Home About Network of subjects Linked subjects heatmap Book indices included Search by subject Search by reference Browse subjects Browse texts

Tiresias: The Ancient Mediterranean Religions Source Database



727
Anon., Pesiqta De Rav Kahana, 1.1
NaN


Intertexts (texts cited often on the same page as the searched text):

16 results
1. Hebrew Bible, Song of Songs, 1.13, 1.16, 3.7, 5.12, 7.5, 8.5 (9th cent. BCE - 3rd cent. BCE)

1.13. צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין׃ 1.16. הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים אַף־עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה׃ 3.7. הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל׃ 5.12. עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל־אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל־מִלֵּאת׃ 7.5. צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל־שַׁעַר בַּת־רַבִּים אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק׃ 8.5. מִי זֹאת עֹלָה מִן־הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל־דּוֹדָהּ תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ׃ 1.13. My beloved is unto me as a bag of myrrh, That lieth betwixt my breasts. 1.16. Behold, thou art fair, my beloved, yea, pleasant; Also our couch is leafy. 3.7. Behold, it is the litter of Solomon; Threescore mighty men are about it, of the mighty men of Israel. 5.12. His eyes are like doves Beside the water-brooks; Washed with milk, And fitly set. 7.5. Thy neck is as a tower of ivory; Thine eyes as the pools in Heshbon, By the gate of Bath-rabbim; Thy nose is like the tower of Lebanon Which looketh toward Damascus. 8.5. Who is this that cometh up from the wilderness, Leaning upon her beloved? Under the apple-tree I awakened thee; There thy mother was in travail with thee; There was she in travail and brought thee forth.
2. Hebrew Bible, Deuteronomy, 1.11, 9.14, 32.31 (9th cent. BCE - 3rd cent. BCE)

1.11. יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם׃ 9.14. הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת־שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי־עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ׃ 32.31. כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים׃ 1.11. The LORD, the God of your fathers, make you a thousand times so many more as ye are, and bless you, as He hath promised you!—" 9.14. let Me alone, that I may destroy them, and blot out their name from under heaven; and I will make of thee a nation mightier and greater than they.’" 32.31. For their rock is not as our Rock, Even our enemies themselves being judges."
3. Hebrew Bible, Exodus, 32.10 (9th cent. BCE - 3rd cent. BCE)

32.10. Now therefore let Me alone, that My wrath may wax hot against them, and that I may consume them; and I will make of thee a great nation.’"
4. Hebrew Bible, Psalms, 3.4, 24.7 (9th cent. BCE - 3rd cent. BCE)

3.4. וְאַתָּה יְהוָה מָגֵן בַּעֲדִי כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי׃ 24.7. שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד׃ 3.4. But thou, O LORD, art a shield about me; My glory, and the lifter up of my head." 24.7. Lift up your heads, O ye gates, and be ye lifted up, ye everlasting doors; that the King of glory may come in."
5. Hebrew Bible, 1 Kings, 7.2, 8.8 (8th cent. BCE - 5th cent. BCE)

7.2. וַיִּבֶן אֶת־בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן מֵאָה אַמָּה אָרְכּוֹ וַחֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבּוֹ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתוֹ עַל אַרְבָּעָה טוּרֵי עַמּוּדֵי אֲרָזִים וּכְרֻתוֹת אֲרָזִים עַל־הָעַמּוּדִים׃ 7.2. וְכֹתָרֹת עַל־שְׁנֵי הָעַמּוּדִים גַּם־מִמַּעַל מִלְּעֻמַּת הַבֶּטֶן אֲשֶׁר לְעֵבֶר שבכה [הַשְּׂבָכָה] וְהָרִמּוֹנִים מָאתַיִם טֻרִים סָבִיב עַל הַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית׃ 8.8. וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן־הַקֹּדֶשׁ עַל־פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃ 7.2. For he built the house of the forest of Lebanon: the length thereof was a hundred cubits, and the breadth thereof fifty cubits, and the height thereof thirty cubits, upon four rows of cedar pillars, with cedar beams upon the pillars." 8.8. And the staves were so long that the ends of the staves were seen from the holy place, even before the Sanctuary; but they could not be seen without; and there they are unto this day."
6. Hebrew Bible, Isaiah, 47.2-47.3, 62.3 (8th cent. BCE - 5th cent. BCE)

47.2. קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח גַּלִּי צַמָּתֵךְ חֶשְׂפִּי־שֹׁבֶל גַּלִּי־שׁוֹק עִבְרִי נְהָרוֹת׃ 47.3. תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ גַּם תֵּרָאֶה חֶרְפָּתֵךְ נָקָם אֶקָּח וְלֹא אֶפְגַּע אָדָם׃ 62.3. וְהָיִיתְ עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד־יְהוָה וצנוף [וּצְנִיף] מְלוּכָה בְּכַף־אֱלֹהָיִךְ׃ 47.2. Take the millstones, and grind meal; Remove thy veil, Strip off the train, uncover the leg, Pass through the rivers." 47.3. Thy nakedness shall be uncovered, Yea, thy shame shall be seen; I will take vengeance, And will let no man intercede." 62.3. Thou shalt also be a crown of beauty in the hand of the LORD, And a royal diadem in the open hand of thy God."
7. Hebrew Bible, 2 Chronicles, 3.7 (5th cent. BCE - 3rd cent. BCE)

3.7. וַיְחַף אֶת־הַבַּיִת הַקֹּרוֹת הַסִּפִּים וְקִירוֹתָיו וְדַלְתוֹתָיו זָהָב וּפִתַּח כְּרוּבִים עַל־הַקִּירוֹת׃ 3.7. He overlaid also the house, the beams, the thresholds, and the walls thereof, and the doors thereof, with gold; and graved cherubim on the walls."
8. Philo of Alexandria, On The Life of Moses, 1.7 (1st cent. BCE - 1st cent. CE)

1.7. And his father and mother were among the most excellent persons of their time, and though they were of the same time, still they were induced to unite themselves together more from an uimity of feeling than because they were related in blood; and Moses is the seventh generation in succession from the original settler in the country who was the founder of the whole race of the Jews.
9. Josephus Flavius, Jewish Antiquities, 2.210-2.217 (1st cent. CE - 1st cent. CE)

2.211. Hereupon he betook himself to prayer to God; and entreated him to have compassion on those men who had nowise transgressed the laws of his worship, and to afford them deliverance from the miseries they at that time endured, and to render abortive their enemies’ hopes of the destruction of their nation. 2.212. Accordingly God had mercy on him, and was moved by his supplication. He stood by him in his sleep, and exhorted him not to despair of his future favors. He said further, that he did not forget their piety towards him, and would always reward them for it, as he had formerly granted his favor to their forefathers, and made them increase from a few to so great a multitude. 2.213. He put him in mind, that when Abraham was come alone out of Mesopotamia into Canaan, he had been made happy, not only in other respects, but that when his wife was at first barren, she was afterwards by him enabled to conceive seed, and bare him sons. That he left to Ismael and to his posterity the country of Arabia; as also to his sons by Ketura, Troglodytis; and to Isaac, Canaan. 2.214. That by my assistance, said he, he did great exploits in war, which, unless you be yourselves impious, you must still remember. As for Jacob, he became well known to strangers also, by the greatness of that prosperity in which he lived, and left to his sons, who came into Egypt with no more than seventy souls, while you are now become above six hundred thousand. 2.215. Know therefore that I shall provide for you all in common what is for your good, and particularly for thyself what shall make thee famous; for that child, out of dread of whose nativity the Egyptians have doomed the Israelite children to destruction, shall be this child of thine, and shall be concealed from those who watch to destroy him: 2.216. and when he is brought up in a surprising way, he shall deliver the Hebrew nation from the distress they are under from the Egyptians. His memory shall be famous while the world lasts; and this not only among the Hebrews, but foreigners also:—all which shall be the effect of my favor to thee, and to thy posterity. He shall also have such a brother, that he shall himself obtain my priesthood, and his posterity shall have it after him to the end of the world. 2.217. 4. When the vision had informed him of these things, Amram awaked and told it to Jochebed who was his wife. And now the fear increased upon them on account of the prediction in Amram’s dream; for they were under concern, not only for the child, but on account of the great happiness that was to come to him also.
10. Anon., Genesis Rabba, 1.1, 19.7 (2nd cent. CE - 5th cent. CE)

1.1. רַבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּה פָּתַח (משלי ח, ל): וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם וגו', אָמוֹן פַּדְּגוֹג, אָמוֹן מְכֻסֶּה, אָמוֹן מֻצְנָע, וְאִית דַּאֲמַר אָמוֹן רַבָּתָא. אָמוֹן פַּדְּגוֹג, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (במדבר יא, יב): כַּאֲשֶׁר יִשָֹּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק. אָמוֹן מְכֻסֶּה, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (איכה ד, ה): הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע וגו'. אָמוֹן מֻצְנָע, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (אסתר ב, ז): וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה. אָמוֹן רַבָּתָא, כְּמָא דְתֵימָא (נחום ג, ח): הֲתֵיטְבִי מִנֹּא אָמוֹן, וּמְתַרְגְּמִינַן הַאַתְּ טָבָא מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָא רַבָּתָא דְּיָתְבָא בֵּין נַהֲרוֹתָא. דָּבָר אַחֵר אָמוֹן, אֻמָּן. הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת אֲנִי הָיִיתִי כְּלִי אֻמְנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פָּלָטִין, אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ אֶלָּא מִדַּעַת אֻמָּן, וְהָאֻמָּן אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ אֶלָּא דִּפְתְּרָאוֹת וּפִנְקְסָאוֹת יֵשׁ לוֹ, לָדַעַת הֵיאךְ הוּא עוֹשֶׂה חֲדָרִים, הֵיאךְ הוּא עוֹשֶׂה פִּשְׁפְּשִׁין. כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבִּיט בַּתּוֹרָה וּבוֹרֵא אֶת הָעוֹלָם, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים. וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָּא תּוֹרָה, הֵיאַךְ מָה דְּאַתְּ אָמַר (משלי ח, כב): ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ. 1.1. רַבִּי יוֹנָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, לָמָּה נִבְרָא הָעוֹלָם בְּב', אֶלָּא מַה ב' זֶה סָתוּם מִכָּל צְדָדָיו וּפָתוּחַ מִלְּפָנָיו, כָּךְ אֵין לְךָ רְשׁוּת לוֹמַר, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּפָנִים, מַה לְּאָחוֹר, אֶלָּא מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וּלְהַבָּא. בַּר קַפָּרָא אָמַר (דברים ד, לב): כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן הַיּוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ אַתָּה דּוֹרֵשׁ, וְאִי אַתָּה דּוֹרֵשׁ לִפְנִים מִכָּאן. (דברים ד, לב): וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם, אַתָּה דּוֹרֵשׁ וְחוֹקֵר, וְאִי אַתָּה חוֹקֵר לִפְנִים מִכָּאן. דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בַּהֲדֵיהּ דְּבַר קַפָּרָא, לָמָּה נִבְרָא הָעוֹלָם בְּב', לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁהֵן שְׁנֵי עוֹלָמִים, הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא. דָּבָר אַחֵר, וְלָמָּה בְּב' שֶׁהוּא לְשׁוֹן בְּרָכָה, וְלָמָּה לֹא בְּאָלֶ"ף שֶׁהוּא לְשׁוֹן אֲרִירָה. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה לֹא בְּאָלֶ"ף שֶׁלֹא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לָאֶפִּיקוֹרְסִין לוֹמַר הֵיאַךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד שֶׁהוּא נִבְרָא בִּלְשׁוֹן אֲרִירָה, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בִּלְשׁוֹן בְּרָכָה, וְהַלְּוַאי יַעֲמֹד. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה בְּב' אֶלָּא מַה ב' זֶה יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי עוֹקְצִין, אֶחָד מִלְּמַעְלָה וְאֶחָד מִלְּמַטָּה מֵאֲחוֹרָיו, אוֹמְרִים לַב' מִי בְּרָאֲךָ, וְהוּא מַרְאֶה בְּעוּקְצוֹ מִלְּמַעְלָה, וְאוֹמֵר זֶה שֶׁלְּמַעְלָה בְּרָאָנִי. וּמַה שְּׁמוֹ, וְהוּא מַרְאֶה לָהֶן בְּעוּקְצוֹ שֶׁל אַחֲרָיו, וְאוֹמֵר ה' שְׁמוֹ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר חֲנִינָא בְּשֵׁם רַבִּי אֲחָא, עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דוֹרוֹת הָיְתָה הָאָלֶ"ף קוֹרֵא תִּגָּר לִפְנֵי כִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרָה לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי רִאשׁוֹן שֶׁל אוֹתִיּוֹת וְלֹא בָּרָאתָ עוֹלָמְךָ בִּי, אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, יט): ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ וגו', לְמָחָר אֲנִי בָּא לִתֵּן תּוֹרָה בְּסִינַי וְאֵינִי פּוֹתֵחַ תְּחִלָה אֶלָּא בָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, ב): אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אוֹמֵר לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אָלֶ"ף, שֶׁהוּא מַסְכִּים מֵאָלֶ"ף, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קה, ח): דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר. 19.7. וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם (בראשית ג, ח), אָמַר רַבִּי חַלְּפוֹן שָׁמַעְנוּ שֶׁיֵּשׁ הִלּוּךְ לַקּוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן, וְהִלּוּךְ לָאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט, כג): וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא מְהַלֵּךְ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא מִתְהַלֵּךְ, מְקַפֵּץ וְעוֹלֶה. עִקַּר שְׁכִינָה בַּתַּחְתּוֹנִים הָיְתָה, כֵּיוָן שֶׁחָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן נִסְתַּלְּקָה שְׁכִינָה לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן, חָטָא קַיִן נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַשֵּׁנִי, דּוֹר אֱנוֹשׁ לַשְׁלִישִׁי, דּוֹר הַמַּבּוּל לָרְבִיעִי, דּוֹר הַפְלָגָה לַחֲמִישִׁי, סְדוֹמִיִּים לַשִּׁשִּׁי, וּמִצְרִיִּים בִּימֵי אַבְרָהָם לַשְּׁבִיעִי. וּכְנֶגְדָן עָמְדוּ שִׁבְעָה צַדִּיקִים, וְאֵלּוּ הֵן, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵוִי קְהָת עַמְרָם משֶׁה, עָמַד אַבְרָהָם וְהוֹרִידָהּ לַשִּׁשִּׁי, עָמַד יִצְחָק וְהוֹרִידָהּ מִן שִׁשִּׁי לַחֲמִישִׁי, עָמַד יַעֲקֹב וְהוֹרִידָהּ מִן הַחֲמִישִׁי לָרְבִיעִי, עָמַד לֵוִי וְהוֹרִידָהּ מִן הָרְבִיעִי לַשְּׁלִישִׁי, עָמַד קְהָת וְהוֹרִידָהּ מִן הַשְּׁלִישִׁי לַשֵּׁנִי, עָמַד עַמְרָם וְהוֹרִידָהּ מִן הַשֵּׁנִי לָרִאשׁוֹן, עָמַד משֶׁה וְהוֹרִידָהּ מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק כְּתִיב (תהלים לז, כט): צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וגו', וּרְשָׁעִים מַה יַּעֲשׂוּ פוֹרְחִים בָּאֲוִיר, אֶלָּא הָרְשָׁעִים לֹא הִשְׁכִּינוּ שְׁכִינָה בָּאָרֶץ. 1.1. The great Rabbi Hoshaya opened [with the verse (Mishlei 8:30),] \"I [the Torah] was an amon to Him and I was a plaything to Him every day.\" Amon means \"pedagogue\" (i.e. ny). Amon means \"covered.\" Amon means \"hidden.\" And there is one who says amon means \"great.\" Amon means \"ny,\" as in (Bamidbar 11:12) “As a ny (omein) carries the suckling child.\" Amon means \"covered,\" as in (Eichah 4:5) \"Those who were covered (emunim) in scarlet have embraced refuse heaps.\" Amon means \"hidden,\" as in (Esther 2:7) \"He hid away (omein) Hadassah.\" Amon means \"great,\" as in (Nahum 3:8) \"Are you better than No-amon [which dwells in the rivers]?\" which the Targum renders as, \"Are you better than Alexandria the Great (amon), which dwells between the rivers?\" Alternatively, amon means \"artisan.\" The Torah is saying, \"I was the artisan's tool of Hashem.\" In the way of the world, a king of flesh and blood who builds a castle does not do so from his own knowledge, but rather from the knowledge of an architect, and the architect does not build it from his own knowledge, but rather he has scrolls and books in order to know how to make rooms and doorways. So too Hashem gazed into the Torah and created the world. Similarly the Torah says, \"Through the reishis Hashem created [the heavens and the earth],\" and reishis means Torah, as in \"Hashem made me [the Torah] the beginning (reishis) of His way\" (Mishlei 8:22)." 19.7. ... the root/essence of Shekhinah/God’s presence was in the lower ones / `iqar sh’khinah batachtonim haytah."
11. Anon., Leviticus Rabba, 1.2 (2nd cent. CE - 5th cent. CE)

1.2. רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח (הושע יד, ח): יָשֻׁבוּ ישְׁבֵי בְצִלּוֹ, אֵלּוּ הַגֵּרִים שֶׁבָּאִין וְחוֹסִין בְּצִלּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, (הושע יד, ח): יְחַיּוּ דָּגָן, נַעֲשׂוּ עִקָּר כְּיִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְּתֵימַר (זכריה ט, יז): דְּגַן בַּחוּרִים וְתִירשׁ יְנוֹבֵב בְּתוּלוֹת. (הושע יד, ח): וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן, כְּמָה דְתֵימַר (תהלים פ, ט): גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ. דָּבָר אַחֵר (הושע יד, ח): יְחַיּוּ דָּגָן, בַּתַּלְמוּד. (הושע יד, ח): וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן, בְּאַגָּדָה. (הושע יד, ח): זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָבִיב עָלַי שְׁמוֹתָם שֶׁל גֵּרִים כְּיֵין נֶסֶךְ שֶׁקָּרֵב לְפָנַי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ לְבָנוֹן, עַל שֵׁם (דברים ג, כה): הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ לְבָנוֹן שֶׁמַּלְבִּין עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כַּשֶׁלֶג, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה א, יח): אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ וְאִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ, רַבִּי טַבְיוֹמֵי אָמַר עַל שֵׁם שֶׁכָּל לְבָבוֹת שְׂמֵחִים בּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים מח, ג): יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ וגו'. וְרַבָּנָן אָמְרֵי עַל שֵׁם (מלכים א ט, ג): וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים. 1.2. R’ Abahu opened and said ‘“Those who dwelt in its shade shall return…” (Hoshea 14:8) This refers to the converts who come and take shelter in the shade of the Holy One. “…they shall revive [like] corn…” (ibid.) They will become primary, just as Israel as it says “…Corn [will give strength to] young men, and new wine will cause maids to speak.” (Zechariah 9:17) “…and blossom like the vine…” (Hoshea 14:8) As it says “You uprooted a vine from Egypt; You drove out nations and planted it.” (Tehillim 80:9)’ Another explanation. “…they shall revive [like] corn…” (Hoshea 14:8) in their Talmudic learning, “…and blossom like the vine…” (ibid.) in their aggadic learning. “; it (fragrance) will recall the wine of Lebanon.” (ibid.) The Holy One said ‘the names of converts are beloved to Me like idolatrous wine which was offered before Me on the altar.’ And why is its name Lebanon? Because of the verse “…this good mountain and the Lebanon.” (Devarim 3:25) R’ Shimon bar Yochai taught: why is it called Lebanon, because it bleaches out (malbin) the sins of Israel like snow, as it says “…If your sins prove to be like crimson, they will become white as snow; if they prove to be as red as crimson dye, they shall become as wool.” (Yeshayahu 1:18) R’ Teviyumi said ‘because all hearts (levavot) rejoice in it, as it says “The fairest of branches, the joy of the entire earth- Mount Zion…” (Tehillim 48:3) The Rabbis say ‘because “…and My eyes and My heart (libi) shall be there at all times.” (Melachim I 9:3)"
12. Anon., Mekhilta Derabbi Yishmael, None (2nd cent. CE - 4th cent. CE)

13. Babylonian Talmud, Moed Qatan, None (3rd cent. CE - 6th cent. CE)

9a. מותרין לישא ערב הרגל קשיא לכולהו,לא קשיא למאן דאמר משום שמחה עיקר שמחה חד יומא הוא,למ"ד משום טירחא עיקר טירחא חד יומא הוא למ"ד משום ביטול פריה ורביה לחד יומא לא משהי איניש נפשיה,ודאין מערבין שמחה בשמחה מנלן דכתיב (מלכים א ח, סה) ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים [לפני ה' אלהינו] שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום ואם איתא דמערבין שמחה בשמחה איבעי ליה למינטר עד החג ומיעבד שבעה להכא ולהכא,ודלמא מינטר לא נטרינן והיכא דאתרמי עבדינן איבעי ליה לשיורי פורתא,שיורי בנין בהמ"ק לא משיירינן איבעי ליה לשיורי באמה כליא עורב,אמה כליא עורב צורך בנין הבית הוא אלא מדמייתר קרא מכדי כתיב ארבעה עשר יום שבעת ימים ושבעת ימים למה לי שמע מינה הני לחוד והני לחוד,א"ר פרנך א"ר יוחנן אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים והיו דואגים ואומרים שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כלייה יצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנין לחיי העולם הבא,מאי דרוש אמרו קל וחומר ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם וקרבן יחיד דוחה שבת דאיסור סקילה מקדש דקדושתו קדושת עולם וקרבן צבור ויום הכפורים דענוש כרת לא כ"ש,אלא אמאי היו דואגים התם צורך גבוה הכא צורך הדיוט הכא נמי מיעבד ליעבדו מיכל לא ניכלו ולא לישתו אין שמחה בלא אכילה ושתיה,ומשכן דדחי שבת מנלן אילימא מדכתיב (במדבר ז, יב) ביום הראשון וביום השביעי דלמא שביעי לקרבנות אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא (במדבר ז, עב) ביום עשתי עשר יום מה יום כולו רצוף אף עשתי עשר כולן רצופין,ודלמא ימים הראויין כתיב קרא אחרינא (במדבר ז, עח) ביום שנים עשר יום מה יום כולו רצוף אף שנים עשר יום כולן רצופין,ודלמא הכא נמי ימים הראויין אם כן תרי קראי למה לי,ומקדש דדוחה יום הכפורים מנלן אילימא מדכתיב ארבעה עשר יום ודלמא ימים הראויין גמר יום יום מהתם,יצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנין לחיי העולם הבא ומנלן דאחיל להו דתני תחליפא (מלכים א ח, סו) ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו,לאהליהם שהלכו ומצאו נשיהם בטהרה שמחים שנהנו מזיו השכינה וטובי לב שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר על כל הטובה שיצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנין לחיי העולם הבא,לדוד עבדו ולישראל עמו בשלמא לישראל עמו דאחיל להו עון יום הכפורים אלא לדוד עבדו מאי היא,אמר רב יהודה אמר רב בשעה שביקש שלמה להכניס ארון למקדש דבקו שערים זה לזה אמר שלמה עשרים וארבע רננות ולא נענה פתח ואמר (תהלים כד, ז) שאו שערים ראשיכם וגו' ולא נענה,כיון שאמר (דברי הימים ב ו, מב) ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה וידעו הכל שמחל לו הקב"ה על אותו עון,ר' יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי ר' שמעון בן יוחי איפטור מיניה באורתא לצפרא הדור וקא מפטרי מיניה אמר להו ולאו איפטריתו מיני באורתא,אמרו ליה למדתנו רבינו תלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר צריך ליפטר ממנו פעם אחרת שנאמר ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וכתיב (דברי הימים ב ז, י) וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם,אלא מכאן לתלמיד הנפטר מרבו ולן באותה העיר צריך ליפטר ממנו פעם אחרת,א"ל לבריה בני אדם הללו אנשים של צורה הם זיל גביהון דליברכוך אזל אשכחינהו דקא רמו קראי אהדדי כתיב (משלי ד, כו) פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו וכתיב (משלי ה, ו) אורח חיים פן תפלס,לא קשיא כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים 9a. bare permitted to marry on the eve of the pilgrimage Festival.This poses ba difficulty to all ofthe opinions, as a wedding celebration ordinarily extends for seven days, and the majority of the celebration will coincide with the Festival.,The Gemara answers: This is bnot difficult,as this ibaraitacan be reconciled with all of the opinions. bAccording to the one who saidthat one may not get married on the intermediate days of a Festival bbecause of joy,i.e., because one must not mix one joy with another, or because one may not put aside the rejoicing of the Festival and occupy himself with rejoicing with his wife, this is not difficult, as bthe primary joyof a wedding bisonly bone day,and after that, the joy of the wedding will not affect the joy of the Festival.,And baccording to the one who saidthat one may not marry on the intermediate days of a Festival bdue tothe excessive bexertionthat the wedding preparations demand, it is not difficult, as bthe primary exertion isonly bone day.After the wedding, excessive exertion is not required. And baccording to the one who saidthat the reason is bdue to the neglect ofthe mitzva to be bfruitful and multiply,there is no room for concern: Since there is only bone day,the eve of the Festival, when he can get married and save money on the feast, ba man will not delayhis wedding in order to get married then, lest some unforeseen circumstance arise that will prevent him from getting married on that day. Therefore, according to all the reasons offered, there is no need to prohibit weddings on the eve of a Festival.,§ The Gemara asks: With regard to the principle that bone may not mixone bjoy withanother bjoy, from where do wederive it? The Gemara explains that the source is bas it is writtenwith regard to the dedication of the Temple: b“So Solomon held the feast at that time, and all Israel with him, a great congregation, from the entrance of Hamath to the Brook of Egypt, before the Lord our God, seven days and seven days, fourteen days”(I Kings 8:65). bAnd if it is sothat bone mayin fact bmixone bjoy withanother bjoy, he should have waited until the festivalof iSukkot /i, which was the second set of seven days, band madea feast of bsevendays bfor this and for that,i.e., for the dedication of the Temple and for the festival of iSukkottogether. The fact that he did not do so indicates that one must not mix one joy with another.,The Gemara raises a question: bPerhaps,however, it may be derived from here only that bwe may not delaya wedding to be on a Festival, just as King Solomon did not delay the Temple dedication to be on the Festival, but nevertheless, bwhere it happensto occur that way, bwe mayindeed bpreparea feast to celebrate both occasions together. The Gemara answers: If this were permitted, Solomon bshould have left a smallpart of the Temple unfinished until the Festival, and thereby arranged for a joint celebration of the dedication of the Temple and the festival of iSukkot /i.,The Gemara responds: bOne may not leaveany part of bthe building of the Templeundone, as a mitzva should be completed as quickly as possible. The Gemara modifies its previous opinion: Solomon bshould have left the cubit- /bwide plates with spikes, which were designed to beliminate the ravens,unfinished. The roof of the Temple was fitted with sharp metal spikes to deter the ravens, who were attracted by the smell of the sacrificial meat, from perching there. Although this was not considered a part of the building itself, delaying its installation would have allowed Solomon to delay the celebration of the Temple dedication.,The Gemara rejects this opinion as well: bThe cubit /b-wide plates with spikes to beliminate the ravens was a necessaryelement bin the building of the Temple,and consequently Solomon could not delay its construction either. bRather,the proof is bfrom the redundancyin bthe verse. Since it is written “fourteen days,” why do Ineed the verse to specify b“seven days and seven days”? Learn from itthat btheseseven days of celebrating the Temple dedication must bbe discrete, andsimilarly, btheseseven days of celebrating the Festival must bbe discrete,due to the principle that one may not mix one joy with another.,§ Apropos the discussion of the celebration at Solomon’s dedication of the Temple, the Gemara relates that bRabbi Parnakh said that Rabbi Yoḥa said: That year,the Jewish people bdid not observe Yom Kippur,as the seven-day celebration of the dedication of the Temple coincided with Yom Kippur and all seven days were celebrated with feasting. bAndthe people bwere worried and said: Perhaps the enemies of the Jewish people,a euphemism for the Jewish people themselves, bhave become liable to be destroyedfor the transgression of eating on Yom Kippur, which is punishable by ikaret /i. bA Divine Voice issued forth and said to them: All of you are designated for life in the World-to-Come. /b,The Gemara asks: bWhat derivationled them to conclude that it was permitted for them to eat on Yom Kippur? The Gemara explains that they based their ruling on an ia fortiori /iinference: bIfat the dedication of bthe Tabernacle, whose sanctity is not a permanent sanctity, an individual’s offering,i.e., an offering of one of the tribal princes, boverridesthe prohibition of bShabbat,as the princes’ offerings were brought every day including Shabbat despite the attendant transgression of ba prohibitionthat is punishable by bstoning;then with regard to the dedication of bthe Temple, whose sanctity is a permanent sanctityand the offerings brought there were bcommunal offerings,is it bnot all the more soclear that the dedication of the Temple overrides the prohibition of bYom Kippur,a violation that is bpunishable bythe less severe punishment of ikaret /i? /b,The Gemara asks: bButif they had firm basis for their behavior, bwhy were they worried?The Gemara answers that one can refute this ia fortioriinference as follows: bThere,at the dedication of the Tabernacle, Shabbat was desecrated only bfor the necessitiesof the Temple service to God on bHigh,i.e., by sacrificing offerings. bHere,at the dedication of the Temple, they desecrated Yom Kippur by eating and drinking, which was for bthe need of commonmortals. Based on this distinction the Gemara suggests: bHere too,at the dedication of the Temple bthey shouldhave bperformedthe rites of the sacrificial offerings and bthey should nothave beaten or drunk.The Gemara answers: bThere is nocomplete brejoicing without eating and drinking. /b,With regard to the proof itself, the Gemara asks: bAnd from where do wederive that the offerings brought at the dedication of bthe Tabernacle overrode Shabbat? If we sayit is bas it is writtenwith regard to the offerings brought by the tribal princes: b“On the first day”(Numbers 7:12) band “on the seventh day”(Numbers 7:48), this is not a conclusive proof, as bperhapsthis refers not to the seventh day of the week but to bthe seventhday bofsacrificial bofferings.Perhaps they skipped Shabbat and did not sacrifice offerings connected to the dedication of the Tabernacle on that day. bRav Naḥman bar Yitzḥak said: The versealso bstates: “On the day of the eleventh day”(Numbers 7:72). The repetition of the word day indicates that bjust as a day is allone bcontinuousperiod of time, bso too, the elevendays bwere allone bcontinuousperiod of time, with no break in the middle, even for Shabbat.,The Gemara asks: bBut perhapsthis refers only to bdays that are fitfor an individual’s offerings, i.e., the offerings were sacrificed on eleven consecutive days that were suitable for sacrificing the offerings of an individual, but not on Shabbat. The Gemara answers: In banother verse it is written: “On the day of the twelfth day”(Numbers 7:78), indicating that bjust as a day is allone bcontinuousperiod of time, bso too, the twelve days were allone bcontinuousperiod of time.,The Gemara asks again: bBut perhaps here toothis is referring to bdays that are fitfor sacrificing the offerings of an individual? The Gemara rejects this opinion: bIf so, why do Ineed btwo verses,the verse with regard to the eleventh day and the verse with regard to the twelfth day, to teach the same principle? The fact that the Torah uses repetitive phraseology in both verses indicates that all the days were consecutive, without a break for Shabbat.,The Gemara asks: bAnd from where do wederive that the feasting at the time of the dedication of bthe Temple overrides Yom Kippur,so that the people did not have to fast? bIf we sayit is derived bfrom that which is written: Fourteen days, perhapsthis is referring to bdays that are fitfor feasting, to the exclusion of Yom Kippur. The Gemara answers: This is bderivedby means of a verbal analogy between the word b“day”mentioned in this context bandthe word b“day”mentioned bthere,with regard to the dedication of the Tabernacle. Just as there the days were consecutive, without a break for Shabbat, so too here, the days were consecutive, without a break for Yom Kippur.,It was stated above that ba Divine Voice issued forth and said to them: All of you are designated for life in the World-to-Come.The Gemara asks: bAnd from where do wederive bthatGod bpardoned themfor this sin? The Gemara answers: The Sage bTaḥlifa taughtin a ibaraitathat the verse states: b“On the eighth day he sent the people away, and they blessed the king, and went to their tents joyful and glad of heart for all the goodness that the Lord had done for David His servant and for Israel His people”(I Kings 8:66).,This verse may be expounded as follows: The words b“to their tents”indicate bthat they went and found their wives ina state of bpurity,as the terms tent and house often denote one’s wife. The term b“joyful”is referring to the fact bthey had enjoyed the splendor of the Divine Presence,as there was a revelation of the Divine Presence when the offerings were sacrificed in the Temple. The phrase b“and glad of heart”refers to the fact that beach of their wives conceived a male child.The words b“for all the goodness”indicate bthat a Divine Voice issued forth and said to them: All of you are designated for life in the World-to-Come,which is the ultimate good.,The aforementioned verse stated: “For all the goodness that the Lord had done bfor David His servant and for Israel His people. /b” The Gemara asks: bGranted,when the verse mentions the goodness that God did bfor Israel His people,this is referring to the fact bthat He pardoned them the sin ofeating on bYom Kippurthat year; bbut what isthe goodness that God performed bfor David His servant? /b, bRav Yehuda said that Rav said: When Solomon sought to bring the Ark into the Temple the gates clung togetherand could not be opened. bSolomon uttered twenty-four songsof praise, bandhis prayer bwas not answered. He began and said: “Lift up your heads, O you gates,and be lifted up, you everlasting doors; and the King of glory shall come in” (Psalms 24:7), bbutonce again his prayer bwas not answered,and the Temple gates remained closed., bOnce he said:“Now therefore arise, O Lord God, into your resting place, You, and the Ark of Your strength; Let your priests, O Lord God, be clothed with victory and let Your pious ones rejoice in goodness. bO Lord God, do not turn away the face of Your anointed; remember the faithful love of David Your servant”(II Chronicles 6:41–42), bhe was immediately answered. At that moment the faces of David’s enemies turneddark blike thecharred bbottom of a pot, and all knew that the Holy One, Blessed be He, forgave him for that sininvolving Bathsheba, as they saw that it was only in his merit that the gates of the Temple opened.,The Gemara relates that bRabbi Yonatan ben Asmai and Rabbi Yehuda, son of converts, studied the portiondealing with boaths in the study hall of Rabbi Shimon ben Yoḥai.After completing their studies, the disciples btook leave oftheir master bin the evening,but did not yet leave the city. bIn the morning they went back and took leave of hima second time. bHe said to them: Did you notalready btake leave of meyesterday bin the evening? /b, bThey said to him: You have taught us, our teacher,that ba disciple who takes leave of his teacher andthen bstays overnight in the same city must take leave of him an additional time, as it is statedat the conclusion of the dedication of the Temple: b“On the eighth day he sent the people away, and they blessed the king”(I Kings 8:66), bandelsewhere bit is written: “And on the twenty-third day of the seventh month he sent the people away”(II Chronicles 7:10). The eighth day in the verse is referring to the Eighth Day of Assembly, the twenty-second of the month of Tishrei, yet it says that he sent the people away on the next day, the twenty-third of the month., bRather,it can be derived bfrom herethat ba disciple who takes leave of his teacher andthen bstays overnight in the same city must take leave of him an additional time,just as the Jewish people took leave of Solomon an additional time on the day after the Festival, on the twenty-third of Tishrei.,Rabbi Shimon ben Yoḥai bsaid to his son: Thesetwo bpeople,Rabbi Yonatan ben Asmai and Rabbi Yehuda, son of converts, bare men ofnoble bform [ itzura /i]i.e., wise and learned individuals; bgo to them so that they will bless you. He wentand bfound themdeep in discussion, braisingapparent bcontradictions between versesas follows: bIt is written: “Make level the path of your feet, and let all your ways be established”(Proverbs 4:26), indicating that when one has the opportunity to perform more than one mitzva, he must evaluate which of them is most important. bAndelsewhere bit is written: “Lest you level out the path of life,”(Proverbs 5:6), indicating that one must perform each mitzva as the opportunity arises, without considering its relative importance.,They explained that it is bnot difficult: Here,in the first verse cited above, it is discussing ba mitzva that can be done by others,and therefore one must consider what is most worthwhile for him to perform himself and what he will leave to others.
14. Babylonian Talmud, Sotah, None (3rd cent. CE - 6th cent. CE)

12a. דיקא נמי דכתיב (יהושע יד, ו) הקניזי ש"מ,עזובה זו מרים ולמה נקרא שמה עזובה שהכל עזבוה מתחילתה הוליד והלא מינסב הוה נסיב לה א"ר יוחנן כל הנושא אשה לשם שמים מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה,יריעות שהיו פניה דומין ליריעות,ואלה בניה אל תקרי בניה אלא בוניה ישר שישר את עצמו שובב ששיבב את יצרו וארדון שרדה את יצרו ואיכא דאמרי על שהיו פניה דומין לורד,(דברי הימים א ד, ה) ולאשחור אבי תקוע היו שתי נשים חלאה ונערה אשחור זה כלב ולמה נקרא שמו אשחור שהושחרו פניו בתעניות אבי שנעשה לה כאב תקוע שתקע את לבו לאביו שבשמים,היו שתי נשים נעשה מרים כשתי נשים חלאה ונערה לא חלאה ונערה הואי אלא בתחילה חלאה ולבסוף נערה,(דברי הימים א ד, ז) ובני חלאה צרת וצהר ואתנן צרת שנעשית צרה לחברותיה צהר שהיו פניה דומין כצהרים אתנן שכל הרואה אותה מוליך אתנן לאשתו,(שמות א, כב) ויצו פרעה לכל עמו א"ר יוסי בר' חנינא אף על עמו גזר ואמר ר"י בר' חנינא שלש גזירות גזר בתחילה אם בן הוא והמתן אותו ולבסוף כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ולבסוף אף על עמו גזר,(שמות ב, א) וילך איש מבית לוי להיכן הלך אמר רב יהודה בר זבינא שהלך בעצת בתו,תנא עמרם גדול הדור היה כיון (שראה שאמר) פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אמר לשוא אנו עמלין עמד וגירש את אשתו עמדו כולן וגירשו את נשותיהן,אמרה לו בתו אבא קשה גזירתך יותר משל פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות פרעה לא גזר אלא בעוה"ז ואתה בעוה"ז ולעוה"ב,פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת שנאמר (איוב כב, כח) ותגזר אומר ויקם לך עמד והחזיר את אשתו עמדו כולן והחזירו את נשותיהן,ויקח ויחזור מיבעי ליה א"ר יהודה בר זבינא שעשה לו מעשה ליקוחין הושיבה באפריון ואהרן ומרים מרקדין לפניה ומלאכי השרת אמרו (תהלים קיג, ט) אם הבנים שמחה,את בת לוי אפשר בת מאה ושלשים שנה הויא וקרי לה בת דא"ר חמא בר' חנינא זו יוכבד שהורתה בדרך ולידתה בין החומות שנאמר (במדבר כו, נט) אשר ילדה אותה ללוי במצרים,לידתה במצרים ואין הורתה במצרים א"ר יהודה שנולדו בה סימני נערות,(שמות ב, ב) ותהר האשה ותלד בן והא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא א"ר יהודה בר זבינא מקיש לידתה להורתה מה הורתה שלא בצער אף לידתה שלא בצער מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפיתקה של חוה,(שמות ב, ב) ותרא אותו כי טוב הוא תניא ר"מ אומר טוב שמו ר' יהודה אומר טוביה שמו רבי נחמיה אומר הגון לנביאות אחרים אומרים נולד כשהוא מהול וחכמים אומרים בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור כתיב הכא ותרא אותו כי טוב הוא וכתיב התם (בראשית א, ד) וירא אלהים את האור כי טוב,(שמות ב, ב) ותצפנהו שלשה ירחים דלא מנו מצרים אלא משעה דאהדרה והיא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא,(שמות ב, ג) ולא יכלה עוד הצפינו אמאי תצפניה ותיזיל אלא כל היכא דהוו שמעי מצראי דמתיליד ינוקא ממטו ינוקא התם כי היכי דלישמעינהו ומעוי (בהדיהו) דכתיב (שיר השירים ב, טו) אחזו לנו שועלים שועלים קטנים וגו',(שמות ב, ג) ותקח לו תבת גמא מאי שנא גומא א"ר אלעזר מיכן לצדיקים שממונם חביב עליהן יותר מגופן וכל כך למה לפי שאין פושטין ידיהן בגזל,רבי שמואל בר נחמני אמר דבר רך שיכול לעמוד בפני דבר רך ובפני דבר קשה,ותחמרה בחמר ובזפת תנא חמר מבפנים וזפת מבחוץ כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע,ותשם בה את הילד ותשם בסוף רבי אלעזר אומר ים סוף רבי שמואל בר נחמני אמר 12a. The Gemara comments: The language of another verse bis also precisebased on this explanation, bas it is written:“And Caleb the son of Jephunneh bthe Kenizzitesaid unto him” (Joshua 14:6). Although his father was Jephunneh, he is known as “the Kenizzite,” although he was not actually a son of Kenaz. The Gemara accepts this proof and states: bConclude from itthat Rava’s explanation is correct.,The verse states: “And Caleb, the son of Hezron, begot children of Azubah his wife, and of Jerioth, and these were her sons: Jesher, and Shobab, and Ardon” (I Chronicles 2:18). The Gemara analyzes the verse: The verse refers to the wife of Caleb by the name bAzubah.The Sages teach that bthisis bMiriam. And why is she called Azubah? As everyone initially abandoned her [ iazavuha /i]and did not want to marry her because she was sickly and unattractive. The verse additionally states: “And Caleb, the son of Hezron, bbegot children [ iholid /i]of Azubah his wife” (I Chronicles 2:18). The Gemara asks: Why use the term “ iholid /i,” begot children? bButdoesn’t this verse state that bhe married her? Rabbi Yoḥa says:This teaches us that with regard to banyone who marries a woman for the sake of Heaven,as he married her due to her righteousness without concern for her appearance, bthe verse ascribes himcredit bas if he gave birth to her. /b,The same verse refers to Miriam additionally as bJerioth,which the Gemara explains was appropriate, bfor her face was likeextremely pallid bcurtains [ iyeriot /i]. /b,The verse continues: b“And these were her sons [ ivaneha /i].”The Gemara explains: bDo not readit as ivaneha /i, her sons; rather,read it as iboneha /i, her builders.In other words, the rest of the names in the verse are not the names of her children, but rather appellations for her husband, whose marriage to her built her, as it were. The first appellation for Caleb, b“Jesher,”is referring to his actions, bas he set himself straight [ iyisher /i]and did not join in the counsel of the spies. The second appellation, b“Shobab,”is referring to the fact bthat he broke [ isibbev /i] hisevil binclinationby rebelling against the other spies. The third appellation, b“and Ardon [ iveArdon /i],”is referring to the fact bthat he ruled [ irada /i]over bhisevil binclination. And some say: Because the faceof his wife Miriam became beautiful blike a rose [ ivered /i]after they were married, she was also called Vardon, due to her rose-like complexion.,The Gemara interprets an additional verse as referring to Caleb. It is stated: b“And Ashhur the father of Tekoa had two wives, Helah and Naarah”(I Chronicles 4:5). bAshhur is Caleb. And why was he called Ashhur? Because his face became blackened [ ihusheḥaru /i] fromthe extensive bfaststhat he accepted upon himself so that he would not be entrapped by the counsel of the spies. b“The father of”is also referring to Caleb, bas he became like a father tohis wife. The next word in the verse, b“Tekoa,”is an additional reference to Caleb, bas he attached [ itaka /i] his heart to his Father in Heaven. /b,The phrase in the verse b“had two wives”actually means it is as if bMiriam became like two wives,because she changed over the course of time. And therefore the two names written in the verse: b“Helah and Naarah,” were nottwo separate women, bHelah and Naarah. Rather, initiallyMiriam was bsickly [ iḥela /i]and forlorn, band ultimatelyshe was healthy and beautiful like ba young woman [ ina’ara /i]. /b,The Gemara expounds the following verse as referring to Miriam: b“And the children of Helah were Zereth [ iTzeret /i] and Zohar and Eth”(I Chronicles 4:7). She was now called b“ iTzeret /i,” for she becameso beautiful that she was like ba rival [ itzara /i] to otherwomen, as they were jealous of her beauty. She is called b“Zohar,” as her faceshined blikethe sun does at bnoon [ itzohorayim /i].She is called b“Eth,” as anyman bthat saw herwould be aroused so much that he bwould bring a gift [ iet /i] to his wifeto entice her.,§ The Gemara returns to the discussion of the bondage in Egypt. b“And Pharaoh charged all his people,saying: Every son that is born you shall cast into the river, and every daughter you shall save alive” (Exodus 1:22). bRabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says:The use of the phrase “every son that is born” indicates that bhe decreed even on his own nationthat all their male babies must be killed. bAnd Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, saysfurther: bHe decreed three decrees. Initially,he commanded the midwives only with regard to Jewish infants: “You shall look upon the stones. bIf it be a son, then you shall kill him;but if it be a daughter, then she shall live” (Exodus 1:16). bAnd afterward,he decreed with regard to the Jewish infants: b“Every son that is born you shall cast into the river”(Exodus 1:22). bAnd ultimately, he decreed even on his own nationthat Egyptian infant boys should be cast into the river as well.,The verse states: b“And there went a man of the house of Levi,and took for a wife a daughter of Levi” (Exodus 2:1). The Gemara asks: bTo where did he go? Rav Yehuda bar Zevina says: He went according to the advice of his daughterMiriam, as the Gemara will proceed to explain.,A Sage bteaches: Amram,the father of Moses, bwas the great man of his generation. Once he saw that the wicked Pharaoh said: “Every son that is born you shall cast into the river,and every daughter you shall save alive” (Exodus 1:22), bhe said: We are laboring for nothingby bringing children into the world to be killed. Therefore, bhe arose and divorced his wife. Allothers who saw this followed his example and barose and divorced their wives. /b, bHis daughter,Miriam, bsaid to him: Father, your decree is more harshfor the Jewish people bthan that of Pharaoh, as Pharaoh decreed only with regard to the males, but you decreedboth bon the males and on the females.And now no children will be born. Additionally, bPharaoh decreedto kill them bonly in this world, but youdecreed bin this world and in the World-to-Come,as those not born will not enter the World-to-Come.,Miriam continued: Additionally, concerning bPharaoh the wicked,it is buncertainwhether bhis decreewill be bfulfilled,and it is buncertainif his decree will bnotbe bfulfilled. You are a righteous person,and as such, byour decreeswill bcertainlybe bfulfilled, as it is statedwith regard to the righteous: b“You shall also decree a thing, and it shall be established unto you”(Job 22:28). Amram accepted his daughter’s words and barose and brought back,i.e., remarried, bhis wife,and ballothers who saw this followed his example and barose and brought back their wives. /b,The Gemara asks: If Amram remarried Jochebed, rather than say: b“And tookfor a wife a daughter of Levi” (Exodus 2:1), bit should havestated: b“And returnedfor a wife the daughter of Levi.” bRav Yehuda bar Zevina says: He performed an act of marriagejust as one would do for a first marriage. bHe sat her on a palanquin [ iappiryon /i], and Aaron and Miriam danced before her, and the ministering angels said: “A joyful mother of children”(Psalms 113:9).,The verse is referring to Jochebed as b“a daughter of Levi”(Exodus 2:1). The Gemara asks: Is it bpossiblethat this is Jochebed? Jochebed bwasthen b130 years old andthe verse still bcalls her a daughter?Jochebed’s age is established based on a tradition concerning the number of the descendants of Jacob who came to Egypt, as follows: While the verse states that Leah had thirty-three descendants (Genesis 46:15), only thirty-two were enumerated. This was explained bas Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, says:The “daughter of Levi” bis Jochebed, whose conception was on the road,as the family of Jacob descended to Egypt, band she was born between the walls,i.e., in Egypt, bas it is stated:“And the name of Amram’s wife was Jochebed, the daughter of Levi, bwho was born to Levi in Egypt”(Numbers 26:59).,This interpolation concerning her birth is interpreted: bHer birthwas bin Egypt, but her conception was not in Egypt.Since the Jewish people were in Egypt for two hundred ten years and Moses was eighty years old at the time of the exodus, Jochebed was one hundred thirty years old when Moses was born. In light of this, the Gemara is asking how the verse can refer to her as a daughter. bRabbi Yehuda says: The signs of a young woman were born in herwhen her husband remarried her, and she became like a young girl again.,§ The verse states concerning Moses: b“And the woman conceived, and bore a son;and when she saw him that he was a goodly child, she hid him three months” (Exodus 2:2). The Gemara asks: bButJochebed bwas pregt withMoses bfor three months at the outset,before Amram remarried her, as will be explained further. bRav Yehuda bar Zevina said:The intention of the verse is to bjuxtapose hergiving bbirth to her becoming pregt. Just as her becoming pregt was without pain, so too, hergiving bbirth was without pain. From hereit is derived bconcerning righteous women that they were not included in the verdict [ ipitkah /i] of Evethat a woman will suffer pain during childbirth (see Genesis 3:16).,The verse states with regard to the birth of Moses: “And the woman conceived, and bore a son; band when she saw him that he was a goodly [ itov /i] child,she hid him three months” (Exodus 2:2). It bis taughtin a ibaraitathat bRabbi Meir says: “Tov” is his,Moses’, real bname,as it was given to him by his parents when he was born. bRabbi Yehuda says: His name was Toviya. Rabbi Neḥemya says:They said he was good because they saw that he was bfit for prophecy. Others say:They said he was good because he was bborn when he wasalready bcircumcised. And the Rabbis say: At the time when Moses was born, the entire house was filled with light,as bit is written here: “And when she saw him that he was a goodly [ itov /i] child,” and it is written there: “And God saw the light, that it was good [ itov /i]”(Genesis 1:4).,The verse continues: b“And she hid him three months”(Exodus 2:2). The Gemara explains that she was able to hide him for three months bbecause the Egyptians countedthe nine months of her pregcy bonly from the timeher husband btook her back, but she was pregt withMoses bfor three months from the outsetof her remarriage.,The next verse states: b“And when she could no longer hide him”(Exodus 2:3). The Gemara asks: bWhycouldn’t she hide him any longer? bLet her continue to hide him. Rather, anywhere that the Egyptians heard that a baby was bornand they wanted to locate the baby, bthey would bringanother bbaby there in order that it could be heardcrying, bandthe two babies bwould cry together, as it is written: “Take us the foxes, the little foxes,that spoil the vineyards; for our vineyards are in blossom” (Song of Songs 2:15). The infants who were used to uncover the hidden babies are referred to as little foxes.,The verse states: “And when she could no longer hide him, bshe took for him an ark of bulrushes,and daubed it with bitumen and with pitch; and she put the child therein, and laid it in the willows by the river’s bank” (Exodus 2:3). The Gemara asks: bWhat is differentabout bbulrushesthat she decided to use them? bRabbi Elazar says: From hereit is derived bconcerning righteous people that their money is more precious to them than their bodies,as she took an inexpensive material to build the ark. bAnd whydo they care bso muchabout their money? bBecause they do not stretch out their hands topartake of bstolen property.Therefore, their own property is very precious to them., bRabbi Shmuel bar Naḥmani saysan alternative reason for her taking bulrushes for the ark: She took ba soft materiallike bulrush, bwhich is able to withstandan impact both bbefore a soft item and before a hard item.She feared that if she would have made the box from a hard material like wood, if it were to collide with a hard item in the water it might break.,The verse continues: b“And daubed it with bitumen and with pitch”(Exodus 2:3). A Sage bteaches:She daubed bbitumen on the interior and pitch on the exterior, so that righteous person,i.e., Moses, bwould not smell a foul odor,such as that of pitch.,The verse continues: b“And she put the child therein, and laid it in the willows [ ibassuf]”(Exodus 2:3). bRabbi Elazar says:This means she placed him bin the Suf Sea,i.e., the Red Sea. bRabbi Shmuel bar Naḥmani says: /b
15. Anon., Exodus Rabbah, 1.13 (4th cent. CE - 9th cent. CE)

1.13. כְּשֶׁרָאָה שֶׁהֵם פָּרִים וְרָבִים, גָּזַר עַל הַזְּכָרִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות א, טו): וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וגו'. מִי הָיוּ הַמְיַלְּדוֹת, רַב אָמַר כַּלָּה וַחֲמוֹתָהּ, יוֹכֶבֶד וֶאֱלִישֶׁבַע בַּת עֲמִינָדָב. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר, אִשָּׁה וּבִתָּהּ, יוֹכֶבֶד וּמִרְיָם. וְלֹא הָיוּ לְמִרְיָם אֶלָּא חָמֵשׁ שָׁנִים, שֶׁאַהֲרֹן גָּדוֹל מִמּשֶׁה שָׁלשׁ שָׁנִים. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הוֹלֶכֶת הָיְתָה עִם יוֹכֶבֶד אִמָּהּ וְעוֹשָׂה צְרָכֶיהָ, וְהָיְתָה זְרִיזָה, שֶׁעַד שֶׁהַתִּינוֹק קָטָן הוּא נִכָּר. הוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (משלי כ, יא): גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר וגו'. אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, שֶׁהָיְתָה מְשַׁפֶּרֶת אֶת הַתִּינוֹק, כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא מָלֵא דָּם, פּוּעָה שֶׁהָיְתָה נוֹפַעַת יַיִן בַּתִּינוֹק אַחַר אִמָּהּ. דָּבָר אַחֵר, שִׁפְרָה, שֶׁפָּרוּ וְרָבוּ יִשְׂרָאֵל עָלֶיהָ. פּוּעָה, שֶׁהָיְתָה מַפִּיעָה אֶת הַתִּינוֹק כְּשֶׁהָיוּ אוֹמְרִים מֵת. דָּבָר אַחֵר, שִׁפְרָה, שֶׁשִּׁפְּרָה מַעֲשֶׂיהָ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים. דָּבָר אַחֵר, פּוּעָה, שֶׁהוֹפִיעָה אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאלֹהִים. דָּבָר אַחֵר, פּוּעָה, שֶׁהוֹפִיעָה פָּנִים כְּנֶגֶד פַּרְעֹה, וְזָקְפָה חָטְמָהּ בּוֹ, וְאָמְרָה לוֹ, אוֹי לוֹ לְאוֹתוֹ הָאִישׁ כְּשֶׁיָּבוֹא הָאֱלֹהִים לִפָּרַע מִמֶּנּוּ. נִתְמַלֵּא עָלֶיהָ חֵמָה לְהָרְגָהּ. שִׁפְרָה, שֶׁהָיְתָה מְשַׁפֶּרֶת עַל דִּבְרֵי בִתָּהּ וּמְפַיֶּסֶת עָלֶיהָ. אָמְרָה לוֹ, אַתָּה מַשְׁגִּיחַ עָלֶיהָ, תִּינֹקֶת הִיא וְאֵינָהּ יוֹדַעַת כְּלוּם. רַבִּי חֲנִינָא בַּר רַב יִצְחָק אָמַר, שִׁפְרָה, שֶׁהֶעֱמִידָה יִשְׂרָאֵל לֵאלֹהִים, שֶׁבִּשְׁבִילָם נִבְרְאוּ הַשָּׁמַיִם, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם (איוב כו, יג): בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה. פּוּעָה, שֶׁהוֹפִיעָה פָּנִים כְּנֶגֶד אָבִיהָ, שֶׁהָיָה עַמְרָם רֹאשׁ סַנְהֶדְּרִין בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, כֵּיוָן שֶׁגָּזַר פַּרְעֹה וְאָמַר (שמות א, כב): כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד, אָמַר עַמְרָם וְלָרִיק יִשְׂרָאֵל מוֹלִידִים, מִיָּד הוֹצִיא אֶת יוֹכֶבֶד וּפֵרַשׁ עַצְמוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְגֵרַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ כְּשֶׁהִיא מְעֻבֶּרֶת מִשְׁלשָׁה חֳדָשִׁים, עָמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וְגֵרְשׁוּ אֶת נְשׁוֹתֵיהֶן. אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ גְּזֵרָתְךָ קָשָׁה מִשֶּׁל פַּרְעֹה, שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְאַתָּה עַל הַזְּכָרִים וּנְקֵבוֹת. פַּרְעֹה רָשָׁע הוּא וּגְזֵרָתוֹ סָפֵק מִתְקַיֶּמֶת סָפֵק אֵינָהּ מִתְקַיֶּמֶת, אֲבָל אַתָּה צַדִּיק וּגְזֵרָתְךָ מִתְקַיֶּמֶת. עָמַד הוּא וְהֶחֱזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ, עָמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וְהֶחֱזִירוּ נְשׁוֹתֵיהֶם. הֱוֵי פּוּעָה, שֶׁהוֹפִיעָה פָּנִים כְּנֶגֶד אָבִיהָ. 1.13. And the king of Egypt said to the midwives, etc. Who are the midwives. Rav says a woman and her daughter in law - Yocheved and Elisheva bat Aminadav. And Rabi Shmuel bar Nachman says a woman and her daughter Yocheved and Miriam. That one of their names was Shifra - she beautified the baby when it would come out full of blood. Puah - that she squirted wine into the babies mouth after it came out of its mother. Another thing, Shifra: that B\"Y were fruitful and multiplied under her. Puah: that she would cause the newborn to cry out when it was thought to be stillborn. Another thing, Shifra that she beautified her actions before Hashem Another thing, Puah - that she appeared to B\"Y for Hashem - she taught B\"Y. Puah - she was insolent (hofi’ah panim) toward Pharaoh and looked down her nose at him. She told him: “Woe to you on the day of judgment, when God will come to demand punishment of you.” Pharaoh immediately became enraged and wanted to kill her. Shifra, that she beautified her daughters words to Paraoh and mollified him and said to him: “Do you take notice of her? She is a baby, and knows nothing” (Ex. Rabbah, loc. cit.). Rav Chanina the son of Rav Yitzchak said: Shifra: that she supported Yisrael for Hashem that for them the world was created that it says, By His breath He made the heavens. In another midrashic account, she was called Puah because of her insolence which, in this depiction, was directed against her father Amram. When Pharaoh ordered the Israelite boys to be cast into the Nile, Amram said: “Shall an Israelite lie with his wife for nothing?” He immediately separated from Jochebed and divorced her. When the Israelites saw this action by Amram, who was the head of the Sanhedrin at the time, they also divorced their wives. Puah told her father: “Father, your decree is harsher than that of Pharaoh! He only decreed against the males, but you have decreed against both the males and the females. It is doubtful whether the decree of the wicked Pharaoh will come to pass, but you are righteous, and so your decree will be fulfilled.” Amram immediately took back his wife, and following his lead, all the other Israelite men did the same. Miriam was accordingly given the name of Puah, since she was insolent (hofi’ah panim) to her father."
16. Anon., Numbers Rabba, 13.2 (4th cent. CE - 9th cent. CE)

13.2. וַיְהִי הַמַּקְרִיב וגו', הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ד, טז): עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן וגו', הָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אֵימָתַי הִתְחִילוּ מִלּוּאִים, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה בַּאֲדָר, וּבְאֶחָד בְּנִיסָן שָׁלְמוּ יְמֵי הַמִּלּוּאִים, וְכָל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים הָיָה משֶׁה מַעֲמִיד אֶת הַמִּשְׁכָּן, וְכָל בֹּקֶר וָבֹקֶר מַקְרִיב קָרְבְּנוֹתָיו עָלָיו וּפֵרְקוֹ, בַּשְּׁמִינִי הֶעֱמִידוֹ וְלֹא פֵּרְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות מ, יז): וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, וְאוֹתוֹ יוֹם שְׁמִינִי אֶחָד בְּשַׁבָּת הָיָה וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁל נִיסָן הָיָה, בּוֹ בַיּוֹם עָמַד אַהֲרֹן וּבָנָיו וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם מִן הַכִּיּוֹר, עָבְדוּ אֶת עֲבוֹדָתָם וּסְדָרוּם עַל הַסֵּדֶר, בּוֹ בַיּוֹם הִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל תְּמִידִים, נְדָרִים וּנְדָבוֹת, חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, בְּכוֹרוֹת וּמַעְשְׂרוֹת, עַל אוֹתוֹ הַיּוֹם הוּא אוֹמֵר: עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן וגו'. עוּרִי צָפוֹן, זוֹ עוֹלָה שֶׁנִּשְׁחֶטֶת בַּצָּפוֹן. וּבוֹאִי תֵימָן, אֵלּוּ שְׁלָמִים שֶׁנִּשְׁחָטִים בַּדָּרוֹם. (שיר השירים ד, טז): הָפִיחִי גַנִי, זֶה אֹהֶל מוֹעֵד. יִזְלוּ בְשָׂמָיו, זֶה קְטֹרֶת הַסַּמִּים. (שיר השירים ד, טז): יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, זֶה הַשְּׁכִינָה. וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת. (שיר השירים ה, א): בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה, זֶה יוֹם שְׁמִינִי. אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, זֶה לְבוֹנַת הַקְּטֹרֶת וּלְבוֹנַת הַמִּנְחָה. אָכַלְתִּי יַעֲרִי עִם דִּבְשִׁי, זֶה אֵבְרֵי הָעוֹלָה וְאֵמוּרֵי קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים. שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי, אֵלּוּ הַנְּסָּכִים וְאֵמוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים. אִכְלוּ רֵעִים, זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דוֹדִים, זֶה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר שְׁלָמִים הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר עוֹלוֹת הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ. מְתִיב רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא וְהָא כְתִיב (בראשית ד, ד): וְהֶבֶל הֵבִיא גַּם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן, דָּבָר שֶׁחֶלְבּוֹ קָרֵב, מָה עָבֵד לָהּ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, מִן שַׁמְנֵיהוֹן. מְתִיב רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא (שמות כד, ה): וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים, מָה עָבֵד לָהּ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, שְׁלֵמִים בְּעוֹרָן בְּלֹא הֶפְשֵׁט וּבְלֹא נִתּוּחַ. מְתִיב רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא הָא כְתִיב (שמות יח, יב): וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים, עוֹלָה, זוֹ עוֹלָה, זְבָחִים, אֵלּוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים, מָה עָבֵד לָהּ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, כְּמַאן דְּאָמַר לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ. רַב אָמַר אִתְפַּלְגוּן רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, חַד אָמַר קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ, וְאַחֲרִינָא אָמַר לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ. אָמַר רַבִּי חָמָא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא מַאן דְּאָמַר קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ, כְּמַאן דְּאָמַר שְׁלָמִים הִקְרִיבוּ, וּמַאן דְּאָמַר לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ כְּמַאן דְּאָמַר עוֹלוֹת הִקְרִיבוּ. הָדָא מְסַיְּעָא לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, עוּרִי צָפוֹן, זוֹ עוֹלָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה בַּצָּפוֹן, מַהוּ עוּרִי, דָּבָר שֶׁהָיָה יָשֵׁן וְנִתְעוֹרֵר. וּבוֹאִי תֵימָן, אֵלּוּ שְׁלָמִים שֶׁהֵם נִשְׁחָטִים בַּדָּרוֹם. מַהוּ וּבוֹאִי, דָּבָר שֶׁהוּא בָּא לְחַדֵּשׁ. רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי פַּפֵּי וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, אַף הָדֵין קְרָיָה מְסַיַּע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא (ויקרא ו, ב): זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה, שֶׁהִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ כִּדְאָתֵי לַשְּׁלָמִים. (ויקרא ז, יא): זֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים, אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ, מִכָּאן וּלְהַבָּא. בַּמֶּה מְקַיֵּם רַבִּי אֶלְעָזָר קְרָיָה דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן, פָּתַר לֵיהּ בַּגָּלֻיּוֹת, עוּרִי צָפוֹן, לִכְשֶׁיִּתְעוֹרְרוּ הַגָּלֻיּוֹת שֶׁהֵן נְתוּנוֹת בַּצָּפוֹן, יָבֹאוּ וְיַחֲנוּ בַּדָּרוֹם. לִכְשֶׁיִּתְעוֹרֵר גּוֹג שֶׁהוּא נָתוּן בַּצָּפוֹן יָבוֹא וְיִפֹּל בַּדָּרוֹם, (יחזקאל לט, ב): וְשֹׁבַבְתִּיךָ וְשִׁשֵּׁאתִיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן, לִכְשֶׁיִּתְעוֹרֵר מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁהוּא נָתוּן בַּצָּפוֹן, יָבוֹא וְיִבְנֶה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהוּא נָתוּן בַּדָּרוֹם, כְּמָא דְאַתְּ אָמַר (ישעיה מא, כה): הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת וגו'. דָּבָר אַחֵר, עוּרִי צָפוֹן, מְלַמֵּד שֶׁהָרוּחוֹת עֲתִידוֹת לְהַכְנִיס קִנְאָה זוֹ עִם זוֹ, רוּחַ הַדָּרוֹם אוֹמֶרֶת אֲנִי מְבִיאָה גָּלוּת תֵּימָן וְגָלוּת הַגְרָה וְכָל הַדָּרוֹם, וְרוּחַ צָפוֹן אוֹמֶרֶת אֲנִי מְבִיאָה גָּלוּת צָפוֹן, וְהַמָּקוֹם נוֹתֵן שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם וְהֵם נִכְנָסוֹת בְּפֶתַח אֶחָד, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג, ו): אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וגו'. רַבִּי חוֹנְיָא בְּשֵׁם רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר לֵוִי אָמַר, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה כְּשֶׁרוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת אֵין רוּחַ דְּרוֹמִית מְנַשֶּׁבֶת, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי מֵבִיא רוּחַ אָגְרֶסְטֵים לָעוֹלָם וּשְׁתֵּי הָרוּחוֹת מְשַׁמְשׁוֹת בּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וגו'. דָּבָר אַחֵר, עוּרִי צָפוֹן וגו', לֶעָתִיד לָבוֹא עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה לַצַּדִּיקִים בַּגַּן עֵדֶן וְאֵין צְרִיכִין לֹא בְּפַלְסָמוֹן וְלֹא רָאשֵׁי בְּשָׂמִים אֶלָּא רוּחַ צָפוֹן וְרוּחַ דָּרוֹם מְכַבְּדוֹת וְזוֹחֲלוֹת כָּל בֻּסְמָנֵי גַּן עֵדֶן וְנוֹתְנִים רֵיחָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ד, טז): הָפִיחִי גַנִי, זֶה כִּבּוּד הַגַּן, יִזְלוּ בְשָׂמָיו, זֶה זִלּוּף. יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, אוֹמְרִים יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכִי יֵשׁ בַּעַל הַבַּיִת שֶׁיַּעֲשֶׂה סְעוּדָה לָאוֹרְחִים וְלֹא יִהְיֶה מֵיסֵב עִמָּהֶם, יֵשׁ חָתָן עוֹשֶׂה סְעוּדָה לַמְּקֹרָאִים וְלֹא יֵשֵׁב עִמָּהֶם, אִם רְצוֹנְךָ יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵינִי עוֹשֶׂה כְּשֵׁם שֶׁאַתֶּם מְבַקְּשִׁים, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא לְגַן עֵדֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ה, א): בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה וגו', אֲחֹתִי שֶׁנִּתְאֲחוּ לִי בַּגָּלוּת, כַּלָּה שֶׁנִּתְכַּלּוּ בַּגָּלוּת, כְּמָה דְתֵימָא (תהלים מד, כג): כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם וגו', לְפִיכָךְ עָתִיד לִקְרוֹתָם אֲחֹתִי, שֶׁיִּהְיוּ אֲחוּיִים אֶצְלוֹ, כַּלָּה, כְּמָה דְתֵימָא (איכה ב, טו): כְּלִילַת יֹפִי, וְאוֹמֵר (ישעיה סא, טו): וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ, וְאוֹמֵר (ישעיה מט, יח): וּתְקַשְׁרִים כַּכַּלָּה. (שיר השירים ה, א): אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, שֶׁנִּתְמָרְרוּ בַּגָּלוּת וְהָיוּ מְבַשְֹּׂמִים עַצְמָם בְּקִדּוּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם, לְכָךְ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעַנְגָם בְּגַן עֵדֶן וּלְקַטֵּר לִפְנֵיהֶם מִכָּל הַבְּשָׂמִים. (שיר השירים ה, א): אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי, לְפִי שֶׁהֶעֱרוּ יִשְׂרָאֵל נַפְשָׁם לְמִיתָה בַּגָּלוּת, כְּמָה דְתֵימָא (ישעיה נג, יב): תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ, וְהָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה הַמְתוּקָה מִדְּבָשׁ, לְפִיכָךְ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַשְׁקוֹתָם יַיִן הַמְשֻׁמָּר בַּעֲנָבָיו מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, וּלְהַרְחִיצָם בְּנַחֲלֵי חָלָב. דָּבָר אַחֵר, עַל שֵׁם (יואל ד, יח): וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וגו'. (שיר השירים ה, א): אִכְלוּ רֵעִים, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁעָשׂוּ רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּגָּלוּת וְלֹא רָצוּ לְהִתְעָרֵב בָּאֻמּוֹת, אֶלָּא שָׁמְרוּ בְּרִיתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. דָּבָר אַחֵר, אִכְלוּ רֵעִים, אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִצְווֹת. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דוֹדִים, אֵלוּ חַכְמֵי תוֹרָה. וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חָמָא דָּרִישׁ לֵיהּ לְהַאי קְרָיָה כֻּלּוֹ עוּרִי צָפוֹן, בַּמִּשְׁכָּן. עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן, אֵלּוּ עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים, שֶׁהָעוֹלוֹת נִשְׁחָטוֹת בַּצָּפוֹן, וְהַשְּׁלָמִים בַּדָּרוֹם. הָפִיחִי גַנִּי, זֶה הַמִּשְׁכָּן, מַהוּ גַנִּי, גְּנוּנִי. מָה הַכִּילָה הַזֹּאת מְצֻיֶּרֶת בְּמִינֵי צִבְעוֹנִים, כָּךְ הָיָה הַמִּשְׁכָּן מְצֻיָּר בְּמִינֵי צִבְעוֹנִין, (שמות כו, לא לו): תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר. יִזְלוּ בְשָׂמָיו, זֶה הַקְּטֹרֶת. יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, אָמַר רַבִּי חוֹנְיָא לִמְדָתְךָ הַתּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁלֹא יְהֵא הֶחָתָן נִכְנַס לַחֻפָּה עַד שֶׁהַכַּלָּה נוֹתֶנֶת לוֹ רְשׁוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְאַחַר כָּךְ בָּאתִי לְגַנִּי. רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל מַטְרוֹנָה וּטְרָדָהּ וְהוֹצִיאָהּ מִתּוֹךְ פַּלְטֵרִין שֶׁלּוֹ, לְאַחַר זְמָן בִּקֵּשׁ לְהַחֲזִירָהּ, אָמְרָה יְחַדֵּשׁ לִי דָבָר וְאַחַר כָּךְ הוּא מַחֲזִירֵנִי. כָּךְ לְשֶׁעָבַר הָיָה אָדָם שָׁרוּי בְּגַן עֵדֶן בְּמַחֲנֵה הַשְּׁכִינָה, כָּעַס עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְגֵרְשׁוֹ מִמְּחִצָּתוֹ, כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִיר יִשְׂרָאֵל לִמְחִצָּתוֹ, וְאָמַר לָהֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ לוֹ מִשְׁכָּן וְיִשְׁכֹּן בְּתוֹכָם, כְּמָה דְתֵימָא (שמות כה, ח): וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וגו', אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל יְחַדֵּשׁ לָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּבָר אֶחָד שֶׁהוּא חָפֵץ לְהַחֲזִירֵנוּ אֶצְלוֹ, מַה הוּא הַחִדּוּשׁ, לְשֶׁעָבַר הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל קָרְבָּנוֹת מִלְּמַעְלָן (בראשית ח, כא): וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וְעַכְשָׁו יִהְיֶה מְקַבֵּל קָרְבָּנוֹת מִלְּמַטָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, זוֹ הַשְּׁכִינָה. וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת. בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַלָּה, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לִבְנֵי הַמְדִינָה שֶׁיִּבְנוּ פַּלְטָר, וּבָנוּ אוֹתוֹ, וְהָיוּ בְּנֵי הַמְדִינָה עוֹמְדִים עַל פֶּתַח פַּלְטָר וּמְצַעֲקִים וְאוֹמְרִים, יִכָּנֵס הַמֶּלֶךְ לַפַּלְטָר, מֶה עָשָׂה נִכְנַס בַּפִּשְׁפֵּשׁ וְשָׁלַח לָהֶם הַכָּרוֹז אַל תִּצְעֲקוּ שֶׁכְּבָר בָּאתִי לַפַּלְטָר. כָּךְ כְּשֶׁעָמַד הַמִּשְׁכָּן הָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים, יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, לְפִי שֶׁמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן נִגְמְרָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה בְּכִסְלֵו, וְעָמַד הַמִּשְׁכָּן מְקֻפָּל עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים הֲרֵי עָשִׂינוּ הַמִּשְׁכָּן מָתַי תָּבוֹא הַשְּׁכִינָה וְתִשְׁרֶה בְּתוֹךְ מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ. כְּשֶׁהִגִּיעַ רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן וְצִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, שָׁלַח לָהֶם עַל יְדֵי משֶׁה מָה אַתֶּם יְרֵאִים, כְּבָר בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַלָּה. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, בָּאתִי לַגַּן, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא בָּאתִי לְגַנִּי, לִגְנוּנִי, לַמָּקוֹם שֶׁהוּא עִקָּרִי מִתְּחִלָּה, וְכִי עִקַּר שְׁכִינָה אֵינָהּ בַּתַּחְתּוֹנִים הָיְתָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ג, ח): וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם, אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר כַּהֲנָא, מְהַלֵּךְ, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן, מְקַפֵּץ וְעוֹלֶה. מַהוּ (בראשית ג, ח): וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּרְעָה קוֹמָתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְנַעֲשֵׂית שֶׁל מֵאָה אַמָּה, כֵּיוָן שֶׁחָטָא אָדָם נִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן, חָטָא קַיִן נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַשֵּׁנִי, חָטְאוּ דּוֹר אֱנוֹשׁ נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַשְּׁלִישִׁי, חָטְאוּ דּוֹר הַמַּבּוּל נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הָרְבִיעִי, חָטְאוּ דּוֹר הַפְלָגָה נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַחֲמִישִׁי, חָטְאוּ הַסְּדוֹמִיִּים נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַשִּׁשִּׁי, חָטְאוּ הַמִּצְרִיִּים נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַשְּׁבִיעִי. וּכְנֶגְדָן עָמְדוּ שִׁבְעָה צַדִּיקִים וְהוֹרִידוּ אֶת הַשְּׁכִינָה מִן הָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים, וְאֵלּוּ הֵן: אַבְרָהָם הוֹרִידָהּ מִן הַשְּׁבִיעִי לַשִּׁשִּׁי, יִצְחָק הוֹרִידָהּ מִן הַשִּׁשִּׁי לַחֲמִישִׁי, יַעֲקֹב הוֹרִידָהּ מִן הַחֲמִישִׁי לָרְבִיעִי, לֵוִי הוֹרִידָהּ מִן הָרְבִיעִי לַשְּׁלִישִׁי, קְהָת הוֹרִידָהּ מִן הַשְּׁלִישִׁי לַשֵּׁנִי, עַמְרָם הוֹרִידָהּ מִן הַשֵּׁנִי לָרִאשׁוֹן, משֶׁה הוֹרִידָהּ מִן הָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים. אָמַר רַבִּי יִצְחָק כְּתִיב (תהלים לז, כט): צַדִּיקִים יִרְשׁוּ אָרֶץ וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ, הָרְשָׁעִים בַּמֶּה יִשְׁכְּנוּ, בָּאֲוִיר אֶלָּא, הָרְשָׁעִים סִלְּקוּ הַשְּׁכִינָה מִן הָאָרֶץ, אֲבָל הַצַּדִּיקִים הִשְׁכִּינוּ הַשְּׁכִינָה בָּאָרֶץ, אֵימָתַי שָׁרְתָה הַשְּׁכִינָה בָּאָרֶץ, בַּיּוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות מ, לד): וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. (שיר השירים ה, א): אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, זוֹ הַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת. אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי, אֵלּוּ אֵבְרֵי עוֹלָה וְאֵמוּרֵי קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי, אֵלּוּ הַמְנָחוֹת וְהַנְּסָכִים. אִכְלוּ רֵעִים, זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דוֹדִים, זֶה נָדָב וַאֲבִיהוּא שֶׁנִּשְׁתַּכְּרוּ בְּצָרָתָן. דָּבָר אַחֵר, אִכְלוּ רֵעִים, אֵלּוּ הַנְּשִׂיאִים, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסָנְיָה לָמָּה קָרָא לַנְּשִׂיאִים רֵעִים, שֶׁמִּכֵּיוָן שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם מַקְרִיב קָרְבָּן וְקָרְבָּנוֹ מִתְקַבֵּל, הָיָה עוֹשֶׂה יוֹם טוֹב לְאוֹהֲבָיו לְרֵעָיו וְלִקְרוֹבָיו. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים, אֵלּוּ הַנְּשִׂיאִים. לָמָּה קָרֵי לְהוּ דּוֹדִים, שֶׁהָיוּ דּוֹדִים אֵלּוּ לָאֵלּוּ. לָמָּה אָמַר לָהֶם אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וְהִזְמִין אוֹרְחִים כֵּיוָן שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ אָמַר לָהֶם תְּנוּ אֶת הַמָּנָה הַזֹּאת לְבַעַל הַבַּיִת, אַף הָכָא בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה, וְאַף אַתֶּם אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וְהִזְמִין אוֹרְחִים וְנָח הַשֶּׁרֶץ לְתוֹךְ הַתַּמְחוּי וּפָשַׁט הַמֶּלֶךְ אֶת יָדוֹ וּפָשְׁטוּ הַכֹּל אֶת יְדֵיהֶם, שֶׁאִלּוּ מָשַׁךְ הַמֶּלֶךְ אֶת יָדוֹ מָשְׁכוּ הַכֹּל אֶת יְדֵיהֶם. אָמַר רַבִּי יַנַּאי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וְהִזְמִין אוֹרְחִים וְהָיְתָה עֵינוֹ יָפָה בָּאוֹרְחִים וְהָיָה מְחַזֵּר עֲלֵיהֶם וְאוֹמֵר לָהֶם יֶעֱרַב לָכֶם יִבְסַם לָכֶם. דָּבָר אַחֵר אָרִיתִי מוֹרִי וגו', אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסָנְיָה שְׁלשָׁה דְבָרִים כָּתוּב כָּאן: אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי, שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי, כְּנֶגֶד שְׁלשָׁה דְבָרִים שֶׁעָשׂוּ הַנְּשִׂיאִים שֶׁלֹא כְּהֹגֶן וְקִבְּלָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵלּוּ הֵן: בְּכָל מָקוֹם אֵין הַיָּחִיד מִתְנַדֵּב בַּקְּטֹרֶת, וְהַנְּשִׂיאִים הֵבִיאוּ, (במדבר ז, יד): כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת. בְּכָל מָקוֹם אֵין הַיָּחִיד מֵבִיא חַטָּאת אֶלָּא אַחַר יְדִיעַת חֶטְאוֹ, וְאֵלּוּ הֵבִיאוּ שָׂעִיר שֶׁלֹא בְּחֵטְא. בְּכָל מָקוֹם אֵין קָרְבַּן יָחִיד דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, וְכָאן קָרְבַּן יָחִיד דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. הָא לָמַדְנוּ כַּמָּה קָרְבַּן נְשִׂיאִים חָבִיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. 13.2. בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי נָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל (במדבר ז, מב), לְפִי שֶׁשִּׁמְעוֹן לָקַח חַרְבּוֹ וְהָלַךְ וְעָשָׂה מִלְחָמָה עִם אַנְשֵׁי שְׁכֶם בִּשְׁבִיל אֲחוֹתוֹ, וּבְנֵי גָד עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן לַעֲזֹר לַאֲחֵיהֶם לִירַשׁ אֶת הָאָרֶץ, כְּמָה דְתֵימָא (דברים לג, כא): צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל, לְכָךְ זָכָה וְהִקְרִיב אַחַר שִׁמְעוֹן. (במדבר ז, מג): קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת וגו', אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כְּנֶגֶד יְצִיאַת מִצְרַיִם הִקְרִיב נְשִׂיא גָד, וְלָמָּה כֵן, לְפִי שֶׁבֵּרְכוֹ אָבִיו בִּגְדוּדִים, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מט, יט): גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב, וְדָבָר זֶה אָמַר יַעֲקֹב עַל מַה שֶּׁהָיָה עָתִיד לַעֲבֹר חָלוּץ לַמִּלְחָמָה אֶת הַיַּרְדֵּן, כְּמָה דְּתֵימָא (במדבר לב, כז): וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה וגו', וּבִיצִיאַת מִצְרַיִם כְּתִיב צָבָא, כְּמָה דְּתֵימָא (שמות יב, מא): יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' וגו', וְנֶאֱמַר בָּהֶם (שמות יג, יח): וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו', הוּא חֲמֻשִׁים הוּא חֲלוּצִים, וּלְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם נֶחְלְקָה הָאָרֶץ, כְּמָה דְתֵימָא (שמות ו, ח): וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'. וּבְנֵי גָד סִיְּעוּ לָהֶם עַד שֶׁנִּכְבְּשָׁה הָאָרֶץ וְנֶחְלְקָה לְכֻלָּם, לְפִיכָךְ הִקְרִיב נָשִׂיא שֶׁלָּהֶם עַל יְצִיאַת מִצְרָיִם. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, הִתְחִיל לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹ כְּנֶגֶד מַה שֶּׁאֵרַע לָהֶם מִיּוֹם שֶׁיָּרְדוּ יַעֲקֹב וּבָנָיו לְמִצְרַיִם עַד שֶׁיָּצְאוּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת, כְּנֶגֶד יוֹכֶבֶד אֵם משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (שמות ב, א): וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי, מְלַמֵּד שֶׁגֵּרְשָׁהּ עַמְרָם וְחָזַר וּלְקָחָהּ, וּלְכָךְ הִקְרִיב קְעָרָה שֶׁלֹא תִּקְרֵי קַעֲרַת, אֶלָּא קְרַעַת, לְפִי שֶׁנִּקְרַעַת מִמֶּנּוּ, אֲתוֹיֵי דְּדֵין הוּא אֲתוֹיֵי דְּדֵין. כֶּסֶף אַחַת, שֶׁנִּתְאַוָּה עַמְרָם לְהַחֲזִירָהּ לְאִשָּׁה עַל יְדֵי מִרְיָם אֲחוֹת אַהֲרֹן, וּלְכָךְ כְּתִיב כֶּסֶף, עַל שֵׁם הַתַּאֲוָה, כְּמָה דְתֵימָא (תהלים פד, ג): נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וגו', וְאוֹמֵר (בראשית לא, ל): כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ וגו'. אַחַת, אַל תִּקְרֵי אַחַת אֶלָּא אֲחוֹת, שֶׁבְּעֵת שֶׁהָיְתָה אֲחוֹת אַהֲרֹן נִתְנַבָּאת וְאָמְרָה לְאָבִיהָ שֶׁיַּחֲזִיר אִשְׁתּוֹ שֶׁעָתִיד לְהוֹלִיד מִמֶּנָּהּ בֵּן שֶׁיִּגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל, עַל זֶה נֶאֱמַר (שמות טו, כ): וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן וגו', וְכִי אֲחוֹת אַהֲרֹן וְלֹא אֲחוֹת משֶׁה, אֶלָּא שֶׁהָיְתָה נְבוּאָתָהּ בְּעֵת שֶׁהָיְתָה אֲחוֹת אַהֲרֹן וְלֹא אֲחוֹת משֶׁה, שֶׁעֲדַיִן לֹא נוֹלַד משֶׁה, וּלְפִיכָךְ בְּעֵת שֶׁהֻשְּׁלַךְ משֶׁה לַיְאוֹר הָלְכָה וְרָאֲתָה מַה יֶּאֱרַע לְמשֶׁה וּמַה יִּהְיֶה בְּסוֹף נְבוּאָתָהּ, כְּמָה דְתֵימָא (שמות ב, ד): וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק וגו'. הֱוֵי כֶּסֶף אַחַת. (במדבר ז, מג): שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָה, לְפִי שֶׁהָיְתָה בַּת מֵאָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה בְּעֵת שֶׁנּוֹלַד משֶׁה, הָא כֵיצַד, לְפִי שֶׁיּוֹכֶבֶד נוֹלְדָה בֵּין הַחוֹמוֹת בְּעֵת שֶׁיָּרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם, וּלְפִיכָךְ נִכְנְסָה בְּחֶשְׁבּוֹן הַיּוֹרְדִים לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מו, טו): כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלשִׁים וְשָׁלשׁ. בִּכְלָלָן אַתְּ מוֹצֵא שְׁלשִׁים וְשָׁלשׁ וּבִפְרָטָן אֵין אַתְּ מוֹצֵא כִּי אִם שְׁלשִׁים וּשְׁתַּיִם, לָמָּה, שֶׁיּוֹכֶבֶד נוֹלְדָה בֵּין הַחוֹמוֹת וְהָיְתָה מִן הַבָּאִים לְמִצְרַיִם, אֵין אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁבְּמִצְרַיִם נוֹלְדָה, אַחַר שֶׁלֹא הֻזְכַּר שְׁמָהּ עִם שְׁמוֹת הַבָּאִים, אֶלָּא לוֹמַר לָךְ שֶׁבְּמִצְרַיִם נוֹלְדָה בֵּין הַחוֹמוֹת בְּעֵת שֶׁנִּכְנְסוּ לְמִצְרַיִם, אֲבָל לֹא הוֹרְתָה בְּמִצְרַיִם. צֵא וַחֲשֹׁב מִיּוֹם שֶׁיָּרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם עַד יוֹם שֶׁנּוֹלַד משֶׁה הֵן מֵאָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה, לְפִי שֶׁ'רד"ו' שָׁנִים עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מב, ג): רְד"וּ שָׁמָּה, צֵא מֵהֶן שְׁמֹנִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ לְמשֶׁה בְּעֵת שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, נִשְׁתַּיְרוּ מֵאָה וּשְׁלשִׁים, הָא לָמַדְנוּ שֶׁיּוֹכֶבֶד בַּת מֵאָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה הָיְתָה בְּעֵת שֶׁנּוֹלַד משֶׁה. (במדבר ז, מג): מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף זֶה משֶׁה, שֶׁנִּזְרַק לַיְאוֹר. דָּבָר אַחֵר, שֶׁנִּזְרַק מִן מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב, טו): וַיִּבְרַח משֶׁה וגו'. שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ (במדבר ז, מג), אֵלּוּ שִׁבְעִים זְקֵנִים שֶׁמִּנָּה משֶׁה כֻּלָּם נְבִיאִים, מֵאוֹתָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (במדבר ג, יח): וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ וגו', וְכֵן הוּא אוֹמֵר (במדבר יא, טז): אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו'. (במדבר ז, מג): שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶׁמֶן לְמִנְחָה, שֶׁהוּא וְהֵם כֻּלָּם נִתְמַלְּאוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְהֵם נִתְמַלְּאוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מֵרוּחוֹ שֶׁל משֶׁה, וּמשֶׁה לֹא חָסַר כְּלוּם, כְּאָדָם שֶׁמַּדְלִיק נֵר מִנֵּר, הַנֵּר דּוֹלֵק וַחֲבֵרוֹ אֵינוֹ חָסֵר, כְּאָדָם שֶׁמֵּרִיחַ בָּאֶתְרוֹג הוּא נֶהֱנָה וְהָאֶתְרוֹג אֵינוֹ חָסֵר כְּלוּם. לְמִנְחָה, כְּמָה דְּתֵימָא (במדבר יא, כה): וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וגו'. דָּבָר אַחֵר, שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים, כְּנֶגֶד אֶלְדָד וּמֵידָד, כְּמָה דְּתֵימָא (במדבר יא, כו): וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָד וגו'. לְמִנְחָה, כְּמָה דְּתֵימָא (במדבר יא, כו): וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וגו', (במדבר ז, מד): כַּף אַחַת, שֶׁמִּתַּחַת יַד משֶׁה לָקוּ הַמִּצְרִיִּים עֶשֶׂר מַכּוֹת, הֱוֵי (במדבר ז, מד): עֲשָׂרָה זָהָב, לָמָּה הָיוּ מִקְצַת הַכֵּלִים שֶׁל כֶּסֶף וּמִקְצָתָן שֶׁל זָהָב, לוֹמַר לָךְ הָאַחֲרוֹנִים שֶׁהָיוּ שֶׁל זָהָב כְּנֶגֶד בִּיזַת הַיָּם, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהַזָּהָב נֶחְמָד וְיָקָר מִן הַכֶּסֶף, כָּךְ הָיְתָה בִּיזַת הַיָּם גְּדוֹלָה מִשֶּׁל מִצְרַיִם, וְעַל אֵלּוּ וְאֵלּוּ נֶאֱמַר (שיר השירים א, יא): תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ, זוֹ בִּזַּת הַיָּם, (שיר השירים א, יא): עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף, זוֹ בִּזַּת מִצְרַיִם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יחזקאל טז, ז): וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, בַּעֲדִי, זוֹ בִּזַּת מִצְרַיִם, עֲדָיִים, זוֹ בִּזַּת הַיָּם, הֱוֵי (במדבר ז, מד): מְלֵאָה קְטֹרֶת, שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל נִתְמַלְּאוּ מֵהֶם כֶּסֶף וְזָהָב וְכָל מִינֵי בְּשָׂמִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שיר השירים ד, יג יד): שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים וגו' נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן, הֱוֵי: מְלֵאָה קְטֹרֶת. דָּבָר אַחֵר, מֵאָה וּשְׁלשִׁים שֶׁל קְעָרָה, וְשִׁבְעִים שֶׁל מִזְרָק, וַעֲשָׂרָה שֶׁל כַּף, הֲרֵי מֵאָה וָעֶשֶׂר, כְּנֶגֶד רְד"וּ שָׁנִים שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם מִיּוֹם שֶׁיָּרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם עַד שֶׁיָּצְאוּ מִשָּׁם. (במדבר ז, מה): פַּר אֶחָד בֶּן וגו', הִזְכִּיר שְׁלשָׁה מִינִים לְעוֹלָה, כְּנֶגֶד שְׁלשָׁה פַּרְנָסִים טוֹבִים שֶׁנָּתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, משֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו, ד): וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת משֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם. נָתַן לָהֶם מָן בִּזְכוּת משֶׁה, וְעַנְנֵי כָּבוֹד בִּזְכוּת אַהֲרֹן, וּבְאֵר בִּזְכוּת מִרְיָם. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה נֶאֱמַר שְׁלשָׁה מִינֵי עוֹלָה, כְּנֶגֶד שָׁלשׁ מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁהָיוּ בְּיָדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם וּבִזְכוּתָן נִגְאֲלוּ, שֶׁלֹא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם, וְלֹא שִׁנּוּ אֶת לְשׁוֹנָם, וְשֶׁגָּדְרוּ עַצְמָם מִן הָעֶרְוָה. (במדבר ז, מו): שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת, כְּנֶגֶד הַפֶּסַח, שֶׁצִּוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת מִן הָעִזִּים עַל פְּרִישׁוּת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, לְפִי שֶׁעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, וְלֹא הָיְתָה מִדַּת הַדִּין נוֹתֶנֶת לְגָאֲלָם עַד שֶׁפֵּרְשׁוּ מִמֶּנָּה. וְעַל פְּרִישׁוּת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁעָשׂוּ וְנִגְאֲלוּ עָלֶיהָ, כְּמָה דְתֵימָא (שמות יב, יג): וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם, לְפִיכָךְ הִקְרִיבוּ כְּנֶגְדָהּ שָׂעִיר לְחַטָּאת, לְפִי שֶׁבַּעֲוֹן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הָיוּ מַקְרִיבִין שָׂעִיר לְחַטָּאת. (במדבר ז, מז): וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם, כְּנֶגֶד יַעֲקֹב וְיוֹסֵף שֶׁבִּזְכוּתָם נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עז, טז): גָּאַלְתָּ בִּזְרֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָּה. דָּבָר אַחֵר, כְּנֶגֶד משֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁהֵם עָשׂוּ אֶת כָּל הַמּוֹפְתִים וְעַל יְדֵיהֶן יָצְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יא, ו): וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה וגו'. (במדבר ז, מז): אֵילִם חֲמִשָּׁה וגו', לָמָּה שְׁלשָׁה מִינִים, כְּנֶגֶד שְׁלשָׁה אָבוֹת, שֶׁזָּכַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַבְּרִית שֶׁכָּרַת לָהֶם וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב, כד): וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. לָמָּה חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, לְפִי שֶׁחֶשְׁבּוֹנָם עוֹלֶה חֲמִשָּׁה עָשָׂר כְּנֶגֶד הָאָבוֹת וְהַשְּׁבָטִים שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה עָשָׂר, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאָבוֹת כָּךְ נִשְׁבַּע לַשְּׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר (חבקוק ג, ט): שְׁבֻעוֹת מַטּוֹת אֹמֶר סֶלָה. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה חֲמִשָּׁה עָשָׂר, לְפִי שֶׁנִּגְאֲלוּ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לג, ג): מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח וגו', וְאוֹמֵר (הושע ג, ב): וָאֶכְּרֶהָ לִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף. (במדבר ז, מז): זֶה קָרְבַּן אֶלְיָסָף וגו', כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהִקְרִיב עַל סֵדֶר גְּאֻלַּת מִצְרַיִם, הִתְחִיל מְקַלֵּס אֶת קָרְבָּנוֹ, זֶה קָרְבַּן אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל.


Subjects of this text:

subject book bibliographic info
akiba (r.) Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 239
akiva, r., interprets song of songs in terms of israel and the nations Lieber, A Vocabulary of Desire: The Song of Songs in the Early Synagogue (2014) 183
amalek Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 239
amram Van der Horst, Studies in Ancient Judaism and Early Christianity (2014) 34
anthropomorphism, personality Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 239
anthropomorphism, sympathy/engagement Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 239
anthropomorphism, wrath Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 346
ark Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 176
arm/hand, bound/limitation of Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 239
divine/god, bed Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 176
divine/god, command Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 346
divine/god, immanence Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 239
divine/god, throne Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 239
divine/god, transcendent/hidden Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 239
eros Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 176
exile Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 239
fertility Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 176
godhead; see also attributes, differentiation/incompletion Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 239
golden calf Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 346
jochebed Van der Horst, Studies in Ancient Judaism and Early Christianity (2014) 34
judah (r.) Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 176
judah b. ila͗͑i (r.) Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 346
martyrdom' Lieber, A Vocabulary of Desire: The Song of Songs in the Early Synagogue (2014) 183
messiah Lieber, A Vocabulary of Desire: The Song of Songs in the Early Synagogue (2014) 183
monotheism, religious revolution of Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 239
moses, intercession of Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 346
moses Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 346; Van der Horst, Studies in Ancient Judaism and Early Christianity (2014) 34
pappius (r.) Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 239
rabbis Van der Horst, Studies in Ancient Judaism and Early Christianity (2014) 34
restoration Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 176
ritual/law, as divine evocation Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 176
ritual/law Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 176
shivata shir ha-shirim (yannai) Lieber, A Vocabulary of Desire: The Song of Songs in the Early Synagogue (2014) 183
simeon b. yosni (r.) Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 176
sin Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 239
solomon Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 176
tabernacle Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 176
tanḥum (r.) Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 176
temple, rebuilding of Lieber, A Vocabulary of Desire: The Song of Songs in the Early Synagogue (2014) 183
temple Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 176
vision Van der Horst, Studies in Ancient Judaism and Early Christianity (2014) 34
ḥiyya bar abba (r.), influence on divine realms Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 176, 239
ḥiyya bar abba (r.), righteous among Fishbane, Biblical Myth and Rabbinic Mythmaking (2003) 346