1. Hebrew Bible, Deuteronomy, 4.20, 7.8, 30.3, 33.29 (9th cent. BCE - 3rd cent. BCE)
| 7.8. כִּי מֵאַהֲבַת יְהוָה אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוּ אֶת־הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרָיִם׃ 30.3. וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל־הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה׃ 33.29. אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר־חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל־בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ׃ | 4.20. But you hath the LORD taken and brought forth out of the iron furnace, out of Egypt, to be unto Him a people of inheritance, as ye are this day." 7.8. but because the LORD loved you, and because He would keep the oath which He swore unto your fathers, hath the LORD brought you out with a mighty hand, and redeemed you out of the house of bondage, from the hand of Pharaoh king of Egypt." 30.3. that then the LORD thy God will turn thy captivity, and have compassion upon thee, and will return and gather thee from all the peoples, whither the LORD thy God hath scattered thee." 33.29. Happy art thou, O Israel, who is like unto thee? A people saved by the LORD, The shield of thy help, And that is the sword of thy excellency! And thine enemies shall dwindle away before thee; And thou shalt tread upon their high places." |
|
2. Hebrew Bible, Esther, 10.3 (9th cent. BCE - 3rd cent. BCE)
| 10.3. כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל־זַרְעוֹ׃ | 10.3. For Mordecai the Jew was next unto king Ahasuerus, and great among the Jews, and accepted of the multitude of his brethren; seeking the good of his people and speaking peace to all his seed." |
|
3. Hebrew Bible, Exodus, 1.14, 2.23, 3.8-3.10, 5.2, 6.6, 7.5, 7.11, 7.22, 8.7-8.8, 14.2-14.5, 14.8, 14.10-14.13, 14.16-14.25, 14.28-14.29, 14.31, 15.22-15.25, 16.1-16.26, 17.6, 17.8-17.13, 18.10, 20.1 (9th cent. BCE - 3rd cent. BCE)
| 1.14. וַיְמָרְרוּ אֶת־חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל־עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל־עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר־עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ׃ 2.23. וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִן־הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל־הָאֱלֹהִים מִן־הָעֲבֹדָה׃ 3.8. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן־הָאָרֶץ הַהִוא אֶל־אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל־אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל־מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי׃ 3.9. וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם־רָאִיתִי אֶת־הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם׃ 5.2. וַיִּפְגְּעוּ אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה׃ 5.2. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת־יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת־יְהוָה וְגַם אֶת־יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ׃ 6.6. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים׃ 7.5. וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי־אֲנִי יְהוָה בִּנְטֹתִי אֶת־יָדִי עַל־מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם׃ 7.11. וַיִּקְרָא גַּם־פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם־הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן׃ 7.22. וַיַּעֲשׂוּ־כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב־פַּרְעֹה וְלֹא־שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה׃ 8.7. וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה׃ 8.8. וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה עַל־דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר־שָׂם לְפַרְעֹה׃ 14.2. דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל־הַיָּם׃ 14.2. וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת־הַלָּיְלָה וְלֹא־קָרַב זֶה אֶל־זֶה כָּל־הַלָּיְלָה׃ 14.3. וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר׃ 14.3. וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־מִצְרַיִם מֵת עַל־שְׂפַת הַיָּם׃ 14.4. וְחִזַּקְתִּי אֶת־לֵב־פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל־חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי־אֲנִי יְהוָה וַיַּעֲשׂוּ־כֵן׃ 14.5. וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל־הָעָם וַיֹּאמרוּ מַה־זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי־שִׁלַּחְנוּ אֶת־יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ׃ 14.8. וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת־לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה׃ 14.11. וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין־קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם׃ 14.12. הֲלֹא־זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת־מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת־מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר׃ 14.13. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם אַל־תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת־יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת־מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד־עוֹלָם׃ 14.16. וְאַתָּה הָרֵם אֶת־מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת־יָדְךָ עַל־הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה׃ 14.17. וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת־לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל־חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו׃ 14.18. וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי־אֲנִי יְהוָה בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו׃ 14.19. וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם׃ 14.21. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת־הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל־הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת־הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם׃ 14.22. וַיָּבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם׃ 14.23. וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל־תּוֹךְ הַיָּם׃ 14.24. וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף יְהוָה אֶל־מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם׃ 14.25. וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי יְהוָה נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם 14.28. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת־הָרֶכֶב וְאֶת־הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא־נִשְׁאַר בָּהֶם עַד־אֶחָד׃ 14.29. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם 14.31. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת־יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ׃ 15.22. וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּם־סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל־מִדְבַּר־שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת־יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא־מָצְאוּ מָיִם׃ 15.23. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל־כֵּן קָרָא־שְׁמָהּ מָרָה׃ 15.24. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה־נִּשְׁתֶּה׃ 15.25. וַיִּצְעַק אֶל־יְהוָה וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל־הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ׃ 16.1. וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־מִדְבַּר־סִין אֲשֶׁר בֵּין־אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃ 16.1. וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל־הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד יְהוָה נִרְאָה בֶּעָנָן׃ 16.2. וילינו [וַיִּלּוֹנוּ] כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר׃ 16.2. וְלֹא־שָׁמְעוּ אֶל־מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה׃ 16.3. וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי׃ 16.3. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי־יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד־יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל־סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי־הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל־הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת־כָּל־הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב׃ 16.4. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן־הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם־לֹא׃ 16.5. וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר־יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר־יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם׃ 16.6. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל־כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְהוָה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃ 16.7. וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת־כְּבוֹד יְהוָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל־יְהוָה וְנַחְנוּ מָה כִּי תלונו [תַלִּינוּ] עָלֵינוּ׃ 16.8. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת יְהוָה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ יְהוָה אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר־אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא־עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל־יְהוָה׃ 16.9. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי יְהוָה כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם׃ 16.11. וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ 16.12. שָׁמַעְתִּי אֶת־תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃ 16.13. וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת־הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה׃ 16.14. וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל־פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל־הָאָרֶץ׃ 16.15. וַיִּרְאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה־הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה׃ 16.16. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ׃ 16.17. וַיַּעֲשׂוּ־כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט׃ 16.18. וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי־אָכְלוֹ לָקָטוּ׃ 16.19. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל־יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר׃ 16.21. וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס׃ 16.22. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל־נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה׃ 16.23. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת־קֹדֶשׁ לַיהוָה מָחָר אֵת אֲשֶׁר־תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר־תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל־הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד־הַבֹּקֶר׃ 16.24. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד־הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא־הָיְתָה בּוֹ׃ 16.25. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי־שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהוָה הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה׃ 16.26. שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה־בּוֹ׃ 17.6. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל־הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל׃ 17.8. וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם־יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם׃ 17.9. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר־לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל־רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי׃ 17.11. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק׃ 17.12. וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ־אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד־בֹּא הַשָּׁמֶשׁ׃ 17.13. וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת־עֲמָלֵק וְאֶת־עַמּוֹ לְפִי־חָרֶב׃ 20.1. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא־תַעֲשֶׂה כָל־מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ־וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ 20.1. וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר׃ | 1.14. And they made their lives bitter with hard service, in mortar and in brick, and in all manner of service in the field; in all their service, wherein they made them serve with rigour." 2.23. And it came to pass in the course of those many days that the king of Egypt died; and the children of Israel sighed by reason of the bondage, and they cried, and their cry came up unto God by reason of the bondage." 3.8. and I am come down to deliver them out of the hand of the Egyptians, and to bring them up out of that land unto a good land and a large, unto a land flowing with milk and honey; unto the place of the Canaanite, and the Hittite, and the Amorite, and the Perizzite, and the Hivite, and the Jebusite." 3.9. And now, behold, the cry of the children of Israel is come unto Me; moreover I have seen the oppression wherewith the Egyptians oppress them." 3.10. Come now therefore, and I will send thee unto Pharaoh, that thou mayest bring forth My people the children of Israel out of Egypt.’" 5.2. And Pharaoh said: ‘Who is the LORD, that I should hearken unto His voice to let Israel go? I know not the LORD, and moreover I will not let Israel go.’" 6.6. Wherefore say unto the children of Israel: I am the LORD, and I will bring you out from under the burdens of the Egyptians, and I will deliver you from their bondage, and I will redeem you with an outstretched arm, and with great judgments;" 7.5. And the Egyptians shall know that I am the LORD, when I stretch forth My hand upon Egypt, and bring out the children of Israel from among them.’" 7.11. Then Pharaoh also called for the wise men and the sorcerers; and they also, the magicians of Egypt, did in like manner with their secret arts." 7.22. And the magicians of Egypt did in like manner with their secret arts; and Pharaoh’s heart was hardened, and he hearkened not unto them; as the LORD had spoken." 8.7. And the frogs shall depart from thee, and from thy houses, and from thy servants, and from thy people; they shall remain in the river only.’" 8.8. And Moses and Aaron went out from Pharaoh; and Moses cried unto the LORD concerning the frogs, which He had brought upon Pharaoh." 14.2. ’Speak unto the children of Israel, that they turn back and encamp before Pi-hahiroth, between Migdol and the sea, before Baal-zephon, over against it shall ye encamp by the sea." 14.3. And Pharaoh will say of the children of Israel: They are entangled in the land, the wilderness hath shut them in." 14.4. And I will harden Pharaoh’s heart, and he shall follow after them; and I will get Me honour upon Pharaoh, and upon all his host; and the Egyptians shall know that I am the LORD.’ And they did so." 14.5. And it was told the king of Egypt that the people were fled; and the heart of Pharaoh and of his servants was turned towards the people, and they said: ‘What is this we have done, that we have let Israel go from serving us?" 14.8. And the LORD hardened the heart of Pharaoh king of Egypt, and he pursued after the children of Israel; for the children of Israel went out with a high hand." 14.10. And when Pharaoh drew nigh, the children of Israel lifted up their eyes, and, behold, the Egyptians were marching after them; and they were sore afraid; and the children of Israel cried out unto the LORD." 14.11. And they said unto Moses: ‘Because there were no graves in Egypt, hast thou taken us away to die in the wilderness? wherefore hast thou dealt thus with us, to bring us forth out of Egypt?" 14.12. Is not this the word that we spoke unto thee in Egypt, saying: Let us alone, that we may serve the Egyptians? For it were better for us to serve the Egyptians, than that we should die in the wilderness.’" 14.13. And Moses said unto the people: ‘Fear ye not, stand still, and see the salvation of the LORD, which He will work for you to-day; for whereas ye have seen the Egyptians to-day, ye shall see them again no more for ever." 14.16. And lift thou up thy rod, and stretch out thy hand over the sea, and divide it; and the children of Israel shall go into the midst of the sea on dry ground." 14.17. And I, behold, I will harden the hearts of the Egyptians, and they shall go in after them; and I will get Me honour upon Pharaoh, and upon all his host, upon his chariots, and upon his horsemen." 14.18. And the Egyptians shall know that I am the LORD, when I have gotten Me honour upon Pharaoh, upon his chariots, and upon his horsemen.’" 14.19. And the angel of God, who went before the camp of Israel, removed and went behind them; and the pillar of cloud removed from before them, and stood behind them;" 14.20. and it came between the camp of Egypt and the camp of Israel; and there was the cloud and the darkness here, yet gave it light by night there; and the one came not near the other all the night." 14.21. And Moses stretched out his hand over the sea; and the LORD caused the sea to go back by a strong east wind all the night, and made the sea dry land, and the waters were divided." 14.22. And the children of Israel went into the midst of the sea upon the dry ground; and the waters were a wall unto them on their right hand, and on their left." 14.23. And the Egyptians pursued, and went in after them into the midst of the sea, all Pharaoh’s horses, his chariots, and his horsemen." 14.24. And it came to pass in the morning watch, that the LORD looked forth upon the host of the Egyptians through the pillar of fire and of cloud, and discomfited the host of the Egyptians." 14.25. And He took off their chariot wheels, and made them to drive heavily; so that the Egyptians said: ‘Let us flee from the face of Israel; for the LORD fighteth for them against the Egyptians.’" 14.28. And the waters returned, and covered the chariots, and the horsemen, even all the host of Pharaoh that went in after them into the sea; there remained not so much as one of them." 14.29. But the children of Israel walked upon dry land in the midst of the sea; and the waters were a wall unto them on their right hand, and on their left." 14.31. And Israel saw the great work which the LORD did upon the Egyptians, and the people feared the LORD; and they believed in the LORD, and in His servant Moses." 15.22. And Moses led Israel onward from the Red Sea, and they went out into the wilderness of Shur; and they went three days in the wilderness, and found no water." 15.23. And when they came to Marah, they could not drink of the waters of Marah, for they were bitter. Therefore the name of it was called Marah." 15.24. And the people murmured against Moses, saying: ‘What shall we drink?’" 15.25. And he cried unto the LORD; and the LORD showed him a tree, and he cast it into the waters, and the waters were made sweet. There He made for them a statute and an ordice, and there He proved them;" 16.1. And they took their journey from Elim, and all the congregation of the children of Israel came unto the wilderness of Sin, which is between Elim and Sinai, on the fifteenth day of the second month after their departing out of the land of Egypt." 16.2. And the whole congregation of the children of Israel murmured against Moses and against Aaron in the wilderness;" 16.3. and the children of Israel said unto them: ‘Would that we had died by the hand of the LORD in the land of Egypt, when we sat by the flesh-pots, when we did eat bread to the full; for ye have brought us forth into this wilderness, to kill this whole assembly with hunger.’" 16.4. Then said the LORD unto Moses: ‘Behold, I will cause to rain bread from heaven for you; and the people shall go out and gather a day’s portion every day, that I may prove them, whether they will walk in My law, or not." 16.5. And it shall come to pass on the sixth day that they shall prepare that which they bring in, and it shall be twice as much as they gather daily.’" 16.6. And Moses and Aaron said unto all the children of Israel: ‘At even, then ye shall know that the LORD hath brought you out from the land of Egypt;" 16.7. and in the morning, then ye shall see the glory of the LORD; for that He hath heard your murmurings against the LORD; and what are we, that ye murmur against us?’" 16.8. And Moses said: ‘This shall be, when the LORD shall give you in the evening flesh to eat, and in the morning bread to the full; for that the LORD heareth your murmurings which ye murmur against Him; and what are we? your murmurings are not against us, but against the LORD.’" 16.9. And Moses said unto Aaron: ‘Say unto all the congregation of the children of Israel: Come near before the LORD; for He hath heard your murmurings.’" 16.10. And it came to pass, as Aaron spoke unto the whole congregation of the children of Israel, that they looked toward the wilderness, and, behold, the glory of the LORD appeared in the cloud." 16.11. And the LORD spoke unto Moses, saying:" 16.12. ’I have heard the murmurings of the children of Israel. Speak unto them, saying: At dusk ye shall eat flesh, and in the morning ye shall be filled with bread; and ye shall know that I am the LORD your God.’" 16.13. And it came to pass at even, that the quails came up, and covered the camp; and in the morning there was a layer of dew round about the camp." 16.14. And when the layer of dew was gone up, behold upon the face of the wilderness a fine, scale-like thing, fine as the hoar-frost on the ground." 16.15. And when the children of Israel saw it, they said one to another: a‘What is it?’—for they knew not what it was. And Moses said unto them: ‘It is the bread which the LORD hath given you to eat." 16.16. This is the thing which the LORD hath commanded: Gather ye of it every man according to his eating; an omer a head, according to the number of your persons, shall ye take it, every man for them that are in his tent.’" 16.17. And the children of Israel did so, and gathered some more, some less." 16.18. And when they did mete it with an omer, he that gathered much had nothing over, and he that gathered little had no lack; they gathered every man according to his eating." 16.19. And Moses said unto them: ‘Let no man leave of it till the morning.’" 16.20. Notwithstanding they hearkened not unto Moses; but some of them left of it until the morning, and it bred worms, and rotted; and Moses was wroth with them." 16.21. And they gathered it morning by morning, every man according to his eating; and as the sun waxed hot, it melted." 16.22. And it came to pass that on the sixth day they gathered twice as much bread, two omers for each one; and all the rulers of the congregation came and told Moses." 16.23. And he said unto them: ‘This is that which the LORD hath spoken: To-morrow is a solemn rest, a holy sabbath unto the LORD. Bake that which ye will bake, and seethe that which ye will seethe; and all that remaineth over lay up for you to be kept until the morning.’" 16.24. And they laid it up till the morning, as Moses bade; and it did not rot, neither was there any worm therein." 16.25. And Moses said: ‘Eat that to-day; for to-day is a sabbath unto the LORD; to-day ye shall not find it in the field." 16.26. Six days ye shall gather it; but on the seventh day is the sabbath, in it there shall be none.’" 17.6. Behold, I will stand before thee there upon the rock in Horeb; and thou shalt smite the rock, and there shall come water out of it, that the people may drink.’ And Moses did so in the sight of the elders of Israel." 17.8. Then came Amalek, and fought with Israel in Rephidim." 17.9. And Moses said unto Joshua: ‘Choose us out men, and go out, fight with Amalek; tomorrow I will stand on the top of the hill with the rod of God in my hand.’" 17.10. So Joshua did as Moses had said to him, and fought with Amalek; and Moses, Aaron, and Hur went up to the top of the hill." 17.11. And it came to pass, when Moses held up his hand, that Israel prevailed; and when he let down his hand, Amalek prevailed." 17.12. But Moses’hands were heavy; and they took a stone, and put it under him, and he sat thereon; and Aaron and Hur stayed up his hands, the one on the one side, and the other on the other side; and his hands were steady until the going down of the sun." 17.13. And Joshua discomfited Amalek and his people with the edge of the sword." 18.10. And Jethro said: ‘Blessed be the LORD, who hath delivered you out of the hand of the Egyptians, and out of the hand of Pharaoh; who hath delivered the people from under the hand of the Egyptians." 20.1. And God spoke all these words, saying:" |
|
4. Hebrew Bible, Numbers, 11.31-11.33, 16.1-16.33, 20.10-20.13, 21.4-21.9 (9th cent. BCE - 3rd cent. BCE)
| 11.31. וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת יְהוָה וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן־הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל־הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם עַל־פְּנֵי הָאָרֶץ׃ 11.32. וַיָּקָם הָעָם כָּל־הַיּוֹם הַהוּא וְכָל־הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת־הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה׃ 11.33. הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְהוָה חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד׃ 16.1. וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן־פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן׃ 16.1. וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת־כָּל־אַחֶיךָ בְנֵי־לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם־כְּהֻנָּה׃ 16.2. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי־יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי־שֵׁם׃ 16.2. וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר׃ 16.3. וְאִם־בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת־פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת־יְהוָה׃ 16.3. וַיִּקָּהֲלוּ עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב־לָכֶם כִּי כָל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל־קְהַל יְהוָה׃ 16.4. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל־פָּנָיו׃ 16.5. וַיְדַבֵּר אֶל־קֹרַח וְאֶל־כָּל־עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת־אֲשֶׁר־לוֹ וְאֶת־הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר־בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו׃ 16.6. זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ־לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל־עֲדָתוֹ׃ 16.7. וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר־יִבְחַר יְהוָה הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב־לָכֶם בְּנֵי לֵוִי׃ 16.8. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־קֹרַח שִׁמְעוּ־נָא בְּנֵי לֵוִי׃ 16.9. הַמְעַט מִכֶּם כִּי־הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם׃ 16.11. לָכֵן אַתָּה וְכָל־עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל־יְהוָה וְאַהֲרֹן מַה־הוּא כִּי תלונו [תַלִּינוּ] עָלָיו׃ 16.12. וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה׃ 16.13. הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי־תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם־הִשְׂתָּרֵר׃ 16.14. אַף לֹא אֶל־אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן־לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה׃ 16.15. וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל־יְהוָה אַל־תֵּפֶן אֶל־מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת־אַחַד מֵהֶם׃ 16.16. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־קֹרַח אַתָּה וְכָל־עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי יְהוָה אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר׃ 16.17. וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ׃ 16.18. וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן׃ 16.19. וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת־כָּל־הָעֵדָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד־יְהוָה אֶל־כָּל־הָעֵדָה׃ 16.21. הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאַכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע׃ 16.22. וַיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל־בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל־הָעֵדָה תִּקְצֹף׃ 16.23. וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ 16.24. דַּבֵּר אֶל־הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן־קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם׃ 16.25. וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל־דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל׃ 16.26. וַיְדַבֵּר אֶל־הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל־תִּגְּעוּ בְּכָל־אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן־תִּסָּפוּ בְּכָל־חַטֹּאתָם׃ 16.27. וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן־קֹרֶח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם׃ 16.28. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי־יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל־הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי־לֹא מִלִּבִּי׃ 16.29. אִם־כְּמוֹת כָּל־הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל־הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא יְהוָה שְׁלָחָנִי׃ 16.31. וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם׃ 16.32. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת־פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת־בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל־הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל־הָרֲכוּשׁ׃ 16.33. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל־אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל׃ 20.11. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ וַיַּךְ אֶת־הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם׃ 20.12. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן יַעַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת־הַקָּהָל הַזֶּה אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַתִּי לָהֶם׃ 20.13. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר־רָבוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־יְהוָה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם׃ 21.4. וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם־סוּף לִסְבֹב אֶת־אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ־הָעָם בַּדָּרֶךְ׃ 21.5. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל׃ 21.6. וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת־הָעָם וַיָּמָת עַם־רָב מִיִּשְׂרָאֵל׃ 21.7. וַיָּבֹא הָעָם אֶל־מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי־דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל־יְהוָה וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת־הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם׃ 21.8. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל־נֵס וְהָיָה כָּל־הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי׃ 21.9. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל־הַנֵּס וְהָיָה אִם־נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת־אִישׁ וְהִבִּיט אֶל־נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי׃ | 11.31. And there went forth a wind from the LORD, and brought across quails from the sea, and let them fall by the camp, about a day’s journey on this side, and a day’s journey on the other side, round about the camp, and about two cubits above the face of the earth." 11.32. And the people rose up all that day, and all the night, and all the next day, and gathered the quails; he that gathered least gathered ten heaps; and they spread them all abroad for themselves round about the camp." 11.33. While the flesh was yet between their teeth, ere it was chewed, the anger of the LORD was kindled against the people, and the LORD smote the people with a very great plague." 16.1. Now Korah, the son of Izhar, the son of Kohath, the son of Levi, with Dathan and Abiram, the sons of Eliab, and On, the son of Peleth, sons of Reuben, took men;" 16.2. and they rose up in face of Moses, with certain of the children of Israel, two hundred and fifty men; they were princes of the congregation, the elect men of the assembly, men of renown;" 16.3. and they assembled themselves together against Moses and against Aaron, and said unto them: ‘Ye take too much upon you, seeing all the congregation are holy, every one of them, and the LORD is among them; wherefore then lift ye up yourselves above the assembly of the LORD?’" 16.4. And when Moses heard it, he fell upon his face." 16.5. And he spoke unto Korah and unto all his company, saying: ‘In the morning the LORD will show who are His, and who is holy, and will cause him to come near unto Him; even him whom He may choose will He cause to come near unto Him. ." 16.6. This do: take you censers, Korah, and all his company;" 16.7. and put fire therein, and put incense upon them before the LORD to-morrow; and it shall be that the man whom the LORD doth choose, he shall be holy; ye take too much upon you, ye sons of Levi.’" 16.8. And Moses said unto Korah: ‘Hear now, ye sons of Levi:" 16.9. is it but a small thing unto you, that the God of Israel hath separated you from the congregation of Israel, to bring you near to Himself, to do the service of the tabernacle of the LORD, and to stand before the congregation to minister unto them;" 16.10. and that He hath brought thee near, and all thy brethren the sons of Levi with thee? and will ye seek the priesthood also?" 16.11. Therefore thou and all thy company that are gathered together against the LORD—; and as to Aaron, what is he that ye murmur against him?’" 16.12. And Moses sent to call Dathan and Abiram, the sons of Eliab; and they said: ‘We will not come up;" 16.13. is it a small thing that thou hast brought us up out of a land flowing with milk and honey, to kill us in the wilderness, but thou must needs make thyself also a prince over us?" 16.14. Moreover thou hast not brought us into a land flowing with milk and honey, nor given us inheritance of fields and vineyards; wilt thou put out the eyes of these men? we will not come up.’" 16.15. And Moses was very wroth, and said unto the LORD: ‘Respect not thou their offering; I have not taken one ass from them, neither have I hurt one of them.’" 16.16. And Moses said unto Korah: ‘Be thou and all thy congregation before the LORD, thou, and they, and Aaron, to-morrow;" 16.17. and take ye every man his fire-pan, and put incense upon them, and bring ye before the LORD every man his fire-pan, two hundred and fifty fire-pans; thou also, and Aaron, each his fire-pan.’" 16.18. And they took every man his fire-pan, and put fire in them, and laid incense thereon, and stood at the door of the tent of meeting with Moses and Aaron." 16.19. And Korah assembled all the congregation against them unto the door of the tent of meeting; and the glory of the LORD appeared unto all the congregation." 16.20. And the LORD spoke unto Moses and unto Aaron, saying:" 16.21. ’Separate yourselves from among this congregation, that I may consume them in a moment.’" 16.22. And they fell upon their faces, and said: ‘O God, the God of the spirits of all flesh, shall one man sin, and wilt Thou be wroth with all the congregation?’" 16.23. And the LORD spoke unto Moses, saying:" 16.24. ’Speak unto the congregation, saying: Get you up from about the dwelling of Korah, Dathan, and Abiram.’" 16.25. And Moses rose up and went unto Dathan and Abiram; and the elders of Israel followed him." 16.26. And he spoke unto the congregation, saying: ‘Depart, I pray you, from the tents of these wicked men, and touch nothing of theirs, lest ye be swept away in all their sins.’" 16.27. So they got them up from the dwelling of Korah, Dathan, and Abiram, on every side; and Dathan and Abiram came out, and stood at the door of their tents, with their wives, and their sons, and their little ones." 16.28. And Moses said: ‘Hereby ye shall know that the LORD hath sent me to do all these works, and that I have not done them of mine own mind." 16.29. If these men die the common death of all men, and be visited after the visitation of all men, then the LORD hath not sent Me." 16.30. But if the LORD make a new thing, and the ground open her mouth, and swallow them up, with all that appertain unto them, and they go down alive into the pit, then ye shall understand that these men have despised the LORD.’" 16.31. And it came to pass, as he made an end of speaking all these words, that the ground did cleave asunder that was under them." 16.32. And the earth opened her mouth and swallowed them up, and their households, and all the men that appertained unto Korah, and all their goods." 16.33. So they, and all that appertained to them, went down alive into the pit; and the earth closed upon them, and they perished from among the assembly." 20.10. And Moses and Aaron gathered the assembly together before the rock, and he said unto them: ‘Hear now, ye rebels; are we to bring you forth water out of this rock?’" 20.11. And Moses lifted up his hand, and smote the rock with his rod twice; and water came forth abundantly, and the congregation drank, and their cattle." 20.12. And the LORD said unto Moses and Aaron: ‘Because ye believed not in Me, to sanctify Me in the eyes of the children of Israel, therefore ye shall not bring this assembly into the land which I have given them.’" 20.13. These are the waters of Meribah, where the children of Israel strove with the LORD, and He was sanctified in them." 21.4. And they journeyed from mount Hor by the way to the Red Sea, to compass the land of Edom; and the soul of the people became impatient because of the way." 21.5. And the people spoke against God, and against Moses: ‘Wherefore have ye brought us up out of Egypt to die in the wilderness? for there is no bread, and there is no water; and our soul loatheth this light bread.’" 21.6. And the LORD sent fiery serpents among the people, and they bit the people; and much people of Israel died." 21.7. And the people came to Moses, and said: ‘We have sinned, because we have spoken against the LORD, and against thee; pray unto the LORD, that He take away the serpents from us.’ And Moses prayed for the people." 21.8. And the LORD said unto Moses: ‘Make thee a fiery serpent, and set it upon a pole; and it shall come to pass, that every one that is bitten, when he seeth it, shall live.’" 21.9. And Moses made a serpent of brass, and set it upon the pole; and it came to pass, that if a serpent had bitten any man, when he looked unto the serpent of brass, he lived." |
|
5. Hebrew Bible, Psalms, 60.7, 80.3, 91.15, 106.21, 118.25 (9th cent. BCE - 3rd cent. BCE)
| 60.7. לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ ועננו [וַעֲנֵנִי׃] 80.3. לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת־גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ׃ 91.15. יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ־אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ׃ 106.21. שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם׃ 118.25. אָנָּא יְהוָה הוֹשִׁיעָה נָּא אָנָּא יְהוָה הַצְלִיחָה נָּא׃ | 60.7. That Thy beloved may be delivered, Save with Thy right hand, and answer me." 80.3. Before Ephraim and Benjamin and Manasseh, stir up Thy might, And come to save us." 91.15. He shall call upon Me, and I will answer him; I will be with him in trouble; I will rescue him, and bring him to honour." 106.21. They forgot God their saviour, Who had done great things in Egypt;" 118.25. We beseech Thee, O LORD, save now! We beseech Thee, O LORD, make us now to prosper!" |
|
6. Hebrew Bible, 1 Samuel, 4.11 (8th cent. BCE - 5th cent. BCE)
| 4.11. וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח וּשְׁנֵי בְנֵי־עֵלִי מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס׃ | 4.11. And the ark of God was taken; and the two sons of ῾Eli, Ĥofni and Pineĥas, were slain." |
|
7. Hebrew Bible, 2 Kings, 18.4, 18.32 (8th cent. BCE - 5th cent. BCE)
| 18.4. הוּא הֵסִיר אֶת־הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת־הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת־הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר־עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד־הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא־לוֹ נְחֻשְׁתָּן׃ 18.32. עַד־בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל־אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אֶרֶץ לֶחֶם וּכְרָמִים אֶרֶץ זֵית יִצְהָר וּדְבַשׁ וִחְיוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְאַל־תִּשְׁמְעוּ אֶל־חִזְקִיָּהוּ כִּי־יַסִּית אֶתְכֶם לֵאמֹר יְהוָה יַצִּילֵנוּ׃ | 18.4. He removed the high places, and broke the pillars, and cut down the Asherah; and he broke in pieces the brazen serpent that Moses had made; for unto those days the children of Israel did offer to it; and it was called Nehushtan." 18.32. until I come and take you away to a land like your own land, a land of corn and wine, a land of bread and vineyards, a land of olive-trees and of honey, that ye may live, and not die; and hearken not unto Hezekiah, when he persuadeth you, saying: The LORD will deliver us." |
|
8. Hebrew Bible, Isaiah, 19.19-19.22, 56.1, 62.11 (8th cent. BCE - 5th cent. BCE)
| 19.19. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַיהוָה בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם וּמַצֵּבָה אֵצֶל־גְּבוּלָהּ לַיהוָה׃ 19.21. וְנוֹדַע יְהוָה לְמִצְרַיִם וְיָדְעוּ מִצְרַיִם אֶת־יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וְעָבְדוּ זֶבַח וּמִנְחָה וְנָדְרוּ־נֵדֶר לַיהוָה וְשִׁלֵּמוּ׃ 19.22. וְנָגַף יְהוָה אֶת־מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא וְשָׁבוּ עַד־יְהוָה וְנֶעְתַּר לָהֶם וּרְפָאָם׃ 56.1. צפו [צֹפָיו] עִוְרִים כֻּלָּם לֹא יָדָעוּ כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם׃ 56.1. כֹּה אָמַר יְהוָה שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי־קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת׃ 62.11. הִנֵּה יְהוָה הִשְׁמִיעַ אֶל־קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ לְבַת־צִיּוֹן הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו׃ | 19.19. In that day shall there be an altar to the LORD in the midst of the land of Egypt, and a pillar at the border thereof to the LORD." 19.20. And it shall be for a sign and for a witness unto the LORD of hosts in the land of Egypt; for they shall cry unto the LORD because of the oppressors, and He will send them a saviour, and a defender, who will deliver them." 19.21. And the LORD shall make Himself known to Egypt, and the Egyptians shall know the LORD in that day; yea, they shall worship with sacrifice and offering, and shall vow a vow unto the LORD, and shall perform it." 19.22. And the LORD will smite Egypt, smiting and healing; and they shall return unto the LORD, and He will be entreated of them, and will heal them." 56.1. Thus saith the LORD: Keep ye justice, and do righteousness; For My salvation is near to come, And My favour to be revealed." 62.11. Behold, the LORD hath proclaimed Unto the end of the earth: Say ye to the daughter of Zion: ‘Behold, thy salvation cometh; Behold, His reward is with Him, And His recompense before Him.’" |
|
9. Hebrew Bible, Jeremiah, 9.17, 11.4, 25.30 (8th cent. BCE - 5th cent. BCE)
| 9.17. וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ־מָיִם׃ 11.4. אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִיאִי־אוֹתָם מֵאֶרֶץ־מִצְרַיִם מִכּוּר הַבַּרְזֶל לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם כְּכֹל אֲשֶׁר־אֲצַוֶּה אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים׃ | 9.17. let them make haste, and take up a wailing for us, that our eyes may run down with tears, and our eyelids gush out with waters." 11.4. which I commanded your fathers in the day that I brought them forth out of the land of Egypt, out of the iron furnace, saying: Hearken to My voice, and do them, according to all which I command you; so shall ye be My people, and I will be your God;" 25.30. Therefore prophesy thou against them all these words, and say unto them: The LORD doth roar from on high, And utter His voice from His holy habitation; He doth mightily roar because of His fold; He giveth a shout, as they that tread the grapes, Against all the inhabitants of the earth." |
|
10. Hebrew Bible, Judges, 6.9, 8.34 (8th cent. BCE - 5th cent. BCE)
| 6.9. וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל־לֹחֲצֵיכֶם וָאֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וָאֶתְּנָה לָכֶם אֶת־אַרְצָם׃ 8.34. וְלֹא זָכְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם הַמַּצִּיל אוֹתָם מִיַּד כָּל־אֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב׃ | 6.9. and I delivered you out of the hand of Miżrayim, and out of the hand of all those that oppressed you, and drove them out before you, and gave you their land;" 8.34. And the children of Yisra᾽el did not remember the Lord their God, who had delivered them out of the hands of all their enemies on every side:" |
|
11. Hebrew Bible, Lamentations, 2.3 (8th cent. BCE - 5th cent. BCE)
| 2.3. גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה אָכְלָה סָבִיב׃ | 2.3. He hath cut off in fierce anger All the horn of Israel; He hath drawn back His right hand From before the enemy; And He hath burned in Jacob like a flaming fire, Which devoureth round about." |
|
12. Hebrew Bible, Zechariah, 9.1, 9.9 (5th cent. BCE - 4th cent. BCE)
| 9.1. מַשָּׂא דְבַר־יְהוָה בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ כִּי לַיהוָה עֵין אָדָם וְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל׃ 9.1. וְהִכְרַתִּי־רֶכֶב מֵאֶפְרַיִם וְסוּס מִירוּשָׁלִַם וְנִכְרְתָה קֶשֶׁת מִלְחָמָה וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד־יָם וּמִנָּהָר עַד־אַפְסֵי־אָרֶץ׃ 9.9. גִּילִי מְאֹד בַּת־צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל־חֲמוֹר וְעַל־עַיִר בֶּן־אֲתֹנוֹת׃ | 9.1. The burden of the word of the LORD. In the land of Hadrach, And in Damascus shall be His resting-place; For the LORD’S is the eye of man And all the tribes of Israel." 9.9. Rejoice greatly, O daughter of Zion, Shout, O daughter of Jerusalem; Behold, thy king cometh unto thee, He is triumphant, and victorious, Lowly, and riding upon an ass, Even upon a colt the foal of an ass." |
|
13. Septuagint, 3 Maccabees, 2.12 (2nd cent. BCE - 2nd cent. BCE)
| 2.12. And because oftentimes when our fathers were oppressed you helped them in their humiliation, and rescued them from great evils |
|
14. Mishnah, Sukkah, 4.5, 5.5 (1st cent. CE - 3rd cent. CE)
| 4.5. The mitzvah of the aravah how was it [performed]?There was a place below Jerusalem called Moza. They went down there and gathered tall branches of aravot and then they came and stood them up at the sides of the altar, and their tops were bent over the altar. They then sounded a teki’ah [long blast], a teru’ah [staccato blast] and again a teki’ah. Every day they went round the altar once, saying, “O Lord, save us, O Lord, make us prosper” (Psalms 118:. Rabbi Judah says: “Ani vaho, save us.” On that day they went round the altar seven times. When they departed, what did they say? “O altar, beauty is to you! O altar, beauty is to you!” Rabbi Eliezer said: [they would say,] “To the Lord and to you, O altar, to the Lord and to you, O altar.”" 5.5. They never have less than twenty-one blasts in the Temple, and never more than forty-eight. Every day there were twenty-one blasts in the Temple, three at the opening of the gates, nine at the morning tamid sacrifice, and nine at the evening tamid sacrifice. At the musafim (additional sacrifices) they would add another nine. And on the eve of Shabbat they would add another six, three as a sign to the people to stop working and three to mark a distinction between the holy and the profane. On the eve of Shabbat in the intermediate days of the [Sukkoth] festival, there were [therefore] forty-eight blasts: three at the opening of the gates, three at the upper gate, three at the lower gate, three at the water-drawing, three at the altar, nine at the daily morning sacrifice, nine at the daily evening sacrifice, nine at the additional sacrifices, three as a sign to the people to cease from work, and three to mark a distinction between the holy and the profane." |
|
15. New Testament, 1 Thessalonians, 3.5, 4.13-4.18 (1st cent. CE - 1st cent. CE)
| 3.5. For this cause I also, when I couldn't stand it any longer, sent that I might know your faith, for fear that by any means the tempter had tempted you, and our labor would have been in vain. 4.13. But we don't want you to be ignorant, brothers, concerning those who have fallen asleep, so that you don't grieve like the rest, who have no hope. 4.14. For if we believe that Jesus died and rose again, even so those who have fallen asleep in Jesus will God bring with him. 4.15. For this we tell you by the word of the Lord, that we who are alive, who are left to the coming of the Lord, will in no way precede those who have fallen asleep. 4.16. For the Lord himself will descend from heaven with a shout, with the voice of the archangel, and with God's trumpet. The dead in Christ will rise first 4.17. then we who are alive, who are left, will be caught up together with them in the clouds, to meet the Lord in the air. So we will be with the Lord forever. 4.18. Therefore comfort one another with these words. |
|
16. New Testament, 2 Corinthians, 1.10 (1st cent. CE - 1st cent. CE)
|
17. New Testament, 2 Timothy, 4.18 (1st cent. CE - 1st cent. CE)
| 4.18. And the Lord will deliver me from every evil work, and will preserve me for his heavenly kingdom; to whom be the glory forever and ever. Amen. |
|
18. New Testament, Acts, 13.18 (1st cent. CE - 2nd cent. CE)
| 13.18. For about the time of forty years he put up with them in the wilderness. |
|
19. New Testament, John, 3.14 (1st cent. CE - 1st cent. CE)
| 3.14. As Moses lifted up the serpent in the wilderness, even so must the Son of Man be lifted up |
|
20. New Testament, Luke, 1.74 (1st cent. CE - 1st cent. CE)
| 1.74. To grant to us that we, being delivered out of the hand of our enemies, should serve him without fear |
|
21. New Testament, Matthew, 6.11-6.13, 10.6, 13.47-13.50, 25.31 (1st cent. CE - 1st cent. CE)
| 6.11. Give us today our daily bread. 6.12. Forgive us our debts, as we also forgive our debtors. 6.13. Bring us not into temptation, but deliver us from the evil one. For yours is the kingdom, the power, and the glory forever. Amen.' 10.6. Rather, go to the lost sheep of the house of Israel. 13.47. Again, the Kingdom of Heaven is like a dragnet, that was cast into the sea, and gathered some fish of every kind 13.48. which, when it was filled, they drew up on the beach. They sat down, and gathered the good into containers, but the bad they threw away. 13.49. So will it be in the end of the world. The angels will come forth, and separate the wicked from among the righteous 13.50. and will cast them into the furnace of fire. There will be the weeping and the gnashing of teeth. 25.31. But when the Son of Man comes in his glory, and all the holy angels with him, then he will sit on the throne of his glory. |
|
22. Anon., Lamentations Rabbah, 1 (2nd cent. CE - 5th cent. CE)
|
23. Babylonian Talmud, Berachot, None (3rd cent. CE - 6th cent. CE)
| 3b. בחדתי,ותיפוק ליה משום מזיקין בתרי,אי בתרי חשד נמי ליכא בתרי ופריצי.,מפני המפולת ותיפוק ליה משום חשד ומזיקין,בתרי וכשרי.,מפני המזיקין ותיפוק ליה מפני חשד ומפולת,בחורבה חדתי ובתרי וכשרי, אי בתרי מזיקין נמי ליכא,במקומן חיישינן ואי בעית אימא לעולם בחד ובחורבה חדתי דקאי בדברא דהתם משום חשד ליכא דהא אשה בדברא לא שכיחא ומשום מזיקין איכא:,תנו רבנן ארבע משמרות הוי הלילה דברי רבי רבי נתן אומר שלש,מאי טעמא דרבי נתן דכתיב (שופטים ז)ויבא גדעון ומאה איש אשר אתו בקצה המחנה ראש האשמורת התיכונה תנא אין תיכונה אלא שיש לפניה ולאחריה,ורבי מאי תיכונה אחת מן התיכונה שבתיכונות,ורבי נתן מי כתיב תיכונה שבתיכונות תיכונה כתיב,מאי טעמיה דרבי אמר רב זריקא אמר רבי אמי אמר רבי יהושע בן לוי כתוב אחד אומר (תהלים קיט)חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך וכתוב אחד אומר (שם)קדמו עיני אשמורות הא כיצד ארבע משמרות הוי הלילה,ורבי נתן סבר לה כרבי יהושע דתנן רבי יהושע אומר עד שלש שעות שכן דרך מלכים לעמוד בשלש שעות שית דליליא ותרתי דיממא הוו להו שתי משמרות,רב אשי אמר משמרה ופלגא נמי משמרות קרו להו:,ואמר רבי זריקא אמר רבי אמי אמר רבי יהושע בן לוי אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת,אמר רבי אבא בר כהנא לא אמרן אלא בדברי תורה אבל מילי דעלמא לית לן בה,ואיכא דאמרי אמר רבי אבא בר כהנא לא אמרן אלא [אפילו] בדברי תורה וכל שכן מילי דעלמא:,ודוד בפלגא דליליא הוה קאי מאורתא הוה קאי דכתיב (תהלים קיט)קדמתי בנשף ואשועה וממאי דהאי נשף אורתא הוא דכתיב (משלי ז)בנשף בערב יום באישון לילה ואפילה,אמר רב אושעיא אמר רבי אחא הכי קאמר (דוד) מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה.,רבי זירא אמר עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס מכאן ואילך היה מתגבר כארי רב אשי אמר עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה מכאן ואילך בשירות ותשבחות., ונשף אורתא הוא הא נשף צפרא הוא דכתיב (שמואל א ל)ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם מאי לאו מצפרא ועד ליליא,לא מאורתא ועד אורתא,אי הכי לכתוב מהנשף ועד הנשף או מהערב ועד הערב,אלא אמר רבא תרי נשפי הוו נשף ליליא ואתי יממא נשף יממא ואתי ליליא.,ודוד מי הוה ידע פלגא דליליא אימת השתא משה רבינו לא הוה ידע דכתיב (שמות יא) כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים,מאי כחצות אילימא דאמר ליה קודשא בריך הוא כחצות מי איכא ספיקא קמי שמיא אלא דאמר ליה (למחר) בחצות (כי השתא) ואתא איהו ואמר כחצות אלמא מספקא ליה ודוד הוה ידע,דוד סימנא הוה ליה דאמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו אמרו לו אדונינו המלך עמך ישראל צריכין פרנסה אמר להם לכו והתפרנסו זה מזה אמרו לו אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו אמר להם לכו ופשטו ידיכם בגדוד,מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים,אמר רב יוסף מאי קרא (דכתיב) (דברי הימים א כז)ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע ואביתר ושר צבא למלך יואב,אחיתופל זה יועץ וכן הוא אומר (שמואל ב טז) ועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל (איש) בדבר האלהים | 3b. The Gemara answers: This ihalakhaapplies even binthe case of a bnew,sturdy ruin, where there is no danger of collapse. Therefore, the reason because of suspicion is cited in order to warn one not to enter a new ruin as well.,The Gemara continues to object: bAnd let this ihalakha bbe derived because of demons?The Gemara answers: Demons are only a threat to individuals, so because of demons would not apply to a case bwhere twopeople enter a ruin together.,The Gemara objects: But bif there are twopeople entering a ruin together, then bthere is no suspicion either.There is no prohibition against two men to be alone with a woman as, in that case, there is no suspicion of untoward behavior. Consequently, if two men enter a ruin together, there is no room for suspicion. The Gemara answers: If btwo individualsknown to be bimmoralenter together, there is suspicion even though there are two of them.,The Gemara considers why bbecause of collapseis necessary. bLetthe prohibition bbe derived from suspicion and demons. /b,The Gemara responds: There are times when this reason is necessary, e.g., when btwo upstanding individualsenter a ruin together. Although there is neither concern of suspicion nor of demons, there remains concern lest the ruin collapse.,The Gemara considers the third reason, bbecause of demons.Why is it necessary to include: Because of demons? bLetthe prohibition bbe derived from suspicion and collapse. /b,The Gemara responds: There are cases where this is the only concern, for example where it is a bnewruin into which btwo upstandingindividuals enter, so there is neither concern lest it collapse nor of suspicion.,The Gemara points out, however, that bif there are two people, there is also noconcern of bdemons.As such, the question remains: In what case can demons be the sole cause not to enter a ruin?,The Gemara responds: Generally speaking, two individuals need not be concerned about demons; but, if they are bin their place,i.e., a place known to be haunted by demons (see Isaiah 13:21), bwe are concernedabout demons even with two people. bAnd if you wish, sayinstead: bActually,this refers btothe case of ban individualentering ba new ruin located in a field. There, there is no suspicion, asfinding ba woman in the field is uncommon;and since it is a new ruin, there is no danger of collapse. bHowever, there isstill concern of bdemons. /b, bThe Sages taughtin a iTosefta /i: bThe night is comprised of four watches;this is bthe statement of RabbiYehuda HaNasi. bRabbi Natan says:The night is comprised of bthreewatches.,The Gemara explains: bWhat is Rabbi Natan’s reasoning? As it is written: “And Gideon, and the one hundred men who were with him, came to the edge of camp at the beginning of the middle watch”(Judges 7:19). bIt was taughtin the iTosefta /i: bMiddle means nothing other thanthat bthere is one before it and one after it.From the fact that the verse refers to a middle watch, the fact that the night is comprised of three watches may be inferred., bAndwhat does bRabbiYehuda HaNasi say about this proof? He argues that it is inconclusive, as one could say: To bwhatdoes bmiddlerefer? It refers to bone of thetwo bmiddlewatches., bAndhow would bRabbi Natanrespond? He would say: Despite Rabbi Yehuda HaNasi’s objection, bis: One of the middlewatches, bwrittenin the verse? bThe middlewatch bis written.This indicates that the night is comprised of only three watches., bWhat is RabbiYehuda HaNasi’s breasoning? Rabbi Zerika saidthat bRabbi Ami saidthat bRabbi Yehoshua ben Levi said: RabbiYehuda HaNasi’s opinion is based on a comparison of two verses. bOne verse says: “At midnight I rise to give thanks for Your righteous laws”(Psalms 119:62), band the other verse says: “My eyes forestall the watches,that I will speak of Your word” (Psalms 119:148). Taken together, these verses indicate that their author, King David, rose at midnight, two watches before dawn, in order to study Torah. bHow is itpossible to reconcile these two verses? Only if bthere are four watches in the nightdoes one who rises two watches before dawn rise at midnight., bAndhow does bRabbi Natanreconcile these two verses? He bholds in accordance withthe opinion of bRabbi Yehoshua, for we learnedin a mishna that bRabbi Yehoshua says:One is permitted to recite the morning iShemaduring the time when people rise, buntil the third hourof the day, bas it is the custom of kings to rise during the third hour.Since it is customary for kings to rise during the third hour of the day, if David rose at midnight, he would be awake for bsix hours of the night and two hours of the day,which amounts to btwo watches.Therefore King David could say that he “forestalls the watches,” as he rose two watches before the rest of the kings in the world., bRav Ashi saidthat the verses can be reconciled in accordance with Rabbi Natan’s opinion in another way: bOne and one-half watches are still called watchesin plural. Therefore King David could rise at midnight yet maintain that he “forestalls the watches.”,Following this discussion, another ihalakhathat bRabbi Zerika saidthat bRabbi Ami saidthat bRabbi Yehoshua ben Levi saidis cited: bBefore the dead, one may speak only of matters relating to the dead,as speaking of other matters appears to be contemptuous of the deceased, underscoring that he is unable to talk while those around him can. Therefore, one must remain fully engaged in matters relating to him.,Two traditions exist with regard to the details of this ihalakhain the name of Rabbi Abba bar Kahana. According to one version, bRabbi Abba bar Kahana said:This ihalakha bwas only said with regard to matters of Torah.Speaking of bother matters, however, is notprohibited, since no contempt is expressed for the deceased by the fact that he is unable to speak of such topics., bOthers sayanother version of this ihalakhain the name of Rabbi Abba bar Kahana: This ihalakha bwas said even with regard to matters of Torah, and all the more so with regard to other matters.If one must refrain from speaking of matters of Torah, regarding which one is commanded to speak, and limit himself to matters concerning the deceased, all the more so should he refrain from speaking of other matters, regarding which one is not commanded to speak.,Incidental to the Gemara’s mention of King David, other sources are cited that describe his actions. Regarding that which was cited above, that he would rise in the middle of the night in order to serve his Creator, the Gemara asks: bDid David rise at midnight? He rose in the evening. As it is written: “I rose with the ineshefand cried,I hoped for Your word” (Psalms 119:147). bAnd howdo we know bthat this ineshefis the evening? As it is written: “In the ineshef /i, in the evening of the day, in the blackness of night and the darkness”(Proverbs 7:9). Apparently, King David did indeed rise when it was still evening.,The Gemara suggests several ways to resolve this contradiction. bRabbi Oshaya saidthat bRabbi Aḥa said: David said as follows: Midnight never passed me by in my sleep.Sometimes I fulfilled the verse, “I rose with the ineshefand cried,” but I always, at least, fulfilled the verse, “At midnight I rise to give thanks for Your righteous laws.”, bRabbi Zeira said: Until midnight,David bwould doze like a horse,as a horse dozes, but never sleeps deeply. bFrommidnight bon, he would gain the strength of a lion. Rav Ashi said: Until midnight, he would study Torah,as it is written: “I rose with the ineshefand cried, I hoped for Your word,” band frommidnight bon,he would engage in bsongs and praise,as it is written: “At midnight I rise to give thanks.”,To this point, the discussion has been based on the assumption that ineshefmeans evening. The Gemara asks: bDoes ineshef /ireally bmean evening? Doesn’t ineshefmean morning? As it is written: “And David slew them from the ineshefuntil the evening of the next day”(I Samuel 30:17). bDoesn’tthis verse mean bfrom the morning until the night,in which case ineshefmust mean morning?,The Gemara responds: bNo,this verse means that David slew them bfromone bevening untilthe next bevening. /b,The Gemara rejects this response: bIf so, letthe verse bbe written: From the ineshefuntil the ineshef /i, or from the evening until the evening.Why would the verse employ two different terms for a single concept?, bRather, Rava said: There are twotimes referred to as ineshef /i,and the word can refer to either evening or morning. iNeshefmust be understood in accordance with its Aramaic root: bThe night movespast b[ineshaf] band the day arrives, and the day movespast [ ineshaf] band the night arrives. /b,When King David said: At midnight I rise, the assumption is that he rose precisely at midnight. The Gemara asks: bDid David knowexactly bwhen it was midnight? Even Moses our teacher did not knowexactly when it was midnight. How do we know this about Moses? bAs it is writtenthat he said to Pharaoh: “Thus said the Lord: bAbout midnight, I will go out into the midst of Egypt”(Exodus 11:4). The word about indicates that it was only an approximation.,The Gemara clarifies: bWhatis the meaning of the expression: bAbout midnight?Did Moses say it or did God say it? bIf we saythat bthe Holy One, Blessed be He, Himself, said: About midnight, toMoses, bis there doubt beforeGod in bheaven? Rather,this must be understood as follows: bGod toldMoses: bAt midnight, butfrom the fact that bwhenMoses bcameto Pharaoh bhe said: About midnight; apparently /b, Moses bwas uncertainabout the exact moment of midnight. Moses, the greatest of all the prophets, was uncertain, and bDavid knew? /b,The Gemara offers several answers to this question: br bDavid had a signindicating when bit was midnight.As bRav Aḥa bar Bizna saidthat bRabbi Shimon Ḥasida said: A lyre hung over David’s bed, and once midnight arrived, the northernmidnight bwind would come andcause bthe lyre to play on its own.David bwould immediately risefrom his bed band study Torah until the first rays of dawn. br bOnce dawnarrived, bthe Sages of Israel enteredto advise bhimwith regard to the various concerns of the nation and the economy. bThey said to him: Our master, the king, your nation requires sustece. br bHe said: Go and sustain one another,provide each other with whatever is lacking. brThe Sages of Israel bresponded to himwith a parable: bA single handfulof food bdoes not satisfy a lion, and a pitwill bnotbe bfilledmerely bfromthe rain that falls directly into bits mouth,but other water must be piped in ( ige’onim /i). So too, the nation cannot sustain itself using its own resources. brKing David btold them: Go and take up arms with the troopsin battle in order to expand our borders and provide our people with the opportunity to earn a livelihood.,The Sages bimmediately seek advice from Ahitophelto determine whether or not it was appropriate to go to war at that time and how they should conduct themselves, band they consult the Sanhedrinin order to receive the requisite license to wage a war under those circumstances ( iTosefot HaRosh /i). bAnd they ask the iUrim VeTummim /iwhether or not they should go to war, and whether or not they would be successful., bRav Yosef said:Upon bwhat verseis this iaggadabased? bAs it is written: “And after Ahitophel was Yehoyada son of Benayahu and Evyatar, and the general of the king’s army, Yoav”(I Chronicles 27:34).,The individuals named in this verse correspond with the roles in the iaggadaas follows: bAhitophel is the adviserwhose advice they sought first with regard to going to war, band so it says: “Now the counsel of Ahitophel, which he counseled in those days, was as a man who inquires of the word of God;so was the counsel of Ahitophel both with David and with Absalom” (II Samuel 16:23). |
|
24. Anon., Exodus Rabbah, 30.24 (4th cent. CE - 9th cent. CE)
| 30.24. דָּבָר אַחֵר, וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה נו, א): כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה, זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי כד, כג): גַּם אֵלֶּה לַחֲכָמִים הַכֵּר פָּנִים בְּמִשְׁפָּט בַּל טוֹב, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִי גָרַם לַדַּיָּנִין שֶׁיִּהְיוּ יוֹדְעִין לָדוּן עַל יְדֵי שֶׁקִּבַּלְתֶּם אֶת הַתּוֹרָה שֶׁכָּתוּב בָּהּ (ויקרא כו, מו): אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת, אֶלָּא הֱווּ יוֹדְעִים הַכֵּר פָּנִים בַּמִּשְׁפָּט בַּל טוֹב, מַהוּ בַּל טוֹב, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהַדַּיָּן יוֹשֵׁב וְדָן בֶּאֱמֶת כִּבְיָכוֹל מַנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וּמַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בְּצִדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ב, יח): וְכִי הֵקִים ה' לָהֶם שֹׁפְטִים וְהָיָה ה' עִם הַשֹּׁפֵט, וְכֵיוָן שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ שֶׁהוּא נוֹשֵׂא פָנִים, כִּבְיָכוֹל מְסַלֵּק שְׁכִינָתוֹ וְעוֹלֶה לַשָּׁמַיִם, וְהַמַּלְאָכִים אוֹמְרִים לוֹ רִבּוֹן הָעוֹלָם, מַה יֵּשׁ לְךָ, וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם רָאִיתִי אֶת הַדַּיָּן שֶׁהוּא נוֹשֵׂא פָנִים, וְעָמַדְתִּי לִי מִשָּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יב, ו): מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאֶנְקַת אֶבְיוֹנִים עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה', וּמַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה, שׁוֹלֵף חַרְבּוֹ כְּנֶגְדוֹ, לְהוֹדִיעַ שֶׁיֵּשׁ דַּיָּן לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב יט, כט): גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב לְמַעַן תֵּדְעוּ שַׁדּוּן, שַׁדִּין כְּתִיב, שֶׁיֵּשׁ דִּין בָּעוֹלָם, לְפִיכָךְ אָמַר שְׁלֹמֹה: גַּם אֵלֶּה לַחֲכָמִים הַכֵּר פָּנִים בַּמִּשְׁפָּט בַּל טוֹב, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא טוֹב לְךָ שֶׁאֲנִי מַנִּיחֶךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (נחום א, ז): טוֹב ה' לְמָעוֹז בְּיוֹם צָרָה וְיֹדֵעַ חֹסֵי בוֹ, לְכָךְ כְּתִיב: כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה, וַאֲנִי מְקָרֵב עַצְמִי עִמָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נו, א): כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּנְבוּכַדְנֶצַּר כְּשֶׁרָאָה אֶת הַחֲלוֹם נִכְנַס דָּנִיֵּאל אֶצְלוֹ וְרָאָה שֶׁהוּא עָתִיד לְטָרְדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ד, כט): וּמִן אֲנָשָׁא לָךְ טָרְדִין, עָשָׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ מְרַתֵּת וּמְפַחֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ד, טז): אֱדַיִן דָּנִיֵּאל דִּי שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַר אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָה, אָמַר לוֹ לָמָּה אַתְּ מְפַחֵד, אָמַר לוֹ רוֹאֶה אֲנִי אֶת הַחֲלוֹם וְאֵינִי יָכוֹל לְאָמְרוֹ, אָמַר לוֹ (דניאל ד, טז): מָרִאי חֶלְמָא לְשָׂנְאָךְ וּפִשְׁרֵהּ לְעָרָךְ. מִי שֶׁדּוֹרֵשׁ הַמִּקְרָא הַזֶּה עוֹשֶׂה לְדָנִיֵּאל מֵטִיחַ דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה, שֶׁאָמַר לִנְבוּכַדְנֶצַּר: מָרִאי חֶלְמָא לְשָׂנְאָךְ, אֵין שׂוֹנְאוֹ בָּעוֹלָם יוֹתֵר מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהֶחֱרִיב אֶת בֵּיתוֹ וְהֶגְלָה אֶת בָּנָיו, וְעוֹד גַּם יִשְׂרָאֵל הָיוּ שׂוֹנְאָיו וְהָיָה מְקַלֵּל אוֹתָן. אֶלָּא נָתַן דָּנִיֵּאל לִבּוֹ כְּנֶגֶד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר מָרִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָבֵא אֶת הַחֲלוֹם לְשׂוֹנְאֲךָ זֶה. אָמַר נְבוּכַדְנֶצַּר לְדָנִיֵּאל רָאִיתִי בַּחֲלוֹמִי (דניאל ד, ז ט): וַאֲרוּ אִילָן בְּגוֹא אַרְעָא, וּמָזוֹן לְכֹלָּא בֵהּ, זֶה מֶלֶךְ גּוֹזֵר גְּזֵרָה, סוֹגֵר הַיָּם הַכֹּל מֵתִים, פּוֹתֵחַ הַיָּם הַכֹּל חַיִּים, לְכָךְ וּמָזוֹן לְכֹלָּא בֵהּ, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַחֲלוֹם אָמַר לוֹ מָה אֶעֱשֶׂה הֵיאַךְ אַתְּ מוֹלִיכֵנִי, אָמַר לוֹ (דניאל ד, כד): לָהֵן מַלְכָּא מִלְכִּי יִשְׁפַּר עֲלָךְ וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי מָסַרְתִּי אֶת הַצְּדָקָה לְאַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, יט): כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה, וְאַתָּה אוֹמֵר לָרָשָׁע וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק, אֶלָּא אָמַר לִנְבוּכַדְנֶצַּר עֲשֵׂה צְדָקָה וּפְתַח אוֹצָרֶךָ, שֶׁרָאָה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיָּצְאוּ עֲרוּמִים מִירוּשָׁלַיִם וְלֹא הָיָה בְּיָדָם שָׁוֶה פְּרוּטָה, לְכָךְ אָמַר לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה צְדָקָה. פָּתַח אוֹצְרוֹתָיו וְהָיָה מְפַרְנֵס לְיִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ (דניאל ד, כד): וְלִקְצָת יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂר וגו'. שָׁמַע נְבוּכַדְנֶצַּר בַּת קוֹל שֶׁהָיוּ מִתְרַגְּשִׁין, אָמַר הַקּוֹל הַזֶּה מֵהֵיכָן הוּא, אָמְרוּ לוֹ אוֹתָן הָעֲנִיִּים שֶׁאָמַרְתָּ לָתֵת לָהֶם חֵלֶק וְהָיִינוּ מְחַלְּקִין לָהֶם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתָּ. אָמַר אִלּוּלֵי נְכָסִים שֶׁהָיָה לִי מֵהֵיכָן הָיִיתִי בּוֹנֶה כָּל הַמְדִינָה הַזֹּאת לִכְבוֹדִי, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ד, כז): עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר הֲלָא דָא הִיא בָּבֶל רַבְּתָא, וַאֲנִי מְבַזְבֵּז כָּל נְכָסִים, אִם יֵלְכוּ נְכָסַי אֵין לִי כָּבוֹד, נָעַל אֶת הָאוֹצָרוֹת. כֵּיוָן שֶׁאָמַר כָּךְ עָנָה אוֹתוֹ בַּת קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ד, כח): עוֹד מִלְּתָא בְּפֻם מַלְכָּא קָל מִן שְׁמַיָא נְפַל, מִי גָרַם לוֹ לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, הַצְּדָקָה. וּמָה אִם הָרָשָׁע כָּךְ יִשְׂרָאֵל עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, הֱוֵי: שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה וְשָׁמַע שֶׁפְּלוֹטִמְיָא נַעֲשֵׂית, הָלַךְ וְשָׁאַל לַלּוּדָר אָמַר מָתַי פְּלוֹטִמְיָא נַעֲשֵׂית, אָמַר לוֹ רְחוֹקָה הִיא, הָלַךְ וְשָׁאַל לְאוֹתוֹ שֶׁעוֹשֶׂה פְּלוֹטִמְיָא, וְאָמַר קְרוֹבָה הִיא. אָמַר זֶה, לֹא שָׁאַלְתִּי לַלּוּדָר וְאָמַר לִי רְחוֹקָה הִיא. אָמַר לוֹ זוֹ הִיא דַּעְתְּךָ שֶׁהָיִיתָ שׁוֹאֵל לַלּוּדָר, וְכִי רוֹצֶה הוּא שֶׁאֶעֱשֶׂה פְּלוֹטִמְיָא, אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהוּא יוֹרֵד וְנֶהֱרַג. כָּךְ שָׁאֲלוּ יִשְׂרָאֵל לְבִלְעָם אֵימָתַי תִּהְיֶה יְשׁוּעָה, אָמַר לָהֶם (במדבר כד, יז): אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹ הִיא דַעְתְּכֶם, אֵין אַתֶּם יוֹדְעִין שֶׁסּוֹף בִּלְעָם יוֹרֵד לַגֵּיהִנֹּם וְאֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁתָּבוֹא יְשׁוּעָתִי, אֶלָּא הֱיוּ דּוֹמִים לַאֲבִיכֶם שֶׁאָמַר (בראשית מט, יט): לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה', צָפָה לִישׁוּעָה שֶׁהִיא קְרוֹבָה, לְכָךְ נֶאֱמַר, כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא. דָּבָר אַחֵר, כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא, כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעַתְכֶם אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא יְשׁוּעָתִי, יְהִי שְׁמוֹ מְבֹרָךְ, אִלּוּלֵי שֶׁהַדָּבָר כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אִם אֵין לָכֶם זְכוּת, בִּשְׁבִילִי אֲנִי עוֹשֶׂה, כִּבְיָכוֹל כָּל יָמִים שֶׁאַתֶּם שָׁם בַּצָּרָה אֲנִי עִמָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צא, טו): עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה, וַאֲנִי גוֹאֵל לְעַצְמִי, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נט, טז): וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם וגו', וְכֵן הוּא אוֹמֵר (זכריה ט, ט): גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלָיִם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע, וּמוֹשִׁיעַ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וְנוֹשָׁע, הֱוֵי אֲפִלּוּ אֵין בְּיֶדְכֶם מַעֲשִׂים, עוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבִילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא. דָּבָר אַחֵר, שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קיט, קכא): עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעשְׁקָי, אָמְרוּ לוֹ יִשְׂרָאֵל רִבּוֹן הָעוֹלָם הִסְתַּכֵּל שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט וְאָנוּ מִתְיָרְאִין מִן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אֶלָּא אַל תִּמְסְרֵנוּ בִּידֵיהֶם, הֱוֵי: עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק, מָשָׁל לְסוֹחֵר מְבַקֵּשׁ לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ, שָׁמַע שֶׁלִּסְטִים בַּדֶּרֶךְ, מֶה עָשָׂה לָקַח פְּרַקְמַטְיָא שֶׁלּוֹ וַעֲשָׂאָהּ אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, יָצָא לַדֶּרֶךְ וּתְפָשׂוּהוּ לִסְטִים, אָמְרוּ לוֹ מַה בְּיָדֶךָ, אָמַר לָהֶם כְּלֵי זְכוּכִית, אָמְרוּ לוֹ מִכַּמָּה זוֹ, אָמַר לָהֶם שְׁתַּיִם בְּסֶלַע וְשָׁלשׁ בְּסֶלַע. אָמְרוּ זֶה לָזֶה בִּשְׁבִיל אֵלּוּ אָנוּ הוֹרְגִים אוֹתוֹ, הִנִּיחוּהוּ. נִכְנַס לַמְּדִינָה הִתְחִיל פּוֹתֵחַ הַגְּלוּסְקָאוֹת וְיָשַׁב לִמְכֹּר, נִכְנְסוּ אוֹתָן הַלִּסְטִים וְרָאוּ אוֹתוֹ יוֹשֵׁב וּמוֹכֵר, אָמְרוּ לוֹ בְּכַמָּה זוֹ, אָמַר לָהֶם זוֹ בְּעֶשְׂרִים זְהוּבִים, וְזוֹ בִּשְׁלוֹשִׁים. אָמְרוּ לוֹ אֵין אַתָּה הוּא שֶׁאָמַרְתָּ לָנוּ בַּדֶּרֶךְ שְׁתַּיִם בְּסֶלַע שָׁלשׁ בְּסֶלַע, אָמַר לָהֶם הֵן, אֶלָּא אוֹתָהּ שָׁעָה הָיִיתִי בְּמָקוֹם הַמָּוֶת, עַכְשָׁיו אִם אֵין אַתֶּם נוֹתְנִין לִי דָּמֶיהָ אֵין אַתֶּם נוֹטְלִין אוֹתָהּ. כָּךְ יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה מִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה מִצְווֹת אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא כְּשֶׁיִּרְאוּ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת הֵם תְּמֵהִים שֶׁאֵין הָעוֹלָם כֻּלּוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל אֶת הַשָֹּׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סד, ג): וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ לֹא הֶאֱזִינוּ עַיִן לֹא רָאָתָה, וְכִי מֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ, אֶלָּא אֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לִשְׁמֹעַ מַהוּ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת, לְכָךְ נֶאֱמַר: כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי מֵבִיא אֶת הַיְשׁוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ג, ט): לַה' הַיְשׁוּעָה, וּמִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט כּוֹתֵב אֲנִי עָלָיו שֶׁהוּא מְקָרֵב אֶת הַיְשׁוּעָה. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּיהוֹשָׁפָט, שֶׁעָשָׂה שׁוֹפְטִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב יט, ה): וַיַּעֲמֵד [יהושפט] שֹׁפְטִים, וּכְשֶׁבָּאוּ בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב הֵן הָיוּ עוֹמְדִין וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה מִלְחַמְתָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב כ, טו): כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה כִּי לֵאלֹהִים, כְּשֵׁם שֶׁאָמַר משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (שמות יד, יד): ה' יִלָּחֵם לָכֶם, לָמָּה מִפְּנֵי שֶׁעָשׂוּ אֶת הַדִּין גָּרְמוּ הַיְשׁוּעָה שֶׁתָּבוֹא, לְכָךְ נֶאֱמַר: שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה, הֱוֵי: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו (שמות כא, ב): כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי. | |
|
25. Anon., Pesikta Rabbati, 21
|
