this he looked to the west, and saw a he-goat carried through the air from that quarter; that he rushed upon the ram with violence, and smote him twice with his horns, and overthrew him to the ground, and trampled upon him: 10.27. Hereupon God had mercy upon him, and accepted of his supplication, because the trouble he was under at his supposed death was not because he was soon to leave the advantages he enjoyed in the kingdom, nor did he on that account pray that he might have a longer life afforded him, but in order to have sons, that might receive the government after him. And God sent Isaiah the prophet, and commanded him to inform Hezekiah, that within three days’ time he should get clear of his distemper, and should survive it fifteen years, and that he should have children also. 10.202. So when he had with them returned thanks to God, who had commiserated their youth, when it was day he came to Arioch, and desired him to bring him to the king, because he would discover to him that dream which he had seen the night before. 10.203. 4. When Daniel was come in to the king, he excused himself first, that he did not pretend to be wiser than the other Chaldeans and magicians, when, upon their entire inability to discover his dream, he was undertaking to inform him of it; for this was not by his own skill, or on account of his having better cultivated his understanding than the rest; but he said, “God hath had pity upon us, when we were in danger of death, and when I prayed for the life of myself, and of those of my own nation, hath made manifest to me both the dream, and the interpretation thereof; 10.242. and because he had quite forgotten how Nebuchadnezzar was removed to feed among wild beasts for his impieties, and did not recover his former life among men and his kingdom, but upon God’s mercy to him, after many supplications and prayers; who did thereupon praise God all the days of his life, as one of almighty power, and who takes care of mankind. [He also put him in mind] how he had greatly blasphemed against God, and had made use of his vessels amongst his concubines; 11.232. and bidding farewell to meat and drink, and all delicacies, for three days’ time; and she entreated God to have mercy upon her, and make her words appear persuasive to the king, and render her countece more beautiful than it was before 13.322. when Hyrcanus chiefly loved the two eldest of his sons, Antigonus and Aristobutus, God appeared to him in his sleep, of whom he inquired which of his sons should be his successor. Upon God’s representing to him the countece of Alexander, he was grieved that he was to be the heir of all his goods, and suffered him to be brought up in Galilee However, God did not deceive Hyrcanus; 20.18. And now arose a sedition between the high priests and the principal men of the multitude of Jerusalem; each of which got them a company of the boldest sort of men, and of those that loved innovations about them, and became leaders to them; and when they struggled together, they did it by casting reproachful words against one another, and by throwing stones also. And there was nobody to reprove them; but these disorders were done after a licentious manner in the city, as if it had no government over it. 20.18. Monobazus, the king of Adiabene, who had also the name of Bazeus, fell in love with his sister Helena, and took her to be his wife, and begat her with child. But as he was in bed with her one night, he laid his hand upon his wife’s belly, and fell asleep, and seemed to hear a voice, which bid him take his hand off his wife’s belly, and not hurt the infant that was therein, which, by God’s providence, would be safely born, and have a happy end. 20.19. Now this palace had been erected of old by the children of Asamoneus and was situate upon an elevation, and afforded a most delightful prospect to those that had a mind to take a view of the city, which prospect was desired by the king; and there he could lie down, and eat, and thence observe what was done in the temple; 20.19. This voice put him into disorder; so he awaked immediately, and told the story to his wife; and when his son was born, he called him Izates.
5. Josephus Flavius, Jewish War, 3.351-3.354 (1st cent. CE - 1st cent. CE)

3.351. And now, as Nicanor lay hard at Josephus to comply, and he understood how the multitude of the enemies threatened him, he called to mind the dreams which he had dreamed in the nighttime, whereby God had signified to him beforehand both the future calamities of the Jews, and the events that concerned the Roman emperors. 3.352. Now Josephus was able to give shrewd conjectures about the interpretation of such dreams as have been ambiguously delivered by God. Moreover, he was not unacquainted with the prophecies contained in the sacred books, as being a priest himself, and of the posterity of priests: 3.353. and just then was he in an ecstasy; and setting before him the tremendous images of the dreams he had lately had, he put up a secret prayer to God 3.354. and said, “Since it pleaseth thee, who hast created the Jewish nation, to depress the same, and since all their good fortune is gone over to the Romans, and since thou hast made choice of this soul of mine to foretell what is to come to pass hereafter, I willingly give them my hands, and am content to live. And I protest openly that I do not go over to the Romans as a deserter of the Jews, but as a minister from thee.”
6. Ps.-Philo, Biblical Antiquities, 9.1-9.16 (1st cent. CE - 2nd cent. CE)

7. Anon., Genesis Rabba, 19.7 (2nd cent. CE - 5th cent. CE)

19.7. וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם (בראשית ג, ח), אָמַר רַבִּי חַלְּפוֹן שָׁמַעְנוּ שֶׁיֵּשׁ הִלּוּךְ לַקּוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן, וְהִלּוּךְ לָאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט, כג): וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא מְהַלֵּךְ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא מִתְהַלֵּךְ, מְקַפֵּץ וְעוֹלֶה. עִקַּר שְׁכִינָה בַּתַּחְתּוֹנִים הָיְתָה, כֵּיוָן שֶׁחָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן נִסְתַּלְּקָה שְׁכִינָה לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן, חָטָא קַיִן נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַשֵּׁנִי, דּוֹר אֱנוֹשׁ לַשְׁלִישִׁי, דּוֹר הַמַּבּוּל לָרְבִיעִי, דּוֹר הַפְלָגָה לַחֲמִישִׁי, סְדוֹמִיִּים לַשִּׁשִּׁי, וּמִצְרִיִּים בִּימֵי אַבְרָהָם לַשְּׁבִיעִי. וּכְנֶגְדָן עָמְדוּ שִׁבְעָה צַדִּיקִים, וְאֵלּוּ הֵן, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵוִי קְהָת עַמְרָם משֶׁה, עָמַד אַבְרָהָם וְהוֹרִידָהּ לַשִּׁשִּׁי, עָמַד יִצְחָק וְהוֹרִידָהּ מִן שִׁשִּׁי לַחֲמִישִׁי, עָמַד יַעֲקֹב וְהוֹרִידָהּ מִן הַחֲמִישִׁי לָרְבִיעִי, עָמַד לֵוִי וְהוֹרִידָהּ מִן הָרְבִיעִי לַשְּׁלִישִׁי, עָמַד קְהָת וְהוֹרִידָהּ מִן הַשְּׁלִישִׁי לַשֵּׁנִי, עָמַד עַמְרָם וְהוֹרִידָהּ מִן הַשֵּׁנִי לָרִאשׁוֹן, עָמַד משֶׁה וְהוֹרִידָהּ מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק כְּתִיב (תהלים לז, כט): צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וגו', וּרְשָׁעִים מַה יַּעֲשׂוּ פוֹרְחִים בָּאֲוִיר, אֶלָּא הָרְשָׁעִים לֹא הִשְׁכִּינוּ שְׁכִינָה בָּאָרֶץ. 19.7. ... the root/essence of Shekhinah/God’s presence was in the lower ones / `iqar sh’khinah batachtonim haytah."
8. Anon., Leviticus Rabba, 1.2 (2nd cent. CE - 5th cent. CE)

1.2. רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח (הושע יד, ח): יָשֻׁבוּ ישְׁבֵי בְצִלּוֹ, אֵלּוּ הַגֵּרִים שֶׁבָּאִין וְחוֹסִין בְּצִלּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, (הושע יד, ח): יְחַיּוּ דָּגָן, נַעֲשׂוּ עִקָּר כְּיִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְּתֵימַר (זכריה ט, יז): דְּגַן בַּחוּרִים וְתִירשׁ יְנוֹבֵב בְּתוּלוֹת. (הושע יד, ח): וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן, כְּמָה דְתֵימַר (תהלים פ, ט): גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ. דָּבָר אַחֵר (הושע יד, ח): יְחַיּוּ דָּגָן, בַּתַּלְמוּד. (הושע יד, ח): וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן, בְּאַגָּדָה. (הושע יד, ח): זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָבִיב עָלַי שְׁמוֹתָם שֶׁל גֵּרִים כְּיֵין נֶסֶךְ שֶׁקָּרֵב לְפָנַי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ לְבָנוֹן, עַל שֵׁם (דברים ג, כה): הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ לְבָנוֹן שֶׁמַּלְבִּין עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כַּשֶׁלֶג, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה א, יח): אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ וְאִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ, רַבִּי טַבְיוֹמֵי אָמַר עַל שֵׁם שֶׁכָּל לְבָבוֹת שְׂמֵחִים בּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים מח, ג): יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ וגו'. וְרַבָּנָן אָמְרֵי עַל שֵׁם (מלכים א ט, ג): וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים. 1.2. R’ Abahu opened and said ‘“Those who dwelt in its shade shall return…” (Hoshea 14:8) This refers to the converts who come and take shelter in the shade of the Holy One. “…they shall revive [like] corn…” (ibid.) They will become primary, just as Israel as it says “…Corn [will give strength to] young men, and new wine will cause maids to speak.” (Zechariah 9:17) “…and blossom like the vine…” (Hoshea 14:8) As it says “You uprooted a vine from Egypt; You drove out nations and planted it.” (Tehillim 80:9)’ Another explanation. “…they shall revive [like] corn…” (Hoshea 14:8) in their Talmudic learning, “…and blossom like the vine…” (ibid.) in their aggadic learning. “; it (fragrance) will recall the wine of Lebanon.” (ibid.) The Holy One said ‘the names of converts are beloved to Me like idolatrous wine which was offered before Me on the altar.’ And why is its name Lebanon? Because of the verse “…this good mountain and the Lebanon.” (Devarim 3:25) R’ Shimon bar Yochai taught: why is it called Lebanon, because it bleaches out (malbin) the sins of Israel like snow, as it says “…If your sins prove to be like crimson, they will become white as snow; if they prove to be as red as crimson dye, they shall become as wool.” (Yeshayahu 1:18) R’ Teviyumi said ‘because all hearts (levavot) rejoice in it, as it says “The fairest of branches, the joy of the entire earth- Mount Zion…” (Tehillim 48:3) The Rabbis say ‘because “…and My eyes and My heart (libi) shall be there at all times.” (Melachim I 9:3)"
9. Babylonian Talmud, Sotah, None (3rd cent. CE - 6th cent. CE)

12a. דיקא נמי דכתיב (יהושע יד, ו) הקניזי ש"מ,עזובה זו מרים ולמה נקרא שמה עזובה שהכל עזבוה מתחילתה הוליד והלא מינסב הוה נסיב לה א"ר יוחנן כל הנושא אשה לשם שמים מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה,יריעות שהיו פניה דומין ליריעות,ואלה בניה אל תקרי בניה אלא בוניה ישר שישר את עצמו שובב ששיבב את יצרו וארדון שרדה את יצרו ואיכא דאמרי על שהיו פניה דומין לורד,(דברי הימים א ד, ה) ולאשחור אבי תקוע היו שתי נשים חלאה ונערה אשחור זה כלב ולמה נקרא שמו אשחור שהושחרו פניו בתעניות אבי שנעשה לה כאב תקוע שתקע את לבו לאביו שבשמים,היו שתי נשים נעשה מרים כשתי נשים חלאה ונערה לא חלאה ונערה הואי אלא בתחילה חלאה ולבסוף נערה,(דברי הימים א ד, ז) ובני חלאה צרת וצהר ואתנן צרת שנעשית צרה לחברותיה צהר שהיו פניה דומין כצהרים אתנן שכל הרואה אותה מוליך אתנן לאשתו,(שמות א, כב) ויצו פרעה לכל עמו א"ר יוסי בר' חנינא אף על עמו גזר ואמר ר"י בר' חנינא שלש גזירות גזר בתחילה אם בן הוא והמתן אותו ולבסוף כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ולבסוף אף על עמו גזר,(שמות ב, א) וילך איש מבית לוי להיכן הלך אמר רב יהודה בר זבינא שהלך בעצת בתו,תנא עמרם גדול הדור היה כיון (שראה שאמר) פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אמר לשוא אנו עמלין עמד וגירש את אשתו עמדו כולן וגירשו את נשותיהן,אמרה לו בתו אבא קשה גזירתך יותר משל פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות פרעה לא גזר אלא בעוה"ז ואתה בעוה"ז ולעוה"ב,פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת שנאמר (איוב כב, כח) ותגזר אומר ויקם לך עמד והחזיר את אשתו עמדו כולן והחזירו את נשותיהן,ויקח ויחזור מיבעי ליה א"ר יהודה בר זבינא שעשה לו מעשה ליקוחין הושיבה באפריון ואהרן ומרים מרקדין לפניה ומלאכי השרת אמרו (תהלים קיג, ט) אם הבנים שמחה,את בת לוי אפשר בת מאה ושלשים שנה הויא וקרי לה בת דא"ר חמא בר' חנינא זו יוכבד שהורתה בדרך ולידתה בין החומות שנאמר (במדבר כו, נט) אשר ילדה אותה ללוי במצרים,לידתה במצרים ואין הורתה במצרים א"ר יהודה שנולדו בה סימני נערות,(שמות ב, ב) ותהר האשה ותלד בן והא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא א"ר יהודה בר זבינא מקיש לידתה להורתה מה הורתה שלא בצער אף לידתה שלא בצער מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפיתקה של חוה,(שמות ב, ב) ותרא אותו כי טוב הוא תניא ר"מ אומר טוב שמו ר' יהודה אומר טוביה שמו רבי נחמיה אומר הגון לנביאות אחרים אומרים נולד כשהוא מהול וחכמים אומרים בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור כתיב הכא ותרא אותו כי טוב הוא וכתיב התם (בראשית א, ד) וירא אלהים את האור כי טוב,(שמות ב, ב) ותצפנהו שלשה ירחים דלא מנו מצרים אלא משעה דאהדרה והיא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא,(שמות ב, ג) ולא יכלה עוד הצפינו אמאי תצפניה ותיזיל אלא כל היכא דהוו שמעי מצראי דמתיליד ינוקא ממטו ינוקא התם כי היכי דלישמעינהו ומעוי (בהדיהו) דכתיב (שיר השירים ב, טו) אחזו לנו שועלים שועלים קטנים וגו',(שמות ב, ג) ותקח לו תבת גמא מאי שנא גומא א"ר אלעזר מיכן לצדיקים שממונם חביב עליהן יותר מגופן וכל כך למה לפי שאין פושטין ידיהן בגזל,רבי שמואל בר נחמני אמר דבר רך שיכול לעמוד בפני דבר רך ובפני דבר קשה,ותחמרה בחמר ובזפת תנא חמר מבפנים וזפת מבחוץ כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע,ותשם בה את הילד ותשם בסוף רבי אלעזר אומר ים סוף רבי שמואל בר נחמני אמר 12a. The Gemara comments: The language of another verse bis also precisebased on this explanation, bas it is written:“And Caleb the son of Jephunneh bthe Kenizzitesaid unto him” (Joshua 14:6). Although his father was Jephunneh, he is known as “the Kenizzite,” although he was not actually a son of Kenaz. The Gemara accepts this proof and states: bConclude from itthat Rava’s explanation is correct.,The verse states: “And Caleb, the son of Hezron, begot children of Azubah his wife, and of Jerioth, and these were her sons: Jesher, and Shobab, and Ardon” (I Chronicles 2:18). The Gemara analyzes the verse: The verse refers to the wife of Caleb by the name bAzubah.The Sages teach that bthisis bMiriam. And why is she called Azubah? As everyone initially abandoned her [ iazavuha /i]and did not want to marry her because she was sickly and unattractive. The verse additionally states: “And Caleb, the son of Hezron, bbegot children [ iholid /i]of Azubah his wife” (I Chronicles 2:18). The Gemara asks: Why use the term “ iholid /i,” begot children? bButdoesn’t this verse state that bhe married her? Rabbi Yoḥa says:This teaches us that with regard to banyone who marries a woman for the sake of Heaven,as he married her due to her righteousness without concern for her appearance, bthe verse ascribes himcredit bas if he gave birth to her. /b,The same verse refers to Miriam additionally as bJerioth,which the Gemara explains was appropriate, bfor her face was likeextremely pallid bcurtains [ iyeriot /i]. /b,The verse continues: b“And these were her sons [ ivaneha /i].”The Gemara explains: bDo not readit as ivaneha /i, her sons; rather,read it as iboneha /i, her builders.In other words, the rest of the names in the verse are not the names of her children, but rather appellations for her husband, whose marriage to her built her, as it were. The first appellation for Caleb, b“Jesher,”is referring to his actions, bas he set himself straight [ iyisher /i]and did not join in the counsel of the spies. The second appellation, b“Shobab,”is referring to the fact bthat he broke [ isibbev /i] hisevil binclinationby rebelling against the other spies. The third appellation, b“and Ardon [ iveArdon /i],”is referring to the fact bthat he ruled [ irada /i]over bhisevil binclination. And some say: Because the faceof his wife Miriam became beautiful blike a rose [ ivered /i]after they were married, she was also called Vardon, due to her rose-like complexion.,The Gemara interprets an additional verse as referring to Caleb. It is stated: b“And Ashhur the father of Tekoa had two wives, Helah and Naarah”(I Chronicles 4:5). bAshhur is Caleb. And why was he called Ashhur? Because his face became blackened [ ihusheḥaru /i] fromthe extensive bfaststhat he accepted upon himself so that he would not be entrapped by the counsel of the spies. b“The father of”is also referring to Caleb, bas he became like a father tohis wife. The next word in the verse, b“Tekoa,”is an additional reference to Caleb, bas he attached [ itaka /i] his heart to his Father in Heaven. /b,The phrase in the verse b“had two wives”actually means it is as if bMiriam became like two wives,because she changed over the course of time. And therefore the two names written in the verse: b“Helah and Naarah,” were nottwo separate women, bHelah and Naarah. Rather, initiallyMiriam was bsickly [ iḥela /i]and forlorn, band ultimatelyshe was healthy and beautiful like ba young woman [ ina’ara /i]. /b,The Gemara expounds the following verse as referring to Miriam: b“And the children of Helah were Zereth [ iTzeret /i] and Zohar and Eth”(I Chronicles 4:7). She was now called b“ iTzeret /i,” for she becameso beautiful that she was like ba rival [ itzara /i] to otherwomen, as they were jealous of her beauty. She is called b“Zohar,” as her faceshined blikethe sun does at bnoon [ itzohorayim /i].She is called b“Eth,” as anyman bthat saw herwould be aroused so much that he bwould bring a gift [ iet /i] to his wifeto entice her.,§ The Gemara returns to the discussion of the bondage in Egypt. b“And Pharaoh charged all his people,saying: Every son that is born you shall cast into the river, and every daughter you shall save alive” (Exodus 1:22). bRabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says:The use of the phrase “every son that is born” indicates that bhe decreed even on his own nationthat all their male babies must be killed. bAnd Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, saysfurther: bHe decreed three decrees. Initially,he commanded the midwives only with regard to Jewish infants: “You shall look upon the stones. bIf it be a son, then you shall kill him;but if it be a daughter, then she shall live” (Exodus 1:16). bAnd afterward,he decreed with regard to the Jewish infants: b“Every son that is born you shall cast into the river”(Exodus 1:22). bAnd ultimately, he decreed even on his own nationthat Egyptian infant boys should be cast into the river as well.,The verse states: b“And there went a man of the house of Levi,and took for a wife a daughter of Levi” (Exodus 2:1). The Gemara asks: bTo where did he go? Rav Yehuda bar Zevina says: He went according to the advice of his daughterMiriam, as the Gemara will proceed to explain.,A Sage bteaches: Amram,the father of Moses, bwas the great man of his generation. Once he saw that the wicked Pharaoh said: “Every son that is born you shall cast into the river,and every daughter you shall save alive” (Exodus 1:22), bhe said: We are laboring for nothingby bringing children into the world to be killed. Therefore, bhe arose and divorced his wife. Allothers who saw this followed his example and barose and divorced their wives. /b, bHis daughter,Miriam, bsaid to him: Father, your decree is more harshfor the Jewish people bthan that of Pharaoh, as Pharaoh decreed only with regard to the males, but you decreedboth bon the males and on the females.And now no children will be born. Additionally, bPharaoh decreedto kill them bonly in this world, but youdecreed bin this world and in the World-to-Come,as those not born will not enter the World-to-Come.,Miriam continued: Additionally, concerning bPharaoh the wicked,it is buncertainwhether bhis decreewill be bfulfilled,and it is buncertainif his decree will bnotbe bfulfilled. You are a righteous person,and as such, byour decreeswill bcertainlybe bfulfilled, as it is statedwith regard to the righteous: b“You shall also decree a thing, and it shall be established unto you”(Job 22:28). Amram accepted his daughter’s words and barose and brought back,i.e., remarried, bhis wife,and ballothers who saw this followed his example and barose and brought back their wives. /b,The Gemara asks: If Amram remarried Jochebed, rather than say: b“And tookfor a wife a daughter of Levi” (Exodus 2:1), bit should havestated: b“And returnedfor a wife the daughter of Levi.” bRav Yehuda bar Zevina says: He performed an act of marriagejust as one would do for a first marriage. bHe sat her on a palanquin [ iappiryon /i], and Aaron and Miriam danced before her, and the ministering angels said: “A joyful mother of children”(Psalms 113:9).,The verse is referring to Jochebed as b“a daughter of Levi”(Exodus 2:1). The Gemara asks: Is it bpossiblethat this is Jochebed? Jochebed bwasthen b130 years old andthe verse still bcalls her a daughter?Jochebed’s age is established based on a tradition concerning the number of the descendants of Jacob who came to Egypt, as follows: While the verse states that Leah had thirty-three descendants (Genesis 46:15), only thirty-two were enumerated. This was explained bas Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, says:The “daughter of Levi” bis Jochebed, whose conception was on the road,as the family of Jacob descended to Egypt, band she was born between the walls,i.e., in Egypt, bas it is stated:“And the name of Amram’s wife was Jochebed, the daughter of Levi, bwho was born to Levi in Egypt”(Numbers 26:59).,This interpolation concerning her birth is interpreted: bHer birthwas bin Egypt, but her conception was not in Egypt.Since the Jewish people were in Egypt for two hundred ten years and Moses was eighty years old at the time of the exodus, Jochebed was one hundred thirty years old when Moses was born. In light of this, the Gemara is asking how the verse can refer to her as a daughter. bRabbi Yehuda says: The signs of a young woman were born in herwhen her husband remarried her, and she became like a young girl again.,§ The verse states concerning Moses: b“And the woman conceived, and bore a son;and when she saw him that he was a goodly child, she hid him three months” (Exodus 2:2). The Gemara asks: bButJochebed bwas pregt withMoses bfor three months at the outset,before Amram remarried her, as will be explained further. bRav Yehuda bar Zevina said:The intention of the verse is to bjuxtapose hergiving bbirth to her becoming pregt. Just as her becoming pregt was without pain, so too, hergiving bbirth was without pain. From hereit is derived bconcerning righteous women that they were not included in the verdict [ ipitkah /i] of Evethat a woman will suffer pain during childbirth (see Genesis 3:16).,The verse states with regard to the birth of Moses: “And the woman conceived, and bore a son; band when she saw him that he was a goodly [ itov /i] child,she hid him three months” (Exodus 2:2). It bis taughtin a ibaraitathat bRabbi Meir says: “Tov” is his,Moses’, real bname,as it was given to him by his parents when he was born. bRabbi Yehuda says: His name was Toviya. Rabbi Neḥemya says:They said he was good because they saw that he was bfit for prophecy. Others say:They said he was good because he was bborn when he wasalready bcircumcised. And the Rabbis say: At the time when Moses was born, the entire house was filled with light,as bit is written here: “And when she saw him that he was a goodly [ itov /i] child,” and it is written there: “And God saw the light, that it was good [ itov /i]”(Genesis 1:4).,The verse continues: b“And she hid him three months”(Exodus 2:2). The Gemara explains that she was able to hide him for three months bbecause the Egyptians countedthe nine months of her pregcy bonly from the timeher husband btook her back, but she was pregt withMoses bfor three months from the outsetof her remarriage.,The next verse states: b“And when she could no longer hide him”(Exodus 2:3). The Gemara asks: bWhycouldn’t she hide him any longer? bLet her continue to hide him. Rather, anywhere that the Egyptians heard that a baby was bornand they wanted to locate the baby, bthey would bringanother bbaby there in order that it could be heardcrying, bandthe two babies bwould cry together, as it is written: “Take us the foxes, the little foxes,that spoil the vineyards; for our vineyards are in blossom” (Song of Songs 2:15). The infants who were used to uncover the hidden babies are referred to as little foxes.,The verse states: “And when she could no longer hide him, bshe took for him an ark of bulrushes,and daubed it with bitumen and with pitch; and she put the child therein, and laid it in the willows by the river’s bank” (Exodus 2:3). The Gemara asks: bWhat is differentabout bbulrushesthat she decided to use them? bRabbi Elazar says: From hereit is derived bconcerning righteous people that their money is more precious to them than their bodies,as she took an inexpensive material to build the ark. bAnd whydo they care bso muchabout their money? bBecause they do not stretch out their hands topartake of bstolen property.Therefore, their own property is very precious to them., bRabbi Shmuel bar Naḥmani saysan alternative reason for her taking bulrushes for the ark: She took ba soft materiallike bulrush, bwhich is able to withstandan impact both bbefore a soft item and before a hard item.She feared that if she would have made the box from a hard material like wood, if it were to collide with a hard item in the water it might break.,The verse continues: b“And daubed it with bitumen and with pitch”(Exodus 2:3). A Sage bteaches:She daubed bbitumen on the interior and pitch on the exterior, so that righteous person,i.e., Moses, bwould not smell a foul odor,such as that of pitch.,The verse continues: b“And she put the child therein, and laid it in the willows [ ibassuf]”(Exodus 2:3). bRabbi Elazar says:This means she placed him bin the Suf Sea,i.e., the Red Sea. bRabbi Shmuel bar Naḥmani says: /b
10. Anon., Exodus Rabbah, 1.13 (4th cent. CE - 9th cent. CE)

1.13. כְּשֶׁרָאָה שֶׁהֵם פָּרִים וְרָבִים, גָּזַר עַל הַזְּכָרִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות א, טו): וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וגו'. מִי הָיוּ הַמְיַלְּדוֹת, רַב אָמַר כַּלָּה וַחֲמוֹתָהּ, יוֹכֶבֶד וֶאֱלִישֶׁבַע בַּת עֲמִינָדָב. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר, אִשָּׁה וּבִתָּהּ, יוֹכֶבֶד וּמִרְיָם. וְלֹא הָיוּ לְמִרְיָם אֶלָּא חָמֵשׁ שָׁנִים, שֶׁאַהֲרֹן גָּדוֹל מִמּשֶׁה שָׁלשׁ שָׁנִים. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הוֹלֶכֶת הָיְתָה עִם יוֹכֶבֶד אִמָּהּ וְעוֹשָׂה צְרָכֶיהָ, וְהָיְתָה זְרִיזָה, שֶׁעַד שֶׁהַתִּינוֹק קָטָן הוּא נִכָּר. הוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (משלי כ, יא): גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר וגו'. אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, שֶׁהָיְתָה מְשַׁפֶּרֶת אֶת הַתִּינוֹק, כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא מָלֵא דָּם, פּוּעָה שֶׁהָיְתָה נוֹפַעַת יַיִן בַּתִּינוֹק אַחַר אִמָּהּ. דָּבָר אַחֵר, שִׁפְרָה, שֶׁפָּרוּ וְרָבוּ יִשְׂרָאֵל עָלֶיהָ. פּוּעָה, שֶׁהָיְתָה מַפִּיעָה אֶת הַתִּינוֹק כְּשֶׁהָיוּ אוֹמְרִים מֵת. דָּבָר אַחֵר, שִׁפְרָה, שֶׁשִּׁפְּרָה מַעֲשֶׂיהָ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים. דָּבָר אַחֵר, פּוּעָה, שֶׁהוֹפִיעָה אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאלֹהִים. דָּבָר אַחֵר, פּוּעָה, שֶׁהוֹפִיעָה פָּנִים כְּנֶגֶד פַּרְעֹה, וְזָקְפָה חָטְמָהּ בּוֹ, וְאָמְרָה לוֹ, אוֹי לוֹ לְאוֹתוֹ הָאִישׁ כְּשֶׁיָּבוֹא הָאֱלֹהִים לִפָּרַע מִמֶּנּוּ. נִתְמַלֵּא עָלֶיהָ חֵמָה לְהָרְגָהּ. שִׁפְרָה, שֶׁהָיְתָה מְשַׁפֶּרֶת עַל דִּבְרֵי בִתָּהּ וּמְפַיֶּסֶת עָלֶיהָ. אָמְרָה לוֹ, אַתָּה מַשְׁגִּיחַ עָלֶיהָ, תִּינֹקֶת הִיא וְאֵינָהּ יוֹדַעַת כְּלוּם. רַבִּי חֲנִינָא בַּר רַב יִצְחָק אָמַר, שִׁפְרָה, שֶׁהֶעֱמִידָה יִשְׂרָאֵל לֵאלֹהִים, שֶׁבִּשְׁבִילָם נִבְרְאוּ הַשָּׁמַיִם, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם (איוב כו, יג): בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה. פּוּעָה, שֶׁהוֹפִיעָה פָּנִים כְּנֶגֶד אָבִיהָ, שֶׁהָיָה עַמְרָם רֹאשׁ סַנְהֶדְּרִין בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, כֵּיוָן שֶׁגָּזַר פַּרְעֹה וְאָמַר (שמות א, כב): כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד, אָמַר עַמְרָם וְלָרִיק יִשְׂרָאֵל מוֹלִידִים, מִיָּד הוֹצִיא אֶת יוֹכֶבֶד וּפֵרַשׁ עַצְמוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְגֵרַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ כְּשֶׁהִיא מְעֻבֶּרֶת מִשְׁלשָׁה חֳדָשִׁים, עָמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וְגֵרְשׁוּ אֶת נְשׁוֹתֵיהֶן. אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ גְּזֵרָתְךָ קָשָׁה מִשֶּׁל פַּרְעֹה, שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְאַתָּה עַל הַזְּכָרִים וּנְקֵבוֹת. פַּרְעֹה רָשָׁע הוּא וּגְזֵרָתוֹ סָפֵק מִתְקַיֶּמֶת סָפֵק אֵינָהּ מִתְקַיֶּמֶת, אֲבָל אַתָּה צַדִּיק וּגְזֵרָתְךָ מִתְקַיֶּמֶת. עָמַד הוּא וְהֶחֱזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ, עָמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וְהֶחֱזִירוּ נְשׁוֹתֵיהֶם. הֱוֵי פּוּעָה, שֶׁהוֹפִיעָה פָּנִים כְּנֶגֶד אָבִיהָ. 1.13. And the king of Egypt said to the midwives, etc. Who are the midwives. Rav says a woman and her daughter in law - Yocheved and Elisheva bat Aminadav. And Rabi Shmuel bar Nachman says a woman and her daughter Yocheved and Miriam. That one of their names was Shifra - she beautified the baby when it would come out full of blood. Puah - that she squirted wine into the babies mouth after it came out of its mother. Another thing, Shifra: that B\"Y were fruitful and multiplied under her. Puah: that she would cause the newborn to cry out when it was thought to be stillborn. Another thing, Shifra that she beautified her actions before Hashem Another thing, Puah - that she appeared to B\"Y for Hashem - she taught B\"Y. Puah - she was insolent (hofi’ah panim) toward Pharaoh and looked down her nose at him. She told him: “Woe to you on the day of judgment, when God will come to demand punishment of you.” Pharaoh immediately became enraged and wanted to kill her. Shifra, that she beautified her daughters words to Paraoh and mollified him and said to him: “Do you take notice of her? She is a baby, and knows nothing” (Ex. Rabbah, loc. cit.). Rav Chanina the son of Rav Yitzchak said: Shifra: that she supported Yisrael for Hashem that for them the world was created that it says, By His breath He made the heavens. In another midrashic account, she was called Puah because of her insolence which, in this depiction, was directed against her father Amram. When Pharaoh ordered the Israelite boys to be cast into the Nile, Amram said: “Shall an Israelite lie with his wife for nothing?” He immediately separated from Jochebed and divorced her. When the Israelites saw this action by Amram, who was the head of the Sanhedrin at the time, they also divorced their wives. Puah told her father: “Father, your decree is harsher than that of Pharaoh! He only decreed against the males, but you have decreed against both the males and the females. It is doubtful whether the decree of the wicked Pharaoh will come to pass, but you are righteous, and so your decree will be fulfilled.” Amram immediately took back his wife, and following his lead, all the other Israelite men did the same. Miriam was accordingly given the name of Puah, since she was insolent (hofi’ah panim) to her father."
11. Anon., Numbers Rabba, 13.2 (4th cent. CE - 9th cent. CE)

13.2. וַיְהִי הַמַּקְרִיב וגו', הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ד, טז): עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן וגו', הָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אֵימָתַי הִתְחִילוּ מִלּוּאִים, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה בַּאֲדָר, וּבְאֶחָד בְּנִיסָן שָׁלְמוּ יְמֵי הַמִּלּוּאִים, וְכָל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים הָיָה משֶׁה מַעֲמִיד אֶת הַמִּשְׁכָּן, וְכָל בֹּקֶר וָבֹקֶר מַקְרִיב קָרְבְּנוֹתָיו עָלָיו וּפֵרְקוֹ, בַּשְּׁמִינִי הֶעֱמִידוֹ וְלֹא פֵּרְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות מ, יז): וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, וְאוֹתוֹ יוֹם שְׁמִינִי אֶחָד בְּשַׁבָּת הָיָה וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁל נִיסָן הָיָה, בּוֹ בַיּוֹם עָמַד אַהֲרֹן וּבָנָיו וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם מִן הַכִּיּוֹר, עָבְדוּ אֶת עֲבוֹדָתָם וּסְדָרוּם עַל הַסֵּדֶר, בּוֹ בַיּוֹם הִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל תְּמִידִים, נְדָרִים וּנְדָבוֹת, חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, בְּכוֹרוֹת וּמַעְשְׂרוֹת, עַל אוֹתוֹ הַיּוֹם הוּא אוֹמֵר: עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן וגו'. עוּרִי צָפוֹן, זוֹ עוֹלָה שֶׁנִּשְׁחֶטֶת בַּצָּפוֹן. וּבוֹאִי תֵימָן, אֵלּוּ שְׁלָמִים שֶׁנִּשְׁחָטִים בַּדָּרוֹם. (שיר השירים ד, טז): הָפִיחִי גַנִי, זֶה אֹהֶל מוֹעֵד. יִזְלוּ בְשָׂמָיו, זֶה קְטֹרֶת הַסַּמִּים. (שיר השירים ד, טז): יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, זֶה הַשְּׁכִינָה. וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת. (שיר השירים ה, א): בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה, זֶה יוֹם שְׁמִינִי. אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, זֶה לְבוֹנַת הַקְּטֹרֶת וּלְבוֹנַת הַמִּנְחָה. אָכַלְתִּי יַעֲרִי עִם דִּבְשִׁי, זֶה אֵבְרֵי הָעוֹלָה וְאֵמוּרֵי קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים. שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי, אֵלּוּ הַנְּסָּכִים וְאֵמוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים. אִכְלוּ רֵעִים, זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דוֹדִים, זֶה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר שְׁלָמִים הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר עוֹלוֹת הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ. מְתִיב רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא וְהָא כְתִיב (בראשית ד, ד): וְהֶבֶל הֵבִיא גַּם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן, דָּבָר שֶׁחֶלְבּוֹ קָרֵב, מָה עָבֵד לָהּ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, מִן שַׁמְנֵיהוֹן. מְתִיב רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא (שמות כד, ה): וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים, מָה עָבֵד לָהּ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, שְׁלֵמִים בְּעוֹרָן בְּלֹא הֶפְשֵׁט וּבְלֹא נִתּוּחַ. מְתִיב רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא הָא כְתִיב (שמות יח, יב): וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים, עוֹלָה, זוֹ עוֹלָה, זְבָחִים, אֵלּוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים, מָה עָבֵד לָהּ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, כְּמַאן דְּאָמַר לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ. רַב אָמַר אִתְפַּלְגוּן רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, חַד אָמַר קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ, וְאַחֲרִינָא אָמַר לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ. אָמַר רַבִּי חָמָא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא מַאן דְּאָמַר קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ, כְּמַאן דְּאָמַר שְׁלָמִים הִקְרִיבוּ, וּמַאן דְּאָמַר לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ כְּמַאן דְּאָמַר עוֹלוֹת הִקְרִיבוּ. הָדָא מְסַיְּעָא לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, עוּרִי צָפוֹן, זוֹ עוֹלָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה בַּצָּפוֹן, מַהוּ עוּרִי, דָּבָר שֶׁהָיָה יָשֵׁן וְנִתְעוֹרֵר. וּבוֹאִי תֵימָן, אֵלּוּ שְׁלָמִים שֶׁהֵם נִשְׁחָטִים בַּדָּרוֹם. מַהוּ וּבוֹאִי, דָּבָר שֶׁהוּא בָּא לְחַדֵּשׁ. רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי פַּפֵּי וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, אַף הָדֵין קְרָיָה מְסַיַּע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא (ויקרא ו, ב): זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה, שֶׁהִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ כִּדְאָתֵי לַשְּׁלָמִים. (ויקרא ז, יא): זֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים, אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ, מִכָּאן וּלְהַבָּא. בַּמֶּה מְקַיֵּם רַבִּי אֶלְעָזָר קְרָיָה דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן, פָּתַר לֵיהּ בַּגָּלֻיּוֹת, עוּרִי צָפוֹן, לִכְשֶׁיִּתְעוֹרְרוּ הַגָּלֻיּוֹת שֶׁהֵן נְתוּנוֹת בַּצָּפוֹן, יָבֹאוּ וְיַחֲנוּ בַּדָּרוֹם. לִכְשֶׁיִּתְעוֹרֵר גּוֹג שֶׁהוּא נָתוּן בַּצָּפוֹן יָבוֹא וְיִפֹּל בַּדָּרוֹם, (יחזקאל לט, ב): וְשֹׁבַבְתִּיךָ וְשִׁשֵּׁאתִיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן, לִכְשֶׁיִּתְעוֹרֵר מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁהוּא נָתוּן בַּצָּפוֹן, יָבוֹא וְיִבְנֶה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהוּא נָתוּן בַּדָּרוֹם, כְּמָא דְאַתְּ אָמַר (ישעיה מא, כה): הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת וגו'. דָּבָר אַחֵר, עוּרִי צָפוֹן, מְלַמֵּד שֶׁהָרוּחוֹת עֲתִידוֹת לְהַכְנִיס קִנְאָה זוֹ עִם זוֹ, רוּחַ הַדָּרוֹם אוֹמֶרֶת אֲנִי מְבִיאָה גָּלוּת תֵּימָן וְגָלוּת הַגְרָה וְכָל הַדָּרוֹם, וְרוּחַ צָפוֹן אוֹמֶרֶת אֲנִי מְבִיאָה גָּלוּת צָפוֹן, וְהַמָּקוֹם נוֹתֵן שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם וְהֵם נִכְנָסוֹת בְּפֶתַח אֶחָד, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג, ו): אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וגו'. רַבִּי חוֹנְיָא בְּשֵׁם רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר לֵוִי אָמַר, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה כְּשֶׁרוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת אֵין רוּחַ דְּרוֹמִית מְנַשֶּׁבֶת, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי מֵבִיא רוּחַ אָגְרֶסְטֵים לָעוֹלָם וּשְׁתֵּי הָרוּחוֹת מְשַׁמְשׁוֹת בּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וגו'. דָּבָר אַחֵר, עוּרִי צָפוֹן וגו', לֶעָתִיד לָבוֹא עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה לַצַּדִּיקִים בַּגַּן עֵדֶן וְאֵין צְרִיכִין לֹא בְּפַלְסָמוֹן וְלֹא רָאשֵׁי בְּשָׂמִים אֶלָּא רוּחַ צָפוֹן וְרוּחַ דָּרוֹם מְכַבְּדוֹת וְזוֹחֲלוֹת כָּל בֻּסְמָנֵי גַּן עֵדֶן וְנוֹתְנִים רֵיחָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ד, טז): הָפִיחִי גַנִי, זֶה כִּבּוּד הַגַּן, יִזְלוּ בְשָׂמָיו, זֶה זִלּוּף. יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, אוֹמְרִים יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכִי יֵשׁ בַּעַל הַבַּיִת שֶׁיַּעֲשֶׂה סְעוּדָה לָאוֹרְחִים וְלֹא יִהְיֶה מֵיסֵב עִמָּהֶם, יֵשׁ חָתָן עוֹשֶׂה סְעוּדָה לַמְּקֹרָאִים וְלֹא יֵשֵׁב עִמָּהֶם, אִם רְצוֹנְךָ יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵינִי עוֹשֶׂה כְּשֵׁם שֶׁאַתֶּם מְבַקְּשִׁים, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא לְגַן עֵדֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ה, א): בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה וגו', אֲחֹתִי שֶׁנִּתְאֲחוּ לִי בַּגָּלוּת, כַּלָּה שֶׁנִּתְכַּלּוּ בַּגָּלוּת, כְּמָה דְתֵימָא (תהלים מד, כג): כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם וגו', לְפִיכָךְ עָתִיד לִקְרוֹתָם אֲחֹתִי, שֶׁיִּהְיוּ אֲחוּיִים אֶצְלוֹ, כַּלָּה, כְּמָה דְתֵימָא (איכה ב, טו): כְּלִילַת יֹפִי, וְאוֹמֵר (ישעיה סא, טו): וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ, וְאוֹמֵר (ישעיה מט, יח): וּתְקַשְׁרִים כַּכַּלָּה. (שיר השירים ה, א): אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, שֶׁנִּתְמָרְרוּ בַּגָּלוּת וְהָיוּ מְבַשְֹּׂמִים עַצְמָם בְּקִדּוּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם, לְכָךְ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעַנְגָם בְּגַן עֵדֶן וּלְקַטֵּר לִפְנֵיהֶם מִכָּל הַבְּשָׂמִים. (שיר השירים ה, א): אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי, לְפִי שֶׁהֶעֱרוּ יִשְׂרָאֵל נַפְשָׁם לְמִיתָה בַּגָּלוּת, כְּמָה דְתֵימָא (ישעיה נג, יב): תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ, וְהָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה הַמְתוּקָה מִדְּבָשׁ, לְפִיכָךְ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַשְׁקוֹתָם יַיִן הַמְשֻׁמָּר בַּעֲנָבָיו מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, וּלְהַרְחִיצָם בְּנַחֲלֵי חָלָב. דָּבָר אַחֵר, עַל שֵׁם (יואל ד, יח): וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וגו'. (שיר השירים ה, א): אִכְלוּ רֵעִים, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁעָשׂוּ רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּגָּלוּת וְלֹא רָצוּ לְהִתְעָרֵב בָּאֻמּוֹת, אֶלָּא שָׁמְרוּ בְּרִיתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. דָּבָר אַחֵר, אִכְלוּ רֵעִים, אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִצְווֹת. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דוֹדִים, אֵלוּ חַכְמֵי תוֹרָה. וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חָמָא דָּרִישׁ לֵיהּ לְהַאי קְרָיָה כֻּלּוֹ עוּרִי צָפוֹן, בַּמִּשְׁכָּן. עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן, אֵלּוּ עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים, שֶׁהָעוֹלוֹת נִשְׁחָטוֹת בַּצָּפוֹן, וְהַשְּׁלָמִים בַּדָּרוֹם. הָפִיחִי גַנִּי, זֶה הַמִּשְׁכָּן, מַהוּ גַנִּי, גְּנוּנִי. מָה הַכִּילָה הַזֹּאת מְצֻיֶּרֶת בְּמִינֵי צִבְעוֹנִים, כָּךְ הָיָה הַמִּשְׁכָּן מְצֻיָּר בְּמִינֵי צִבְעוֹנִין, (שמות כו, לא לו): תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר. יִזְלוּ בְשָׂמָיו, זֶה הַקְּטֹרֶת. יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, אָמַר רַבִּי חוֹנְיָא לִמְדָתְךָ הַתּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁלֹא יְהֵא הֶחָתָן נִכְנַס לַחֻפָּה עַד שֶׁהַכַּלָּה נוֹתֶנֶת לוֹ רְשׁוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְאַחַר כָּךְ בָּאתִי לְגַנִּי. רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל מַטְרוֹנָה וּטְרָדָהּ וְהוֹצִיאָהּ מִתּוֹךְ פַּלְטֵרִין שֶׁלּוֹ, לְאַחַר זְמָן בִּקֵּשׁ לְהַחֲזִירָהּ, אָמְרָה יְחַדֵּשׁ לִי דָבָר וְאַחַר כָּךְ הוּא מַחֲזִירֵנִי. כָּךְ לְשֶׁעָבַר הָיָה אָדָם שָׁרוּי בְּגַן עֵדֶן בְּמַחֲנֵה הַשְּׁכִינָה, כָּעַס עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְגֵרְשׁוֹ מִמְּחִצָּתוֹ, כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִיר יִשְׂרָאֵל לִמְחִצָּתוֹ, וְאָמַר לָהֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ לוֹ מִשְׁכָּן וְיִשְׁכֹּן בְּתוֹכָם, כְּמָה דְתֵימָא (שמות כה, ח): וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וגו', אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל יְחַדֵּשׁ לָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּבָר אֶחָד שֶׁהוּא חָפֵץ לְהַחֲזִירֵנוּ אֶצְלוֹ, מַה הוּא הַחִדּוּשׁ, לְשֶׁעָבַר הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל קָרְבָּנוֹת מִלְּמַעְלָן (בראשית ח, כא): וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וְעַכְשָׁו יִהְיֶה מְקַבֵּל קָרְבָּנוֹת מִלְּמַטָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, זוֹ הַשְּׁכִינָה. וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת. בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַלָּה, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לִבְנֵי הַמְדִינָה שֶׁיִּבְנוּ פַּלְטָר, וּבָנוּ אוֹתוֹ, וְהָיוּ בְּנֵי הַמְדִינָה עוֹמְדִים עַל פֶּתַח פַּלְטָר וּמְצַעֲקִים וְאוֹמְרִים, יִכָּנֵס הַמֶּלֶךְ לַפַּלְטָר, מֶה עָשָׂה נִכְנַס בַּפִּשְׁפֵּשׁ וְשָׁלַח לָהֶם הַכָּרוֹז אַל תִּצְעֲקוּ שֶׁכְּבָר בָּאתִי לַפַּלְטָר. כָּךְ כְּשֶׁעָמַד הַמִּשְׁכָּן הָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים, יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, לְפִי שֶׁמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן נִגְמְרָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה בְּכִסְלֵו, וְעָמַד הַמִּשְׁכָּן מְקֻפָּל עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים הֲרֵי עָשִׂינוּ הַמִּשְׁכָּן מָתַי תָּבוֹא הַשְּׁכִינָה וְתִשְׁרֶה בְּתוֹךְ מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ. כְּשֶׁהִגִּיעַ רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן וְצִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, שָׁלַח לָהֶם עַל יְדֵי משֶׁה מָה אַתֶּם יְרֵאִים, כְּבָר בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַלָּה. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, בָּאתִי לַגַּן, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא בָּאתִי לְגַנִּי, לִגְנוּנִי, לַמָּקוֹם שֶׁהוּא עִקָּרִי מִתְּחִלָּה, וְכִי עִקַּר שְׁכִינָה אֵינָהּ בַּתַּחְתּוֹנִים הָיְתָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ג, ח): וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם, אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר כַּהֲנָא, מְהַלֵּךְ, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן, מְקַפֵּץ וְעוֹלֶה. מַהוּ (בראשית ג, ח): וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּרְעָה קוֹמָתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְנַעֲשֵׂית שֶׁל מֵאָה אַמָּה, כֵּיוָן שֶׁחָטָא אָדָם נִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן, חָטָא קַיִן נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַשֵּׁנִי, חָטְאוּ דּוֹר אֱנוֹשׁ נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַשְּׁלִישִׁי, חָטְאוּ דּוֹר הַמַּבּוּל נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הָרְבִיעִי, חָטְאוּ דּוֹר הַפְלָגָה נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַחֲמִישִׁי, חָטְאוּ הַסְּדוֹמִיִּים נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַשִּׁשִּׁי, חָטְאוּ הַמִּצְרִיִּים נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַשְּׁבִיעִי. וּכְנֶגְדָן עָמְדוּ שִׁבְעָה צַדִּיקִים וְהוֹרִידוּ אֶת הַשְּׁכִינָה מִן הָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים, וְאֵלּוּ הֵן: אַבְרָהָם הוֹרִידָהּ מִן הַשְּׁבִיעִי לַשִּׁשִּׁי, יִצְחָק הוֹרִידָהּ מִן הַשִּׁשִּׁי לַחֲמִישִׁי, יַעֲקֹב הוֹרִידָהּ מִן הַחֲמִישִׁי לָרְבִיעִי, לֵוִי הוֹרִידָהּ מִן הָרְבִיעִי לַשְּׁלִישִׁי, קְהָת הוֹרִידָהּ מִן הַשְּׁלִישִׁי לַשֵּׁנִי, עַמְרָם הוֹרִידָהּ מִן הַשֵּׁנִי לָרִאשׁוֹן, משֶׁה הוֹרִידָהּ מִן הָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים. אָמַר רַבִּי יִצְחָק כְּתִיב (תהלים לז, כט): צַדִּיקִים יִרְשׁוּ אָרֶץ וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ, הָרְשָׁעִים בַּמֶּה יִשְׁכְּנוּ, בָּאֲוִיר אֶלָּא, הָרְשָׁעִים סִלְּקוּ הַשְּׁכִינָה מִן הָאָרֶץ, אֲבָל הַצַּדִּיקִים הִשְׁכִּינוּ הַשְּׁכִינָה בָּאָרֶץ, אֵימָתַי שָׁרְתָה הַשְּׁכִינָה בָּאָרֶץ, בַּיּוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות מ, לד): וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. (שיר השירים ה, א): אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, זוֹ הַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת. אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי, אֵלּוּ אֵבְרֵי עוֹלָה וְאֵמוּרֵי קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי, אֵלּוּ הַמְנָחוֹת וְהַנְּסָכִים. אִכְלוּ רֵעִים, זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דוֹדִים, זֶה נָדָב וַאֲבִיהוּא שֶׁנִּשְׁתַּכְּרוּ בְּצָרָתָן. דָּבָר אַחֵר, אִכְלוּ רֵעִים, אֵלּוּ הַנְּשִׂיאִים, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסָנְיָה לָמָּה קָרָא לַנְּשִׂיאִים רֵעִים, שֶׁמִּכֵּיוָן שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם מַקְרִיב קָרְבָּן וְקָרְבָּנוֹ מִתְקַבֵּל, הָיָה עוֹשֶׂה יוֹם טוֹב לְאוֹהֲבָיו לְרֵעָיו וְלִקְרוֹבָיו. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים, אֵלּוּ הַנְּשִׂיאִים. לָמָּה קָרֵי לְהוּ דּוֹדִים, שֶׁהָיוּ דּוֹדִים אֵלּוּ לָאֵלּוּ. לָמָּה אָמַר לָהֶם אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וְהִזְמִין אוֹרְחִים כֵּיוָן שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ אָמַר לָהֶם תְּנוּ אֶת הַמָּנָה הַזֹּאת לְבַעַל הַבַּיִת, אַף הָכָא בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה, וְאַף אַתֶּם אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וְהִזְמִין אוֹרְחִים וְנָח הַשֶּׁרֶץ לְתוֹךְ הַתַּמְחוּי וּפָשַׁט הַמֶּלֶךְ אֶת יָדוֹ וּפָשְׁטוּ הַכֹּל אֶת יְדֵיהֶם, שֶׁאִלּוּ מָשַׁךְ הַמֶּלֶךְ אֶת יָדוֹ מָשְׁכוּ הַכֹּל אֶת יְדֵיהֶם. אָמַר רַבִּי יַנַּאי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וְהִזְמִין אוֹרְחִים וְהָיְתָה עֵינוֹ יָפָה בָּאוֹרְחִים וְהָיָה מְחַזֵּר עֲלֵיהֶם וְאוֹמֵר לָהֶם יֶעֱרַב לָכֶם יִבְסַם לָכֶם. דָּבָר אַחֵר אָרִיתִי מוֹרִי וגו', אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסָנְיָה שְׁלשָׁה דְבָרִים כָּתוּב כָּאן: אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי, שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי, כְּנֶגֶד שְׁלשָׁה דְבָרִים שֶׁעָשׂוּ הַנְּשִׂיאִים שֶׁלֹא כְּהֹגֶן וְקִבְּלָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵלּוּ הֵן: בְּכָל מָקוֹם אֵין הַיָּחִיד מִתְנַדֵּב בַּקְּטֹרֶת, וְהַנְּשִׂיאִים הֵבִיאוּ, (במדבר ז, יד): כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת. בְּכָל מָקוֹם אֵין הַיָּחִיד מֵבִיא חַטָּאת אֶלָּא אַחַר יְדִיעַת חֶטְאוֹ, וְאֵלּוּ הֵבִיאוּ שָׂעִיר שֶׁלֹא בְּחֵטְא. בְּכָל מָקוֹם אֵין קָרְבַּן יָחִיד דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, וְכָאן קָרְבַּן יָחִיד דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. הָא לָמַדְנוּ כַּמָּה קָרְבַּן נְשִׂיאִים חָבִיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. 13.2. בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי נָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל (במדבר ז, מב), לְפִי שֶׁשִּׁמְעוֹן לָקַח חַרְבּוֹ וְהָלַךְ וְעָשָׂה מִלְחָמָה עִם אַנְשֵׁי שְׁכֶם בִּשְׁבִיל אֲחוֹתוֹ, וּבְנֵי גָד עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן לַעֲזֹר לַאֲחֵיהֶם לִירַשׁ אֶת הָאָרֶץ, כְּמָה דְתֵימָא (דברים לג, כא): צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל, לְכָךְ זָכָה וְהִקְרִיב אַחַר שִׁמְעוֹן. (במדבר ז, מג): קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת וגו', אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כְּנֶגֶד יְצִיאַת מִצְרַיִם הִקְרִיב נְשִׂיא גָד, וְלָמָּה כֵן, לְפִי שֶׁבֵּרְכוֹ אָבִיו בִּגְדוּדִים, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מט, יט): גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב, וְדָבָר זֶה אָמַר יַעֲקֹב עַל מַה שֶּׁהָיָה עָתִיד לַעֲבֹר חָלוּץ לַמִּלְחָמָה אֶת הַיַּרְדֵּן, כְּמָה דְּתֵימָא (במדבר לב, כז): וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה וגו', וּבִיצִיאַת מִצְרַיִם כְּתִיב צָבָא, כְּמָה דְּתֵימָא (שמות יב, מא): יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' וגו', וְנֶאֱמַר בָּהֶם (שמות יג, יח): וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו', הוּא חֲמֻשִׁים הוּא חֲלוּצִים, וּלְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם נֶחְלְקָה הָאָרֶץ, כְּמָה דְתֵימָא (שמות ו, ח): וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'. וּבְנֵי גָד סִיְּעוּ לָהֶם עַד שֶׁנִּכְבְּשָׁה הָאָרֶץ וְנֶחְלְקָה לְכֻלָּם, לְפִיכָךְ הִקְרִיב נָשִׂיא שֶׁלָּהֶם עַל יְצִיאַת מִצְרָיִם. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, הִתְחִיל לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹ כְּנֶגֶד מַה שֶּׁאֵרַע לָהֶם מִיּוֹם שֶׁיָּרְדוּ יַעֲקֹב וּבָנָיו לְמִצְרַיִם עַד שֶׁיָּצְאוּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת, כְּנֶגֶד יוֹכֶבֶד אֵם משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (שמות ב, א): וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי, מְלַמֵּד שֶׁגֵּרְשָׁהּ עַמְרָם וְחָזַר וּלְקָחָהּ, וּלְכָךְ הִקְרִיב קְעָרָה שֶׁלֹא תִּקְרֵי קַעֲרַת, אֶלָּא קְרַעַת, לְפִי שֶׁנִּקְרַעַת מִמֶּנּוּ, אֲתוֹיֵי דְּדֵין הוּא אֲתוֹיֵי דְּדֵין. כֶּסֶף אַחַת, שֶׁנִּתְאַוָּה עַמְרָם לְהַחֲזִירָהּ לְאִשָּׁה עַל יְדֵי מִרְיָם אֲחוֹת אַהֲרֹן, וּלְכָךְ כְּתִיב כֶּסֶף, עַל שֵׁם הַתַּאֲוָה, כְּמָה דְתֵימָא (תהלים פד, ג): נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וגו', וְאוֹמֵר (בראשית לא, ל): כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ וגו'. אַחַת, אַל תִּקְרֵי אַחַת אֶלָּא אֲחוֹת, שֶׁבְּעֵת שֶׁהָיְתָה אֲחוֹת אַהֲרֹן נִתְנַבָּאת וְאָמְרָה לְאָבִיהָ שֶׁיַּחֲזִיר אִשְׁתּוֹ שֶׁעָתִיד לְהוֹלִיד מִמֶּנָּהּ בֵּן שֶׁיִּגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל, עַל זֶה נֶאֱמַר (שמות טו, כ): וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן וגו', וְכִי אֲחוֹת אַהֲרֹן וְלֹא אֲחוֹת משֶׁה, אֶלָּא שֶׁהָיְתָה נְבוּאָתָהּ בְּעֵת שֶׁהָיְתָה אֲחוֹת אַהֲרֹן וְלֹא אֲחוֹת משֶׁה, שֶׁעֲדַיִן לֹא נוֹלַד משֶׁה, וּלְפִיכָךְ בְּעֵת שֶׁהֻשְּׁלַךְ משֶׁה לַיְאוֹר הָלְכָה וְרָאֲתָה מַה יֶּאֱרַע לְמשֶׁה וּמַה יִּהְיֶה בְּסוֹף נְבוּאָתָהּ, כְּמָה דְתֵימָא (שמות ב, ד): וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק וגו'. הֱוֵי כֶּסֶף אַחַת. (במדבר ז, מג): שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָה, לְפִי שֶׁהָיְתָה בַּת מֵאָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה בְּעֵת שֶׁנּוֹלַד משֶׁה, הָא כֵיצַד, לְפִי שֶׁיּוֹכֶבֶד נוֹלְדָה בֵּין הַחוֹמוֹת בְּעֵת שֶׁיָּרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם, וּלְפִיכָךְ נִכְנְסָה בְּחֶשְׁבּוֹן הַיּוֹרְדִים לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מו, טו): כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלשִׁים וְשָׁלשׁ. בִּכְלָלָן אַתְּ מוֹצֵא שְׁלשִׁים וְשָׁלשׁ וּבִפְרָטָן אֵין אַתְּ מוֹצֵא כִּי אִם שְׁלשִׁים וּשְׁתַּיִם, לָמָּה, שֶׁיּוֹכֶבֶד נוֹלְדָה בֵּין הַחוֹמוֹת וְהָיְתָה מִן הַבָּאִים לְמִצְרַיִם, אֵין אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁבְּמִצְרַיִם נוֹלְדָה, אַחַר שֶׁלֹא הֻזְכַּר שְׁמָהּ עִם שְׁמוֹת הַבָּאִים, אֶלָּא לוֹמַר לָךְ שֶׁבְּמִצְרַיִם נוֹלְדָה בֵּין הַחוֹמוֹת בְּעֵת שֶׁנִּכְנְסוּ לְמִצְרַיִם, אֲבָל לֹא הוֹרְתָה בְּמִצְרַיִם. צֵא וַחֲשֹׁב מִיּוֹם שֶׁיָּרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם עַד יוֹם שֶׁנּוֹלַד משֶׁה הֵן מֵאָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה, לְפִי שֶׁ'רד"ו' שָׁנִים עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מב, ג): רְד"וּ שָׁמָּה, צֵא מֵהֶן שְׁמֹנִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ לְמשֶׁה בְּעֵת שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, נִשְׁתַּיְרוּ מֵאָה וּשְׁלשִׁים, הָא לָמַדְנוּ שֶׁיּוֹכֶבֶד בַּת מֵאָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה הָיְתָה בְּעֵת שֶׁנּוֹלַד משֶׁה. (במדבר ז, מג): מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף זֶה משֶׁה, שֶׁנִּזְרַק לַיְאוֹר. דָּבָר אַחֵר, שֶׁנִּזְרַק מִן מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב, טו): וַיִּבְרַח משֶׁה וגו'. שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ (במדבר ז, מג), אֵלּוּ שִׁבְעִים זְקֵנִים שֶׁמִּנָּה משֶׁה כֻּלָּם נְבִיאִים, מֵאוֹתָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (במדבר ג, יח): וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ וגו', וְכֵן הוּא אוֹמֵר (במדבר יא, טז): אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו'. (במדבר ז, מג): שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶׁמֶן לְמִנְחָה, שֶׁהוּא וְהֵם כֻּלָּם נִתְמַלְּאוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְהֵם נִתְמַלְּאוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מֵרוּחוֹ שֶׁל משֶׁה, וּמשֶׁה לֹא חָסַר כְּלוּם, כְּאָדָם שֶׁמַּדְלִיק נֵר מִנֵּר, הַנֵּר דּוֹלֵק וַחֲבֵרוֹ אֵינוֹ חָסֵר, כְּאָדָם שֶׁמֵּרִיחַ בָּאֶתְרוֹג הוּא נֶהֱנָה וְהָאֶתְרוֹג אֵינוֹ חָסֵר כְּלוּם. לְמִנְחָה, כְּמָה דְּתֵימָא (במדבר יא, כה): וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וגו'. דָּבָר אַחֵר, שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים, כְּנֶגֶד אֶלְדָד וּמֵידָד, כְּמָה דְּתֵימָא (במדבר יא, כו): וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָד וגו'. לְמִנְחָה, כְּמָה דְּתֵימָא (במדבר יא, כו): וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וגו', (במדבר ז, מד): כַּף אַחַת, שֶׁמִּתַּחַת יַד משֶׁה לָקוּ הַמִּצְרִיִּים עֶשֶׂר מַכּוֹת, הֱוֵי (במדבר ז, מד): עֲשָׂרָה זָהָב, לָמָּה הָיוּ מִקְצַת הַכֵּלִים שֶׁל כֶּסֶף וּמִקְצָתָן שֶׁל זָהָב, לוֹמַר לָךְ הָאַחֲרוֹנִים שֶׁהָיוּ שֶׁל זָהָב כְּנֶגֶד בִּיזַת הַיָּם, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהַזָּהָב נֶחְמָד וְיָקָר מִן הַכֶּסֶף, כָּךְ הָיְתָה בִּיזַת הַיָּם גְּדוֹלָה מִשֶּׁל מִצְרַיִם, וְעַל אֵלּוּ וְאֵלּוּ נֶאֱמַר (שיר השירים א, יא): תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ, זוֹ בִּזַּת הַיָּם, (שיר השירים א, יא): עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף, זוֹ בִּזַּת מִצְרַיִם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יחזקאל טז, ז): וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, בַּעֲדִי, זוֹ בִּזַּת מִצְרַיִם, עֲדָיִים, זוֹ בִּזַּת הַיָּם, הֱוֵי (במדבר ז, מד): מְלֵאָה קְטֹרֶת, שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל נִתְמַלְּאוּ מֵהֶם כֶּסֶף וְזָהָב וְכָל מִינֵי בְּשָׂמִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שיר השירים ד, יג יד): שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים וגו' נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן, הֱוֵי: מְלֵאָה קְטֹרֶת. דָּבָר אַחֵר, מֵאָה וּשְׁלשִׁים שֶׁל קְעָרָה, וְשִׁבְעִים שֶׁל מִזְרָק, וַעֲשָׂרָה שֶׁל כַּף, הֲרֵי מֵאָה וָעֶשֶׂר, כְּנֶגֶד רְד"וּ שָׁנִים שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם מִיּוֹם שֶׁיָּרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם עַד שֶׁיָּצְאוּ מִשָּׁם. (במדבר ז, מה): פַּר אֶחָד בֶּן וגו', הִזְכִּיר שְׁלשָׁה מִינִים לְעוֹלָה, כְּנֶגֶד שְׁלשָׁה פַּרְנָסִים טוֹבִים שֶׁנָּתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, משֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו, ד): וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת משֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם. נָתַן לָהֶם מָן בִּזְכוּת משֶׁה, וְעַנְנֵי כָּבוֹד בִּזְכוּת אַהֲרֹן, וּבְאֵר בִּזְכוּת מִרְיָם. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה נֶאֱמַר שְׁלשָׁה מִינֵי עוֹלָה, כְּנֶגֶד שָׁלשׁ מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁהָיוּ בְּיָדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם וּבִזְכוּתָן נִגְאֲלוּ, שֶׁלֹא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם, וְלֹא שִׁנּוּ אֶת לְשׁוֹנָם, וְשֶׁגָּדְרוּ עַצְמָם מִן הָעֶרְוָה. (במדבר ז, מו): שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת, כְּנֶגֶד הַפֶּסַח, שֶׁצִּוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת מִן הָעִזִּים עַל פְּרִישׁוּת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, לְפִי שֶׁעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, וְלֹא הָיְתָה מִדַּת הַדִּין נוֹתֶנֶת לְגָאֲלָם עַד שֶׁפֵּרְשׁוּ מִמֶּנָּה. וְעַל פְּרִישׁוּת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁעָשׂוּ וְנִגְאֲלוּ עָלֶיהָ, כְּמָה דְתֵימָא (שמות יב, יג): וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם, לְפִיכָךְ הִקְרִיבוּ כְּנֶגְדָהּ שָׂעִיר לְחַטָּאת, לְפִי שֶׁבַּעֲוֹן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הָיוּ מַקְרִיבִין שָׂעִיר לְחַטָּאת. (במדבר ז, מז): וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם, כְּנֶגֶד יַעֲקֹב וְיוֹסֵף שֶׁבִּזְכוּתָם נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עז, טז): גָּאַלְתָּ בִּזְרֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָּה. דָּבָר אַחֵר, כְּנֶגֶד משֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁהֵם עָשׂוּ אֶת כָּל הַמּוֹפְתִים וְעַל יְדֵיהֶן יָצְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יא, ו): וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה וגו'. (במדבר ז, מז): אֵילִם חֲמִשָּׁה וגו', לָמָּה שְׁלשָׁה מִינִים, כְּנֶגֶד שְׁלשָׁה אָבוֹת, שֶׁזָּכַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַבְּרִית שֶׁכָּרַת לָהֶם וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב, כד): וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. לָמָּה חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, לְפִי שֶׁחֶשְׁבּוֹנָם עוֹלֶה חֲמִשָּׁה עָשָׂר כְּנֶגֶד הָאָבוֹת וְהַשְּׁבָטִים שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה עָשָׂר, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאָבוֹת כָּךְ נִשְׁבַּע לַשְּׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר (חבקוק ג, ט): שְׁבֻעוֹת מַטּוֹת אֹמֶר סֶלָה. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה חֲמִשָּׁה עָשָׂר, לְפִי שֶׁנִּגְאֲלוּ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לג, ג): מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח וגו', וְאוֹמֵר (הושע ג, ב): וָאֶכְּרֶהָ לִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף. (במדבר ז, מז): זֶה קָרְבַּן אֶלְיָסָף וגו', כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהִקְרִיב עַל סֵדֶר גְּאֻלַּת מִצְרַיִם, הִתְחִיל מְקַלֵּס אֶת קָרְבָּנוֹ, זֶה קָרְבַּן אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל.
12. Anon., Pesiqta De Rav Kahana, 1.1



Subjects of this text:

subject book bibliographic info
aaron Jonquière, Prayer in Josephus Ancient Judaism and Early Christianity (2007) 81
abraham Jonquière, Prayer in Josephus Ancient Judaism and Early Christianity (2007) 81
amram Jonquière, Prayer in Josephus Ancient Judaism and Early Christianity (2007) 81, 268; Van der Horst, Studies in Ancient Judaism and Early Christianity (2014) 33, 34
covenant Jonquière, Prayer in Josephus Ancient Judaism and Early Christianity (2007) 81
daniel Jonquière, Prayer in Josephus Ancient Judaism and Early Christianity (2007) 268
dream Jonquière, Prayer in Josephus Ancient Judaism and Early Christianity (2007) 81, 268
dreams and visions, examples, gospels and acts Moxon, Peter's Halakhic Nightmare: The 'Animal' Vision of Acts 10:9–16 in Jewish and Graeco-Roman Perspective (2017) 158
dreams and visions, examples, josephus Moxon, Peter's Halakhic Nightmare: The 'Animal' Vision of Acts 10:9–16 in Jewish and Graeco-Roman Perspective (2017) 158
dreams and visions, participatory Moxon, Peter's Halakhic Nightmare: The 'Animal' Vision of Acts 10:9–16 in Jewish and Graeco-Roman Perspective (2017) 158
elisha Jonquière, Prayer in Josephus Ancient Judaism and Early Christianity (2007) 268
esther Jonquière, Prayer in Josephus Ancient Judaism and Early Christianity (2007) 268
euripides Potter Suh and Holladay, Hellenistic Jewish Literature and the New Testament: Collected Essays (2021) 5
ezekiel, tragedian, euripides as model Potter Suh and Holladay, Hellenistic Jewish Literature and the New Testament: Collected Essays (2021) 5
ezekiel, tragedian, general profile Potter Suh and Holladay, Hellenistic Jewish Literature and the New Testament: Collected Essays (2021) 5
ezekiel, tragedian, mosess dream Potter Suh and Holladay, Hellenistic Jewish Literature and the New Testament: Collected Essays (2021) 5
ezekiel, tragedian, ot throne imagery Potter Suh and Holladay, Hellenistic Jewish Literature and the New Testament: Collected Essays (2021) 5
ezekiel, tragedian, septuagint usage Potter Suh and Holladay, Hellenistic Jewish Literature and the New Testament: Collected Essays (2021) 5
ezekiel, tragedian Potter Suh and Holladay, Hellenistic Jewish Literature and the New Testament: Collected Essays (2021) 5
god, as protector Jonquière, Prayer in Josephus Ancient Judaism and Early Christianity (2007) 268
gods power Jonquière, Prayer in Josephus Ancient Judaism and Early Christianity (2007) 268
hezekiah Jonquière, Prayer in Josephus Ancient Judaism and Early Christianity (2007) 268
jochebed Van der Horst, Studies in Ancient Judaism and Early Christianity (2014) 34
joshua Jonquière, Prayer in Josephus Ancient Judaism and Early Christianity (2007) 268
mercy Jonquière, Prayer in Josephus Ancient Judaism and Early Christianity (2007) 268
minor, mosess childhood Potter Suh and Holladay, Hellenistic Jewish Literature and the New Testament: Collected Essays (2021) 5
moses Jonquière, Prayer in Josephus Ancient Judaism and Early Christianity (2007) 81, 268; Van der Horst, Studies in Ancient Judaism and Early Christianity (2014) 33, 34
philo of alexandria Potter Suh and Holladay, Hellenistic Jewish Literature and the New Testament: Collected Essays (2021) 5
portents Moxon, Peter's Halakhic Nightmare: The 'Animal' Vision of Acts 10:9–16 in Jewish and Graeco-Roman Perspective (2017) 158
rabbis Van der Horst, Studies in Ancient Judaism and Early Christianity (2014) 34
raguel (jethro) Potter Suh and Holladay, Hellenistic Jewish Literature and the New Testament: Collected Essays (2021) 5
sacrifice Jonquière, Prayer in Josephus Ancient Judaism and Early Christianity (2007) 268
sacrifice and prayer Jonquière, Prayer in Josephus Ancient Judaism and Early Christianity (2007) 268
samuel Jonquière, Prayer in Josephus Ancient Judaism and Early Christianity (2007) 268
solomon Jonquière, Prayer in Josephus Ancient Judaism and Early Christianity (2007) 268
thanksgiving Jonquière, Prayer in Josephus Ancient Judaism and Early Christianity (2007) 268
vision' Van der Horst, Studies in Ancient Judaism and Early Christianity (2014) 33
vision Van der Horst, Studies in Ancient Judaism and Early Christianity (2014) 34